המדרש והמעשה במדבר קי

שוה, כך מיתת שניהם שוה, ת"ל שני בני אהרן' ואף שע"כ לא בב"א ממש הורו, ונמצא שלהוראת הראשון הי' צורך בה, יותר מזו של האחרון

והנה לשיטת התוס' דלעיל קשה לי טובי, מה עון מצאו חז"ל בהוראתו של אלעזר שדנוהו כמורה הלכה, הא כל טכ"ע מגיעולי מדין ידעינן לה, וא"כ קודם הוראת אלעזר הוי סבירא לן. דטעמו ולא ממשו אין בו איסור כלל, ומכש"כ לשיטת רש"י, דאף לבתר שהורה אלעזר, לא ילפינן מגעולי מדין, דחידוש הוא, א"כ עכ"פ לא קולא, אך חומרא חידש אלעזר, ולשיטת התוס' כבר אין בו משום מורה הלכה, וא"כ מה חטא אלעזר

? שוב ראיתי דאפילו לדידן וגם לפי"מ שהעלינו דבאמת גם התוס' מודו אליבא דמסקנא, דלא שרי' להורות אלא בלאפרושי מאיסורא ממש (ולא בהוראה לחומרא בלחוד) ג"כ קשה, עפימ"ש [בספרי במדבר, ל"א.] דהן הן מן ההלכות שנתעלמו ממשה, שבא לכלל טעות משבא לכלל כעס, כמבואר שם ובג' מקומות בא לכלל טעות) א"כ אין לך לאפרושי מאיסורא גדול מזה, שבא אלעזר וחידש, דטעמו ולא ממשו אסור, ובליעת כלים אוסרת, וא"כ הלא יפה הורה אלעזר במקום רבו, ולמה יענש כלל

אולם נחזה אנן, הא באמת שתי הוראות הורה אלעזר, ולכשתדקדק אתה מוצא דעכ"פ באחת מהן יפה היתה לו השתיקה, דהלא כך אמר, כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כו' וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים, ואמנם לרש"י ז"ל ודעימי' הך תעבירו במים קאי על טבילת כלים, אך לרמב"ן ושאר ראשונים קאי אאיסור בעין הדבוק על הכלים, שדרכם להשתמש בצונן, דבעי מריקה ושטיפה, ואף אם אמרו שנעלמה הלכה ממשה, ע"כ דרק הלכות טכ"ע נעלם ממנו (שחידוש הוא) אבל אטו יעלה על הדעת שנעלם ח"ו ממשרע"ה דאיסור בעין טעון העברה, ואין לך הכשר קל יותר מהעברה במים, ומה חידש אלעזר, ואי נימא דמקמי דאתי אלעזר כסבורים היו להיפך, דלא סגי בהעברת מים בלחוד, א"כ תו לא חומרא חידש, רק קולא, ועכ"פ בהוראתו לגבי הכרי צונן כבר לא הי' בו שום לאפרושי מאיסורא, וזוהי שאמרנו, דעכ"פ בהוראתו השני', לענין שטף כדי צונן, להעביר איסור בעין מעל פניהם, יפה היתה לו השתיקה לאלעזר

והנה מדברי הרמ"א [יו"ד, קכ"ב] משמע דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן להשתמש אלא בצונן, וכ"מ מש"ס ב"מ פ"ג, גבי מפקיד כלי כסף, שאינו משתמש בהם ע"י אש, לפי שמשחירות [וע"ע תוס' כתובות, ס"וז ד"ה זהב, דקערות וכוסות של זהב אין דרך בנ"א להשתמש בהן משום יוקרא]. ולפי"ז מ"ש אלעזר "אך את הזהב" וגו' קאי אהכשר דאיסור בעין (דהא אין דרכן להשתמש בהן ע"י האש), והוראה זו ודאי שלא היתה לאפרושי מאיסורא, דאטו נעלם ממשה דאיסור בעין צריך העברה וממילא דאך למותר ולמחסור היתה לו, אבל זו שאמר "את הבדיל ואת הנחשת" (שדרכן להשתמש בהם בחמין) דקאי אפליטת כלים שנאסרו ע"י טכ"ע, דחידוש הוא, והיא היא שנעלמה לשעתה ממשרע"ה, והוי לאפרושי מאיסורא, בזה ודאי דשפיר עביד אלעזר שהורה בפני משה

ומה נעים איפא להכניס כונה זו בדברי רש"י ז"ל בקצור לשונו שעל מ"ש בערובין שם כל המורה הלכה כו', מנא לן מאלעזר כו', כתב שם רש"י בזה"ל מאלעזר, "שהורה הלכות גיעולי מדין שאמר אך את הזהב", ראה, שלא כשפת יתר כתב רש"י ז"ל שלש תיבות האחרונות וכמו שתמהנו ע"ז לעיל) אך בדיוק נמרץ, כי אמנה זו שאמר אלעזר על הבדיל והנחשת, שהוא "דבר אשר יבא באש", לא חטא בזה מאומה, אבל רק במה שאמר "אך את הזהב (המורה על איסור בעין, כמו שאמרנו) בזה הי' בו משום מורה הלכה

והנה איתא [פסחים ו'] דיליף הא דשואלין ודורשין ל' יום קודם הפסח, מדקאי משה בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, ורשב"ג פליג, משום דאיידי דקאי במילי דפסחא, מסיים כל מילי. כו', עיי"ש בתוס' דפליגי בזה, אם יש לו למורה להפסיק הענין