המדרש והמעשה במדבר קיא

ולהורות רק הנחוץ תיכף למעשה, או כיון שהתחיל, יש לו לסיים הכל יעויי"ש

הרי שעכ"פ הפרש גדול הי' בין הוראת דמה, שההוראה היא לחומרא בלחוד זה לא מעלה ולא מורידה), משא"כ הוראתו של אלעזר, שקצתה היתה בהיתר גמור, וכמו"ש למעלה, וכבר יש מקום לאמר (עכ"פ לשיטת רשב"ג) דמדהוי קאי במילי דגיעול מסיים לכל מילי דידה, וא"כ עכ"פ נהי דלחכמים לא ס"ל הכי, מ"מ עכ"פ תו לא הי' מקום להחמיר בענשו דאלעזר, כמו שהחמירו בהא דבני אהרן, ומיושבת התמיהה שתמהנו וכי משא פנים יש בדבר, אם מורה הלכה הי' אלעזר, מ"מ הקילו בענשו הרבה יותר מבנדב ואבוהו, כי אמנה היתה גם בהוראתו של אלעזר דבר שלא כהוגן, אבל לא בכולה, בלתי במקצתה, ומדהוי מקצתה בהיתר, כבר הי' צר היתר גם על השאר (כפימ"ש התוס', פסחים ו' שם, גבי שואלין ודורשין), ע"כ רק זאת עשו לו "שהורידוהו מגדולתו"

ואמנם עדיין צריך הסבר, מדוע נענש דוקא בעונש כזה "בהורדה מגדולתו", ואם חטא אלעזר, הלא כנגד משה רבו חטא, ולמה פייסוהו ליהושע, "דלא ליצטריך לי' לאלעזר

? וע"ד החידוד נימא מילתא גם בהא. הנה ידועה שיטת הרמב"ן, דמה שדרשו חז"ל וחולין י"ז מקרא דבתים מלאים כל טוב דבשעת מלחמה אפי' כתלי דחזירי מותר, אין זה אלא במלחמת ז' עממין, והוכחתו ממה שצותה תורה על געולי מדין, וידוע דהרמב"ם פליג, ולדידי' ה"ה בכל מלחמת מצוה, אלא שהוסיף תנאי בדבר, דע"כ לא שרי אלא "כשירעבו ואין להם מה לאכול", ואמנם גם בזה עוד לא יעלה ארוכה, דהא ודאי דאין כונתו כשירעבו ממש, היינו במקום סכ"נ, דמאי רבותי', ואין לך דבר שעומד בפני פקו"נ, וע"כ שכונתו כמו שכ' הכ"מ ז"ל, דהיכי דשכיח לי' התירא כמו איסורא, אין סברא למישבק התירא, ורק היכי דלא שכיח התירא, אם לא ע"י טורח והוצאה, אז בשעת מלחמה לא הטילה תורה לחזר בתר היתר, עיי"ש בכ"מ, וכבר כתבתי במק"א דגדר ענין זה להרמב"ם הוא מעין סברת דישל"מ ומינה, דכל היכי דבדרבנן סמכינן אביטול ולא אסרינן משום דשיל"מ, התם לרמב"ם ובשעת מלחמה סמכינן אקרא דבתים מלאים כל טוב, ומותר אף כתלי דחזירי דהוי בגדר כשירעבו ואין להם מה לאכול. [ע' כדברינו, עמק הלכה פ' נשא, ב'.]

והנה ידועה שיטת הרשב"א, וכן נקטינן להלכה [יו"ד, ק"ב ס"ג.] דבכלי איסור שנתערב וצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו ל"ש בי' דשיל"מ, ובודאי דה"ה דלא מקרי שכיח התירא לענין שעת מלחמה, היכי דצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו. ואם תצדק הנחה זו, אז יצא לנו מזה דלרמב"ם ז"ל לא זו בלבד שהוראתו של אלעזר לענין כלי שטף לא הי' צריך להורותה בפני משה רבו ומטעם שבארנו לעילא, אך גם הוראתו לענין כלי הגעלה לא הוצרכה כלל לשעתה, דטורח ההגעלה משוי לה כאלו לא שכיח התירא, ובלא שכיח התירא, הא אף גופו וממשו של איסור הוי שרי בשבע שכבשו, והגעלה למה, ועכצ"ל לרמב"ם, דבאמת לא הוצרכו להוראה זו אלא אלבתר ז' שכבשו וז' שחלקו (והיינו אי כמ"ד נוטל"פ אסור, או דנימא דעכ"פ לענין זה הוי געולי מדין חידוש לאסור בה אף נוטל"פ. ולכאורה יהי' מזה סתירה, למה שחידש הגאון בעל חכם צבי בתשובה סי' ע"ה, לענין ישון בכלי לאחר יב"ח, אך באמת לרש"י ודעימי' לק"מ, משם דהא בלא"ה צ"ל לדידהו דג"פ חידוש הוא, ודו"ק.)

והנה יתכן לאמר דהוראת געולי מדין (שנתעלמה ממשרע"ה, כמו"ש חז"ל) זכה בה אלעזר מתחילתה, אלא מדלשעתה לא הוצרכה, רק יצטרכו לה לאחר כבוש וחילוק וכדאמרן, והיינו בימי יהושע, אולי זוהי מה שאה"כ גבי יהושע "ולפני אלעזר הכהן יעמוד", כלומר שבהגיע שעת הצורך בהוראה זו בימי יהושע, אז גם מאתו תהי' נעלמה, כמו