המדרש והמעשה במדבר קא

(דלרבנן לא ס"ל כלל סברא דימות זכאי, אפילו בקירוב זמן, וכגון ברודף ממש, ומכש"כ בריחוק זמן וכדאמרן), ואין ה"נ דלר' שמעון הי' אפשר לומר בטעמו דע"ש סופו היינו דסופו לקלל אי"א, אלא דלדידי' בלא"ה גם הא דסופו ללסטם ניחא טפי, ול"ק איך יהי' סופו חמור מתחילתו, דהא לשיטתו אם ילסטם בשבת (וכד' הפענח רזא) יהי' ג"כ דינו בסקילה, מדלר' שמעון מקלקל בחבורה חייב, וכדאמרן לעיל

קצורו של דבר, כל מה שאמרו חכמים בהסבר ענשו של בן סו"מ, י"ל דהוא בין אליבא דרבנן ובין אליבא דר"ש, ורק זו דמסיק שם שימות זכאי ואל ימות חייב' לענ"ד ר' שמעון היא, דלרבנן, דלית להו סברא דימות זכאי, ואפילו ברודף ממש (וכמו שהוכחנו) מכש"כ דלית להו במי שעתיד להיות רודף, והבן. ובהקדם דברינו אלה מה ינעם לפרש ד' הברייתא פ' בסו"מ שהבאנו למעלה: תניא ר' שמעון אומר, בדין הוא שתהא בת ראוי' להיות כבן סו"מ, דהא הכל מצוין אצלה בעבירה, אלא שהתורה אמרה בן ולא בת, דלפי דברינו טובי קמ"ל, ר"ש בזה, שבה בולטת כל עצם שיטתו בטעם ענשו של בן סו"מ, דאלו לרבנן, דלית להו הך סברא דימות זכאי, ורק משום תקלה וקלון דנרדף חששו, א"כ מה בכך שהבת הכל מצויין אצלה בעבירה, והא עכ"פ א"א לעבירה זו אלא מדעתו של המשתתף עמה בעבירה, דהא אין קשוי אלא לדעת, ובכהא"ג אפי' ברודף ממש הא קיי"ל [סנהדרין שם, ע"ד.] דמפותה אין מצילין אותה בנפשה, (ומשום דל"ש למיחוש לתקלה וקלון דנרדף, כשהוא בעצמו לא קפיד,) א"כ מכש"כ שא"א לדון לבת ע"ש סופה "מדהכל מצויין אצלה בעבירה", דהא גם לכשתגיע לידי עבירה עצמה אין כאן משום תקנתו דנרדף דהא הוי לרצונו דרודף אף בבסו"מ לרבנן לא חיישינן, וכדאמרן

אך ר' שמעון הא אמרן דלא ס"ל הכי, ולדידי' בין ברודף ובין בבן סו"מ הכל חד טעמא הוא משום דימות זכאי, היינו דאף משום תקנתו של בעל עבירה לחוד ג"כ ממיתין אותו קודם שיעשה מעשה, וזוהי מאי דקאמר כאן ר' שמעון לטעמי', בדין הי' שתהא הבת ראוי' להיות כבן סו"מ, דהכל מצויין אצלה בעבירה (כלומר דואע"ג דמשום סופה ללסטם אולי ל"ש בבת, אך עכ"פ משום תקנתו דחוטא עצמו כדי שימות זכאי שייך גם בבת, ולדידי בהכי סגי) אלא שהתורה אמרה בן ולא בת, כלומ' ואינו אלא מגזה"כ, דמסברא אין לחלק דין בן לבת

והנה בב"ב קי"ט, שמעון השקמוני כו' יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, אלא שלא הי' יודע אם נוטלות חלק בכורה. ויש להבין, אם ידע משה שיורשת בת כבן, לפי שעל הדינין כבר במרה נצטוו, וכמו שפי' רשב"ם כאן, א"כ מ"מ נסתפק על חלק בכורה דוקא ובשלמא למאי דמסיק רבה לעיל דמשו"ה לא הוי לי' ראוי, לפי שא"י מוחזקת לנו מאבותינו, זה ודאי חדוש הוא וי"ל דבהא גופי' נסתפק משרע"ה, אך לשמואל דאמר התם דבא"י באמת לא נטלו חלק בכורה ורק ביתידות אהלים, היינו במטלטלין שהי' להם במדבר, וזה ודאי מוחזק הוי, א"כ למה הי' משה מסתפק בזה

ונלענ"ד על דרך חדוד קצת, דהיא הנותנת, שביתידות אהלים הי' יותר מקום לספקו של משה לחול, והוא עפי"מ דקיי"ל [ב"ק, קי"ט.] דממון מוסר, אעפ"י שהוא מן המורידין ולא מעלין, אסור לאבדו, משום דיכין רשע כו' וכ' המרדכי בשם רבנו ברוך [הובא כחו"ב סי' שפ"ח ברמ"א] דנהי דאסור לאבדו, אבל ליטלו לעצמו מותר, והחת"ס אסברה לה, דכתיב יכין רשע וצדיק ילבש, ולא פורש מי הוא הצדיק, ואפשר שהאדם מישראל שזכה בו בממון זה הוא הצדיק [ע' בחת"ס חו"מ, קנ"ד]

והנה בחו"מ שם סי' תכ"ה מנה גם לעוע"ז בין הנך דמורידין ולא מעלין, ולפי"ז גם בהנך יהי' הדין כן, דנהי שאין לאבד ממונם, מ"מ אם נטל ישראל אחר את ממונם לעצמו אין מוציאין אותו מידו (לד' המרדכי הנ"ל) וצ"ל לפי"ז דמה דקיי"ל דכל הרוגי בי"ד (לבר מעיה"נ) נכסיהן ליורשין, היינו נכסי קרקע, וכעובדא דנבות היזרעלי [ע' סנהדרין, מ"ח.] דל"ש