המדרש והמעשה במדבר קז

בפ"ר חייב מיתה, ואמר רבא "ראוי להכישו נחש", וכונתם לענ"ד מהא שאמרו ז"ל לא מתו נדב ואביהו אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבם, מוכח מזה דענשו בשרפה, וידוע מ"ש ז"ל [סנהדרין, ל"ו. ב'] אעפ"י שבטלו ארבע מיתות בי"ד, דין ד"מ לא בטל, כו', מי שנתחייב שרפה נחש מכישו וכו'. והיינו מה דמסיק רבא התם "וראוי להכישו נחש"

ובזה נכון מאד לבאר מה דאיתא התם [לעיל, נ"ג] תלמיד א' הי' לו לר' אליעזר שנתחייב שרפה למקום (ומדוע למקום דוקא ב) כונתם לדעתי למה שאמרו להלן [ס"ד, ב'] תלמיד א' הי' לו לר"א שהורה הלכה בפניו, אמר תמיהני אם יוציא זה שנתו כו'. וברור הוא, דהוא הוא אותו התלמיד של ר"א שעליו אמרו ז"ל "שנתחייב שרפה למקום", דמדהורה הלכה ענשו בשרפה, ומדנלמד זה מהא דנדב ואביהו, והתם הוי "שרפת נשמה וגוף קיים", ע"כ מדוקדק מאד מ"ש שנתחייב שרפה למקום, דמדלא ניכר בגוף כלל, הרי דאינה אלא "שרפה למקום". וזה נכון ופשוט מאד. ואין צורך למה שנדחק הגאון יעבץ לתלות בתלמידו של ר' אליעזר עבירה גסה דאיסור חמותו

עכ"פ הרי שלא ויתר הקב"ה לא לנו"א ולא לאותו התלמיד של ר"א, והחמיר בענשם מאד, וא"כ יפלא אם גם אלעזר נכשל ח"ו באותו עון, למה בענשו הקילו

? ונלענ"ד דממקום שבאנו, היינו מאותה סוגיא עצמה דערובין, משם יש תשובה לשאלתנו

דכך היא הצעת הסוגיא שם. אמר רבא, בפניו אסור וחייב מיתה, שלא בפניו אסור וא"ח מיתה. ופריך ושלא בפניו לא, והא תניא לא מתו בנ"א אלא שהורו הלכה, מאי דרוש, ונתנו בנ"א אש על המזבח, אעפ"י שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וכו', ותלמיד א' הי' לו לר"א וכו' ולא הוציא שנתו וכו', וארבב"ח אותו תלמיד וכו' והי' רחוק ג' פרסאות כו', וע"ז משני, התם בפניו הוי. (כלומר אעפ"י שהי' רחוק ג' פרסאות, אבל בשעת ההוראה בפניו הוי). עכ"ל הש"ס שם. ותמיהא מילתא טובי, שאם בא המקשה להוכיח דאפילו שלא בפניו חייב, א"כ מאי מייתי מהא דבני אהרן, והא התם בודאי בפניו הוי, וביותר קשה לאיזה צורך הביא כל עיקר לרישא דברייתא מאי דרוש וכו' מצוה להביא מן ההדיוט וכו', והא כל עיקר ראייתו אינה אלא מסיפא, מהא דתלמידו של ר"א, שהי' רחוק ג' פרסאות, וא"כ הרישא כדי נסבה

? ונלענ"ד לחומר הקושיא, דבאמת גם המקשה עלה על דעתו דמעובדא דר' אליעזר לחוד אין ראי', דיש לדחות כדדחי, דבשעת ההוראה בפניו הוי, וכדי להשתמר מדחי' זו הקדים להא דבני אהרן, וכמו שנבאר

הנה מאז הוי קשיין לי ד' התוס' בסוגיין שם [ס"ב א'] אהא דבעי הש"ס כגון מגילת תענית דכתבא ומנחא מהו לאורויי (ופשיט לאיסורא מהא דרב חסדא דאפילו ביעותא בכותחא לא אורי), וכתבו התוס' שם וז"ל, פירש"י מגילת תענית, כגון אילין יומיא דלא להתעני בהון, וא"א לומר כן, דהא לאפרושי מאיסורא שרי במקום רבו, כדאמר לקמן, עכ"ל התוס'

מדברי התוס' הללו משמע דכל שההוראה לאיסורא שוב אין בה משום מורה הלכה, ובאמת הא ז"א, ומאי ראי' מייתי התוס' מהך דלקמן, התם פירש"י ראה תלמיד, אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק, וקרוב לזה גם בל' המחבר, [יו"ד רמ"ב, סי"א] הרי דרק כשרבו שותק ואינו מוחה, אבל כשבא לשאול לתלמיד, ורבו שם, ואין שום גלוי דעת שרבו ישתוק או שיטעה, מהיכי תיתי לומר שבזה לחוד, שההוראה לאיסורא, רשאי התלמיד להורות, מבלי שימתין עד שישאל לרב ועד שיטעה ז והלא לא אשתמיט שום פוסק למימר הכי, ועוד דאם כדברי התוס', אז יסתעף מזה דבכל הוראה, ואפילו כשהיא באמת להתירא, כשישאלו את התלמיד במקום רבו אז אין שום עצה להתלמיד רק ללמד לשונו לאמר איני יודע, שאם יאמר כפי האמת, שאיננו משיב מפני כבוד רבו, אז כבר תהי' ההוראה אמורה ממילא שהיא