המדרש והמעשה במדבר קח

להיתרא (דאי לאיסורא, אז הלא לפי"ד התוס' רשאי להורות אפילו במקום רבו), וא"כ סו"ס אפילו במניעת ההוראה יהי' מורה הלכה ומהיכן יצא להו לבעהתו"ס כל זה

? ונלענ"ד, דהנה בטעמא דאין להורות במקום רבו אמרו ז"ל [כתובות ס' ב'] ולאו משום דמיחזי כאפקרותא, אלא משום דלא אסתייע מילתא. וע' בראשונים דבאמת תרוייהו איתנייהו. הרי דבכל הוראה במקום רבו יש שתי חששות, חשש דפגם כבוד רבו, וחשש טעות (מה דלא אסתייע מילתא), והנראה לי דבכל או"א מהן יש צד קולא וצד חומרא, דלענין חשש טעות אולי אין נפ"מ בין בפניו ושלא בפניו (ואף שלא בפניו נמי אולי לא מסתייע מילתא) וזהו חומרו, אך לעומת זה בהוראה דכתיבא ומנחא (כגון מגילת תענית) ליכא חשש טעות, כמובן. וחילופיהן בחשש דכבוד רבו, דאפילו בכתיבא ומנחא נמי איכא משום כבוד רבו, דמאי שנא, וזהו חומרו, אך לעומת זה יש בו קולא לענין שלא בפניו, דבהא ליכא משום כבוד רבו

ומסתבר למימר דזה הי' יסוד הספק של בעל האבעי' בש"ס ערובין שם, דילמא חשש טעות הוא העיקר, (ולא משום כבוד רבו, וכדמשמע לכאורה מפשטות ל' הש"ס כתובות שם, לאו משום דמיחזי כאפקרותא זכו') והיינו מה דקא מבעי לי', כגון מג"ת דכתיבא ומנחא, (דלית בי' משום חשש טעות, וכעין מ"ש ההג"מ בשם הר"מ והוא במחבר ס"ט שם לענין פסקי הגאונים) מהו לאורויי, ופשיט מהא דביעותא בכותחא דודאי לית בה משום חשש טעות, ואעפי"כ לא אורי ר"ח, וע"כ משום דאכתי פש טעמא דכבוד רבו, וכדאמרן

ואולם כבר אמרנו דשלא בפניו משום כבוד רבו ליכא, ולאידך גיסא בדבר הכתוב בספר משום טעות ליכא, וי"ל דהיינו מ"ש הג"מ בשם הר"מ דמן הכתוב בפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, דקדק לאמר בימי רבו, ולא אמר "במקום" רבו, משום דבמקומו באמת אסור, עכ"פ משום כבודו, ורק "בימיו" ושלא בפניו שרי בדבר הכתוב בספר. משום דבכהא"ג כבר ליתנייהו לתרוייהו טעמי, לא חשש טעות ולא כבוד רבו, וכדאמרן

והנה יש מקום לאמר דבאמת הך טעמא דכבוד רבו עוד צד קולא אחר יש בו, היינו שאינו אלא בהוראה דהתירא, אבל בהוראה דאיסורא (ואפילו בבא לשאול, ולא חזינן לרבו דשותק או טועה) מ"מ מדעכ"פ פתיך בי' איסורא, ואפשר שיבא לידי איסור, בזה עכ"פ כבר מחלו חכמים כבודם, (וממילא דבכהא"ג בפניו כשלא בפניו דמי), אלא דאעפי"כ אכתי אשתייר חשש טעות (דהא אסור גם להחמיר במקום שראוי להקל) ואכתי אף בזה אסור להורות במקום רבו, דדילמא טעי, אבל אם תהי' ההוראה לחומרא, ולבד זה גם כתיבא ומנחא, אז הוי מסתבר דשרי להורות, ואפילו בפניו, ואליבא דכלהו טעמי, דבנ"ד לא חשש טעות איכא, מדכתיבא ומנחא, ולא משום כבוד רבו, מדהוי הוראה לאיסורא ומחלו חכמים כבודם

כך הי' מסתבר לאמר. ובזה יתורץ מה שקשה טובי, איך הוי ס"ד דמקשה שתלמידו של ר"א שלא בפניו הוי, א"כ מנא הוי ידע ר' אליעזר שלא יוציא שנתו, הא אמר ר"א לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני, וקבלה זו ע"כ מעובדא דבני אהרן מקורה, והא עובדא דבני אהרן בפניו הוי, וא"כ להחמיר גם שלא בפניו לר"א מנא לי' איברא דלמאי דאמרן ניחא שפיר, דהא בני אהרן בהוראתם חומרא חדשו ולא קולא, שהם אמרו שאעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט", וכן הדין באמת [ערמב"ם פ"כ מה' תמידין, היינו שאין יוצאין בזה לחוד מה שאש יורדת מן השמים, ואנן אמרינן השתא דבהוראה לחומרא עכ"פ משום כבוד רבו ליכא, מדבכהא"ג מחלו חכמים כבודם, וממילא דבפניו כשלא בפניו דמי, ומדאעפי"כ נתחייבו בנ"א שרפה למקום (ומשום דאכתי פש לן טעמא דחשש טעות) הרי דלא שני לן בין בפניו ושלא בפניו, (דלענין חשש טעות אין שום נ"מ בזה, וכדאמרן) וניחא השתא מה שלמד ר"א מעובדא דבנ"א (אע"ג דהתם בפניו הוי) לעובדא דידי' (אע"ג שהי'