המדרש והמעשה במדבר קו

פרשת מטות (א) (ה' געולי מדין, ובדין מורה הלכה בפני רבו.) וידבר אלעזר אל אנשי הצבא הבאים למלחמה וגו' (שתי תיבות הללו הבאים למלחמה נראית כמיותרות) אך את הזהב ואת הכסף את הנחשת ואת הברזל וגו' כל אשר יבא באש וגו' (פלא גדול, שחשב את כל מיני המתכות, ולא את כלי החרס, ואם כי באמת לאלו אין להם תקנה, מ"מ הא זה גופא הי' צריך להודיע, שאינו יוצא מידי דופיו לעולם)

הצל"ח [פ"ג דפסחים] הקשה להנך ראשונים, דאע"ג דילפינן טכ"ע מגעולי מדין, מ"מ אין לוקין על טכ"ע, דאינו אלא עשה (ולא אמרינן בי' אהדרי' לאיסורא קמא) א"כ תקשי מנא לן לר"ע למידרש קרא דמשרת להיתר מצטל"ע, נימא דתרוייהו לטכ"ע הוא דאתיין, דמגעולי מדין לא ידעינן אלא עשה, ואתי משרת למלקות, ואין לומר דא"כ קרא דגעולי מדין מיותר, ז"א דהא כל הפרשה באמת לענין הכשר אצטריכא, וטכ"ע ממילא ידעינן מני'. יעויי"ש בצל"ח

לישוב ק' זו עפ"י דרכנו נבא אחרי הקדמות אחדות, ואגב יתבארו לנו ענינים שונים ונכבדים בפרשה זו עפ"י דרכי ההלכה

א) בש"ס [ערובין, נ"ג] תלמיד אחד הי' לו לר' אליעזר שנתחייב שרפה למקום. ע' בח"א מהרש"א שנדחק במאמר זה, וע' בהגהות מוהר"י יעב"ץ בש"ס ווילנא, שפירש בדרך רחוקה, שהי' זה אותו התלמיד שליגלג בר' טרפון ולבסוף איענש בחמותו [כנזכר בש"ס קדושין, פ"א, ב'.], וגם זה איננו שוה, דהא לא נזכר כאן שם ר' טרפון כלל, ועוד דמה זו שאמר שנתחייב שרפה למקום דמשמע מיתה בידי שמים, והא שרפה דחמותו מיתה בי"ד היא

ב) בספרא [ויקרא, ט"ז, א'] עה"פ שני בני אהרן, מניין אתה אומר שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל שני בני, ע"כ. והוא תמוה מאד, שאם אתה יודע שעבירת שניהם שוה, למה זה צריך ללמדנו דמיתת שניהם שוה, פשיטא, וכי משא פנים יש בדבר

ג) ידועה שיטת הרמב"ן), דמה שאמרת תורה בתים מלאים כל טוב, ודרשו מזה חז"ל "אפילו קדלי דחזירי" אינו אלא בכבוש א"י בלבד, ומשו"ה לא הוצרכו לשום הכשר בכלים שבזזו במלחמת סיחון ועוג, ולא הוזהרו אלא במלחמת מדין, ואולם אין כן שיטת הרמב"ם בה' מלכים, ולדידי' קשה טובי, א"כ געולי מדין למה, שאם גוף האיסור הותר להם, פליטת כלים מבעי

ונלענ"ד דהנה מפרשת געולי מדין למדו חז"ל עוד דבר אחד [ערובין, ס"ד] שכל המורה הלכה בפ"ר מורידין אותו מגדולתו, מנא לן מאלעזר, דאמר קרא ועל יהושע) ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולא מצינו דאצטריך לי' יהושע (וע"כ משום שנענש בשביל שהורה הלכה), ויש שם ברש"י יתור לשון, דז"ל רש"י שם "מנ"ל מאלעזר, שהורה הלכות געול, שאמר אך את הזהב". עכ"ל, והלא די הי' לו לרש"י ז"ל לאמר בקצרה כדרכו "שהורה הלכות גיעול", ומאי בעי בזה שהוסיף שאמר אך את הזהב"? ולהלן בדברינו תתבאר לנו כונה עמוקה בזה

והנה עוד דקדוק עצום יש לנו במאמר זה דאם ח"ו באמת נכשל כאן אלעזר בהוראת הלכה בפני רבו א"כ למה זה פטרוהו בעונש קל כזה "מה שהורידוהו מגדולתו", והלא ענשו מפורש בערובין שם, כל המורה הלכה