המדרש והמעשה במדבר קיב

נתעלמה ממשה רבו, ואז יבא אלעזר, שזכה בהוראה זו, ויורה. ואמנם ודאי שלהורות דבר בעתו מה טוב ונעים גם למורה, וזהו כבודו כשמבקשים תורה מפיהו בשעה שצריכים לה, ואלמלי הי' נזהר אלעזר שלא להורותה בימי משה (אע"ג שבאמת בקצתה הי' שרי להורות מהנך טעמי שאמרנו לעיל) שלא הי' בה אז שום צורך שעה עכ"פ (מדבלא"ה שעת מלחמה הוי, ואף גופו שלי איסור הוי שרי לרמב"ם) אז הי' זוכה שיצטרך אליו יהושע, בהגיע שעת הצרך. אבל (ושנבהל אלעזר להשיב קודם זמנה, הרי הי' זריז ונפסד דממילא שבהגיע הזמן היתה ההוראה ידועה כבר "ולא מצינו דאצטריך לי' יהושע" וזה גופי' הי' עונשו של אלעזר, שמדויל ידי' נשתלם, ומנעו ד' מן הגדולה שהי' צפוי לה, אלמלי הי' נזהר בכבוד רבו, ולא דחק את השעה

ומעתה בין תבין מאמרם ז"ל כל המורה הלכה בפני רבו (ואפילו במקום שיש צד היתר, אלא שיש שהות להמתין, עכ"פ זהו ענשו) מורידין אותו מגדולתו, מנא לן מאלעזר (דצד היתר הי' לו, וכמו שבארנו) דכתיב בי' ביהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד, (היינו שלאחר כבוש וחילוק יעמוד יהושע לפניו לבקש תורה מפיו בהוראת הכשר כלי מדין, שזכה בה אלעזר מן השמים,) ולא מצינו דאצטריך לי' יהושע, מעשיו גרמו לו שנבהל להורות קודם שהגיע לצורך בהוראתו, והפסיד גדולתו, משהגיע זמן

כל זה דרך חידוד. אך לאמתו של דבר נלענ"ד בדעת הרמב"ם להיפך, דכלי הצריך הגעלה מקרי לרמב"ם שכיח התירא ואולי אף לענין דשיל"מ לא ס"ל בזה כרשב"א) ומזה גופי' יצא לו לרמב"ם מה שחידש (דרק כשירעבו ואין להם מה לאכול אז הותרו בשעת מלחמה אפילו כחלי דחזירי) והיינו מדצותה התורה להגעיל כלי מדין (אע"ג דלרמב"ם אף במלחמת מדין הוי מותר קדלי דחזירי) עכצ"ל דכלים שאני, מדאפשר בהגעלה ומקרי שכיח התירא, ש"מ דעכ"פ כששכיח התירא לא הותר איסורא ורק כשירעבו ואין להם מה לאכול

ובזה יתישב מה דק' לכאורה להרמב"ם הא ר"י אמר רב [בחולין י"ז שם] סתמא קאמר בתים מלאים כ"ט אפילו קדלי דחזירי ולא הטיל בה שום תנאי דוקא כשירעבו. ולדברינו ניחא. דהנה באמת על גוף ההוכחה מהא דכלי מדין יש להשיב לכאורה לעולם אימא לך באמת דאפילו כששכיח התירא, ומה שצותה תורה אהגעלת כ"מ ע"ש העתיד צותה אלאחר זמן דכבוש וחלוק

איברא דלרמב"ם לשיטתי' יש פירכא לתשובה זו דהא ס"ל לרמב"ם להלכה דנוטל"פ מותר ול"א תורה אלא קדירה ב"י, וא"כ אלאחר כיבוש וחילוק לא הוי צריך כלל להגעילם שכבר נפגמו, ומדאעפי"כ צותה תורה להגעילם ש"מ דאף בשעת כבוש אסור היכי דשכיח התירא

וכל זה לרמב"ם ולדידן, אבל בעל המימרא דחולין י"ז שם הוא רב, ולרב הא מבעי לי' [ע"ז] דאולי נוטלפ"ב אסור, וא"כ אין הוכחה שוב להחמיר אף בשכיח התירא. (דאפשר שלא נצטוו אהגעלה אלא ע"ש העתיד, לאחר שיכבשו ויחלקו וע"כ סתם רב את דבריו ולא חילק בין שכיח ללא שכיח התירא, ואוקמי' לקרא דבתים מלאים כ"ט אסתמא, וצואת כל"מ אלאחר שיכבשו ושיחלקו. ואי דאז הא יהי' נטלפ"ג הא לרב לשיטתי' אפשר דנטלפ"ג נמי אסור. (משא"כ לרמב"ם ולהלכה. ומה שיש לדון בזה לענין אברי בשר נחירה אכ"מ.) ולפי דברינו עכשיו מה נעים לתרץ הפליאה הגדולה שבפרשה זו שחשב כל מיני כלי המתכות ולא הזכיר כלום מה דינם של כלי חרם. (וכבר אמרנו דלרש"י דעיקר קרא אטבילת כלים קאי ניחא, דהא כל"ח א"צ טבילה, אך לרמב"ן ודעמי' דקאי אפליטת כלים ק' טובי), ואי דכלי חרס אין להם הכשר מ"מ הא גופא הי' צריך קרא להשמיענו

אך לשיטת הרמב"ם ולפי דברינו בבאור שיטתו ניחא שפיר דהא באמת אפילו ממשו של איסור הי' מותר אז, ומידי הוא טעמא אלא משום דבכלים שכיח התירא ע"י הגעלה, א"כ כלי חרס שאין להם תקנה בהגעלה, קלקלתם תקנתם, ומישרי הוו שריין בשעת כבוש לגמרי.