המדרש והמעשה במדבר קג

לומר, מדבחר לו מלאכת מעביר ד' אמות, שהיא הגרועה שבל"ט מלאכות [עתו"ס ריש שבת דמעביר הוי תולדה דהוצאה] א"כ ע"כ מזה שעשה מעשהו במדבר מוכח דלשם שמים נתכוין. ומה שרמזו בראשית טענתן, אותה פרשו בסופה: והוא לא הי' וגו' כי בחטאו מת שלא החטיא אחרים עמו! [ספרי שם], כלומר, לא כמו שאתה סבור לדון את אבינו כמומר לחלל שבתות בפרהסיא (שכל עצם חומרו הוא, שע"י חלול ש"ש הוא גורם להחטיא את הרבים) כי באמת נהפוך הוא, כל מה שעשה לא עשה אלא לש"ש וכדי "לזכות את הרבים, ולא ח"ו להחטיא אחרים עמו". וא"כ איפוא למה יגרע כו' תנה לנו אחוזה כלומר ולא יגרע מאומה אף מחלק בכורה שלו

והנה אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וסנהדרין שדנוהו למקושש לא יכלו לשפוט על כונת הלב שבקרבו, אם להחטיא ואם לזכות, אבל ד' יראה ללבב, ומה נמרצה התשובה שבאה למשרע"ה מפיו של הקב"ה: ויאמר ד' אל משה, כן בנות צלפחד דוברות יפה תבעו שכך כתובה פרשה זו לפני במרום [ספרי, שם.], כלומר אמנם כן, כי לא בשמים היא, והתורה כבר ניתנה, אך בנידון זה שעל כונת הלב מצא הספק מקום לחול, הנה לפני נגלו תעלומותיו של זה, כי באמת לש"ש נתכוין, וכך כתובה לפני פרשה זו "במרום" (דוקא) שעכ"פ כמומר לכה"ת לא יהי' עוד בעיניך, וממילא "נתון תתן להם" ולא לבד חלק הפשוט "אחוזת נחלה בתוך אחיהם" (שע"ז לא נסתפקת מעולם) אלא גם חלק הבכורה, וגם "היתדות אהלים" שהוחזקו בהם אחי אביהם והעברת לאין העברה אלא בדבר המוצא מרשות לרשות) את נחלת אביהן לחן. לא יגרע מזכות ירושתן ואף מן המוחזק ביד אחרים אף מאומה

והנה על מה שאמרנו למעלה דר"ש (דס"ל דעוע"ז ניתן להצילו בנפשו) וראבר"ש (דס"ל דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו) אולי בחדא שיטתא קיימי, וטעמייהו דבעבירות החמורות לאו משום תקנתא דנרדף לחוד, אך גם משום תקנתא דרודף, שלא ימות חייב ניתן להצילו בנפשו, ע"ז יש להשיב לכאורה דא"כ לר"ש אף במפותה ואף בנעבדה בה עבירה מקמי הכי נציל בנפשו, דהא סו"ס תקנתא דרודף איכא אך באמת זה לק"מ, חדא דאולי לר"ש וראבר"ש באמת ה"ה דאפילו במפותה ודנעבדה בה עבירה ג"כ מצילין, ותנא דברייתא דממעט להו, הא איהו עוע"ז ומח"ש נמי לא קאחשיב, וא"כ ע"כ כר"ש לא אתי', ועוד אפילו אי נימא דמודה ר"ש במפותה, אפשר משום דהיכי דליכא פגמא לא הוי חשיב לי' חומר כל כך כעוע"ז וכמח"ש, ודמי' לרודף אחרי בהמה, דאין מצילין אליבא דכו"ע

ולפי"ז יהי' שלשה סוגים בהא דמצילין אותו בנפשו: לר' יהודה, דממעט באומרת הניחו לו שלא יהרגנה, אין מצילין אלא משום אבידת נפש בלחוד, ולא משום פגמא, (ואף טעמא דנערה המאורסה גופה אינו אלא משום דמסרה נפשה לקטלא, כמבואר שם,) ולת"ק מצילין בין משום אבידת נפש ובין משום פגמא ולר"ש וראבר"ש מצילין בעבירות חמורות וכגון עוע"ז ומח"ש) אף היכי דאין בהם לא משום אבידת נפש ולא משום פגמא דנרדף. אבל בערוה וליכא פגמא, אף ר' שמעון מודה, משום דעכ"פ לא חמיר כולי האי כעוע"ז ומח"ש. ועכ"פ אין סתירה מזה להנחתנו, דלר"ש כל היכי דמצילין, אף משום תקנתא דרודף מצילין, כדי שימות זכאי ואל ימות חייב וכדאמרן למעלה

שוב ראיתי בשו"ת נוב"י מ"ת [חחו"מ, סי' ס'] שחקר בהא דמצילין אותו בנפשו, אי הוי משום עונש, אי משום הצלה (יעוי"ש בהג' מבן המחבר), והנה ודאי ברור הדבר שהוא משום הצלה, ומה שנסתפקנו למעלה אינו אלא בזה, משום הצלה דמי, אי הצלה דנרדף דוקא או אפילו משום הצלה דרודף שלא ימות חייב

ומעתה ניחא מאד מה שאמר בש"ס סנהדרין ע"ד שם אליבא דר"ש (דיליף עוע"ז דניתן להצילו בנפשו מק"ו דפגם הדיוט) דקאסבר ר"ש עונשין מן הדין. ואין הכרח לומר דבכל דוכתי סבר הכי, דלעולם י"ל דבש"ד גם ר"ש אין עוהמ"ד ס"ל, אבל בנ"ד אזיל ר"ש