המדרש והמעשה במדבר קד

לשיטתי' כפי שהוכחנו למעלה, דמשום תקנתי' דרודף אתינן עלי', וא"כ באמת אין כאן עונש כלל, ובכהא"ג ס"ל עוהמ"ד. ודו"ק

ודע דמלשונו של רש"י במשנתנו, דאמר "ואלו מצילין אותו מן העבירה" משמע נמי כדברינו דאף משום תקנתי' דרודף אתינן עלי', ועתו"ס ד"ה להצילו וכמדומה שאמדוכת ספק זה יתבי התוס', אי עיקר התקנה היא להציל את הנרדף מן הפגם, או את הרודף מן העבירה, עיי"ש היטב בתוס'

ואולם כלפי זו שאמרתי למעלה בדעתי' דר"ש, דבר אחד עומד כנגדי, והוא מ"ש ר' שמעון לעיל ד' ע"א א' אר"ש, וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין או"א מוציאין אותו לסוקלו, אלא לא הי' ולא עתיד להיות, ע"כ. ולענ"ד צ"ע. דמאי פשיטותי' דר"ש בזה דבשלמא אי הוי ענין בסו"מ בגדר עונש ודאי, אז שפיר י"ל שאחרי שהדבר תלוי ברצונם של או"א, בודאי לא יוציאוהו בשביל כך לסקילה, אבל למאי דתנינן במשנה וכפי שהעלינו דר' שמעון הוא דס"ל הכי, דלא משום עונש, אלא משום הצלת נפשו של הבסו"מ, כדי שימות זכאי, אתינן עלי', מהיכן פשיטא לי' לר"ש שלא הי' ושלא עתידין להיות אב ואם, שירצו בהצלת נפשם של בנם, ואפי' במחיר איבוד גופו של זה אתמהה

עוד יש לי עיון בענין זה בהא דא' ר' הונא רודף א"צ התראה, ורב חסדא משיב על דבריו, ולכ"ק איך אפשר דצריך התראה ודעוע"ז ניתן להצילו בנפשו (וכדס"ל לר"ש באמת), הא כלל גדול בע"ז, דאמר אעבוד, אלך ואעבוד, משעת אמירה נתחייב, ואי ס"ד דבעי התראה, א"כ ע"כ שאמר אעבוד וגם אחר התראה אמר, אעפי"כ אעבוד, והא גדר כל רודף הוא דוקא קודם מעשה ולא לאחריו, וזה משקבל התראה כבר עשה מעשה, ובכל התראה דע"ז כשבי"ד דנין אותו לא קשה, דאפשר אה"נ דגם אאמירה עצמה מתחייב, דהא בי"ד דנין והורגין לאחר מעשה, אך ברודף, ושלא בבי"ד, הא אין רשאי להורגו אלא קודם מעשה, וא"כ ע"כ מדר' שמעון נשמע לרבנן דא"צ התראה, דאי ס"ד דצריך התראה, א"כ לא יצוייר כלל ניתן להצילו בנפשו בעוע"ז. וצ"ע היטב

ובעיקר ק' התוס' [ב"ב קי"ט] שהקשו, מ"מ לא הי' יודע משה מקושש מיתתו במה, והלא א"ת מחללי' מות יומת וסתם מיתה בחנק ע"ז מצאתי דבר נחמד בגליון הש"ס של כ' אאמו"ר הגאון מוהר"ה זצ"ל אבד"ק לובלין, וז"ל שם על הגליון: "לא תקשי אלא לר' יונתן [סנהדרין, נ"ב, ב'.] דאלו לר' יאשי' שם לק"מ ק' התוס', דאיהו אמר התם בטעמא (דסתם מיתה בחנק) משום דאי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו אלא להקל עליו, וחנק קלה מכולן, ואמנם כל עצמו דחנק קיל מסקילה לא יליף לה בש"ס [בסנהדרין, נ"ב, ב'.] אלא מהא דמגדף, וכדא' התם מסתברא סקילה חמורה, שכן ניתנה למגדף, ותינח עכשיו, שנתגלה ענשו של מגדף, אבל מקמי דאיתפרש ענשו של מקושש הא אכתי לא פורש מה יעשה גם למגדף (וכמו"ש בתו"כ דמקושש ומגדף שניהם ביום אחד ובפרק אחד היו) וא"כ בשעה שנסתפק משה בדינו של המקושש אכתי לא הוי ידע דניתנה סקילה אף למגדף, וממילא דלא הוי ידע כלל אי חנק קיל מסקילה. ואי סתם מיתה היא בחנק דוקא. ושפיר נסתפק משה וניחא ק' התוס' עכ"ד אבא זצ"ל בגליון שלו, ודפח"ח

עוד מצאתי כתוב אצלו על הגליון [בסנהדרין ע"ו, א'.] דבר אחד השייך לדברינו במאמר זה. וז"ל שם: שאלתי את כ' אבא זצ"ל הוא אבי זקני הגאון החריף כמוה"ר דובער זצ"ל) אהא דאיתא התם, לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב ובת איש כהן וכו', וכי מה ראי' היא זו אכל בתו מאנוסתו דעלמא, דילמא כהן שאני, דריבה בו הכתוב מצות יתירות וקדושה יתירה, וע"כ החמירה בו תורה ג"כ לחייבו כשזינה עם בתו מאנוסתו (כי היכי שהחמירה נמי בזנות בתו, כשהיא בת כהן דוקא)? והשיב לי אבא ז"ל, דהא איתא לעיל בסמוך, בתו מאנוסתו מנא לן, א' אביי ק"ו כו', רבא אמר כו' ופריך אדאביי,