המדרש והמעשה במדבר יא

מ"מ אין זה דומה ממש, דגדולה מ"ע עוברת יותר מת"ת, וממילא דגדול המולידו יותר מן המלמדו, ומשו"ה ע"י חשק נפשם בתורה לא פלטו נו"א מן העונש, ובן עזאי שאני, דאחר חרבן הי', ורק אז ירדה מ"ע ממדרגתה קצת, וכמו"ש בדין הי' שנגזור ע"ע וכו'. וכמו"ש המרדכי לענין מניעות הכפיי' על מ"ע זו בזה"ז. והבן

ומדי עסקנו בהלכה זו נבאר בה כאן פרטים אחדים

הנה כבר הזכרנו לעיל מה שיש מן התימא על שיטת בן עזאי (שהי' אומר "נפשי חשקה בתורה") מן הכלל הגדול שבידנו דאין לך מצוה עוברת שהיא נדחית מפני ת"ת, ולכאורה הי' נלענ"ד לומר דבן עזאי לשיטתו, ונקדים בזה דברי המשנה רפ"ב דסוכה, א"ר גמליאל ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח, ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך הוא ישן תחת המטה, והוא תמוה לכאורה, מה זו הפלגה שהפליג ר"ג את טבי, ואטו כל מאן דידע דעבדים פטורים מן הסוכה ת"ת קרי לי' ר' גמליאל

? ונלענ"ד דהנה בתוס' שם הביאו ד' הירושלמי סוכה שם וז"ל, מיחלפא שיטתי' דר"ג, תמן אמרית טבי הניח תפלין ולא מיחו בו (כלומר וכאן מיחו בו מלקיים מצות סוכה בהיותו פטור הימנה) אלא שלא לדחוק רגלי חכמים: הי' לו לישן חוץ לסוכה; אלא לשמוע דברי חכמים. עכ"ד הירושלמי. ולכאורה קשה ע"ז ממימרא אחריתא שבירושלמי, דאיתא שם ר' יהודא אומר נוהגין היינו לישן תחת המטה בסוכה בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר, וע"ז מקשה הירושלמי מיחלפא שיטתי' דר"י, תמן ס"ל לר"י מעשה גדול, והכא את אמרית הכין, לפי' דהוי ס"ד דירושלמי דאף לר"י אין הישן תחת המטה יוצא י"ח, ומה שישנו תה"מ בפני הזקנים, היינו דמשום מצות ת"ת בטלו מצות סוכה, ואי אמרית מעשה גדול, א"כ לא לידחי מצות סוכה מפניה) וע"ז מתרץ דלא תידוק מהכא דלעולם ס"ל מעשה גדול, ואעפי"כ הי' ישנים תחת המטה משום דס"ל לר"י לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע (כלומר פליג את"ק, וס"ל דאף מצות סוכה מקיים בישן תה"מ וממילא ניחא אף למ"ד מעשה גדול)

חזינן מיהות מד' הירושלמי הללו, דאי הוי ס"ל לר"י כמ"ד תלמוד גדול ממעשה, אז הוי ניחא לי' (אפילו אי הוי ס"ל לר"י דאתי אהל עראי ומבטל א"ק) לדחות מצות סוכה מפני ת"ת שגדולה הימנה, היכי דא"א לקיים שניהם, כגון שהמקום דחוק ולפי"ז עכצ"ל דגם ר' גמליאל מעשה גדול סבירא לי' (דאל"ה, אפילו אי הוי טבי חייב בסוכה, מ"מ בדין הוא שישן מחוץ כדי שלא לדחוק וכדי לשמוע ד"ח)

ולכאורה יש להוכיח ממקום אחר להיפך

דהנה הסבר ענין זה, אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, שכבר העירו התוס' על הסתירה בענין זה, בסוף פ"ק דב"ק וסו"פ קמא דקדושין, עכצ"ל דהוא תלוי בזה, אי תכלית הלמוד אינה אלא מה שמביאה לידי מעשה, אז בודאי מעשה גדול הימנו וע' קדושין שם, מי נתלה במי וכו') אך אי יש בלימוד גם תכלית עצמית, לימוד לשם לימוד, לבד מה שמביא לידי מעשה, אז בודאי תלמוד גדול, דהא אית בי' תרתי. ואמנם ידועה שיטת ר' גמליאל [ברכות, כ"ז]. כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס, וע"כ שאין כונתו בתלמיד שלומד שלא ע"מ לעשות, (דבזה כו"ע לא פליגי, שכבר קללו תנא באבות פ"ג למי שחכמתו מרובה ממעשיו, ובודאי דהלומד שלא ע"מ לעשות הכל מודים דנח לו שלא נברא [כבסוף סוטה]) ועכצ"ל דלר' גמליאל אף הלימוד ע"מ לעשות לא יספיק לגמרי, דלימוד לשמה ממש בעינן, היינו לימוד לשם לימוד, ולפי"ז לר' גמליאל ע"כ תלמוד גדול ס"ל, דאית בי' תרתי, וכמו שבארנו, ולפי"ז תקשי לכאורה לר' גמליאל לשיטתי', מה זה שהכריח מעובדא דטבי עבדו שעבדים פטורים מן הסוכה, הא, לפי המסופר בירושלמי שם, מטרתו של טבי היתה לשמוע דברי חכמים, ושלא לדחוק רגלי חכמים, ובכהא"ג הא מבואר התם בירושלמי מעובדא דר' יהודה דאף החייב במצות סוכה רשאי הי' לדחותה מפני ת"ת, אי הוי סבירא לן תלמוד גדול, והא ר' גמליאל באמת תלמוד גדול סבירא לי', וכמו שהוכחנו מדבריו בש"ס ברכות שם, וא"כ בדין הוא שיישן טבי תחת המטה "כדי לשמוע דברי חכמים (היינו לבטל מעשה מפני תלמוד), אפילו