המדרש והמעשה במדבר קט

שלא בפניו) ואמר מובטחני שלא יוציא זה שנתו

זו היתה סברתו של המקשה, שהקשה ע"ד רבא (דמחלק בין בפניו לשלא בפניו), ומעתה בין תבין היטב כל אריכות לשונו של המקשה ושלא בפניו לא, והא תניא, לא מתו בנ"א אלא וכו' מאי דרוש אעפ"י שאש יורדת מה"ש מצוה להביא מן ההדיוט, ותלמיד א' הי' לו לר' אליעזר וכו'. דאע"ג שעיקר הוכחת המקשה לחייב אשלא בפניו אינה אלא מעובדא דתלמידו של ר"א לחוד, מ"מ לולא שהקדים המקשה לרישא דברייתא מדרשת בנ"א, דמצוה להביא מן ההדיוט, אז אדרבי אליעזר גופי' הוי קשיא, מנא ידע (דהא עובדא דבנ"א בפניו הוי, ובהכרח הוי לפרש גם הא דר"א דבפניו הוי, וכמו שתי' התרצן באמת), ורק לבתר דשמעינן דהוראת בנ"א לחומרא הוי (ובכהא"ג לסברת המקשה בפניו כשלא בפניו דמי, מדמחלו בזה חכמים כבודם), ואעפי"כ נענשו בנ"א, (וע"כ משום דאכתי פש לן טעמא דחשש טעות) ש"מ דאפילו שלא בפניו ח"מ, ודלא כרבא

ואמנם התרצן לא סבירא לי' הכי, ולדידי' אף בהוראה. לחומרא ל"א דמחלו חכמים כבודם, וממילא דאף בכהא"ג שאני בפניו משלא בפניו, ומדאעפי"כ למד ר' אליעזר לעובדא דידי' מהא דבנ"א (אע"ג דהתם בפניו הוי) עכצ"ל דבאמת גם עובדא דר"א מעשה ההוראה בפניו הוי. וזהמ"ש התרצן "התם בפניו הוי"

ומעתה ניחא שפיר מה שתמהנו לעיל ע"ד התוס' ערובין ס"ב דמשמע מדבריהם שבכל הוראה לחומרא (ואפילו כשלא נעלמה ההלכה גם מן הרב) שרי לתלמיד להורות (וזה סותר לד' רש"י ושאר הראשונים דמפשטות לשונם מוכח דלא מקרי לאפרושי מאיסורא אלא כשזה רוצה לעבור והרב שותק או טועה) די"ל שהתוס' לעיל ס"ב אזלי רק אליבא דההו"א של המקשן, היינו מקמי דמסיק רבא להלן (ד' ס"ד) דאפילו בהוראה לחומרא (וכעובדא דבנ"א) ג"כ יש חילוק בין בפניו לשלא בפניו, וכבר אמרנו דלסברת המקשן בהוראה לחומרא עכ"פ ליכא משום אפקרותא, ולא פש לן אלא טעמא דחשש טעות, ובכתיבא ומנחא הא אזיל גם חשש טעות, וע"כ שפיר הוכיחו התוס' דא"א לפרש לאבעי' דש"ס אהא דמגילת תענית לענין הימים האסורים, דא"כ הא לית כאן לא טעמא דכבוד רבו (מדהוי הוראה לחומרא) ולא חשש טעות, מדכתיבא ומנחא, ומ"ט פשיט הש"ס לאבעי' זו לחומרא

וכל זה אליבא דהו"א, אך אליבא דמסקנא דש"ס להלן ד' ס"ד י"ל דאף התוס' יודו דהוראה לחומרא לחוד (כ"ז שאין הרב שותק או טועה) לא מעלה ולא מוריד אף לבטל חשש דכבוד רבו לחוד, וממילא דאף לענין כתיבא ומנחא לא מהני, וכפשטות לשון רש"י וראשונים

בהנחה זו ינעם מאד לפרש ד' הספרי החמורים (אהא דבנ"א) שהבאתי לעיל: מניין אתה אומר שכשם שהיתה עבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל שני בני וגו'. (ולעיל כבר תמהנו ע"ז דמהי"ת לא יהי' שוה?). שכבר אמרנו דהוראת בני אהרן הוראה לחומרא הוי, שחדשו שאין די במה שאש יורדת מן השמים, ומצוה להביא גם מן ההדיוט, וכבר אמרנו שבזה הי' מקום לאמר, עפ"י סברת התוס', דעכ"פ אזיל חשש דכבוד רבו, ודבכהא"ג בפניו כשלא בפניו דמי, וא"כ היתה עכ"פ קצת התנצלות להוראתם ולהקל עונשם, אלא שזה ודאי דנדב ואביהו לא מפי שניהם בבת אחת יצא הדבור, ואחרי שכבר הורה הראשון כבר הי' די בזה ותו לא היתה שום התנצלות לגבי השני לזלזל אף הוא בכבוד רבו, נמצא לפי"ז הוי מסתבר לאמר, דאעפ"י שעבירת שניהם היתה שוה, מ"מ לא הי' ענשם שוה, שדינו של האחרון הי' צריך להיות קשה מן הראשון ע"כ כדי להוציא מסברא זו, בא תנא דספרא להשמיענו, שבאמת אין הדבר כן, דכל זמן שאינו באמת לאפרושי מאיסורא (היינו שהרב שותק וזה רוצה לעבור) אז הוראה לחומרא לחוד לא מעלה ולא מוריד (ומה שמד' התוס' לעיל ס"ב ל"מ הכי, אין זה אלא אליבא דהו"א, וכמו שאמרנו למעלה) והיינו מ"ש הספרא "מניין שכשם שעבירת שניהם