המדרש והמעשה במדבר ק

יודע עכ"פ שהוא במיתה ודאי, וספקו הי', אם בחנק ואם בסקילה, ובמגדף, שלא פורש עדיין ענשו כלל, הי' הספק: אולי בסקילה ואולי בלא כלום.) עד שגלה לו הקב"ה שאין לדונם ביום אחד, ואז נפתרו לו שני הספקות יחדיו, וידע דמח"ש אפילו בצנעה נדון ג"כ בסקילה

כל זה בדין של מטה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל קמי שמיא הוי גליא, דלא זו בלבד שלא הי' המקושש כופר בעיקר ח"ו, אלא שגם לשם שמים נתכון (וכמו"ש בת"י ובתוס' ב"ב בשם המדרש). וכבר אמרנו למעלה דלכ"ק מהיכן יצא למקושש היתר זה להתיר עצמו למיתה בשביל ספק זכות דאחריני, אלא דלענ"ד הוא נובע ממ"ש ז"ל במשנה על הבן סו"מ דימות זכאי ואל ימות חייב וע' לעיל)

ומריש הוי קשיא לי אהא דבסו"מ גופי', מה זה שאמרו משום דסופו "ללסטם את הבריות", וע"ז קשה טובי א"כ יהי' תחילתו חמור מסופו, והלא אם באנו לצייר הך דשם סופו הלא יותר קרוב לצייר דסופו לקלל אביו ואמו. והלא גם תחילת קלקולו של סו"מ הוא מה שגונב משל או"א, ומה שאינו שומע בקול אביו ואמו, וא"כ הלא קרוב לשער דסופו לילך ממדרגה למדרגה, מאינו שומע בקול אביו למקלל אביו, ונרויח בזה שלא יקשה עוד, איך יהי' תחילתו חמור מסופו, דהא גם מקלל הוא בסקילה. ולא נצטרך תו אל הדוחק דסופו ללסטם בשבת

עוד יש להבין הא דאיתא שם בברייתא [סנהדרין, ס"ט.] תניא ד' שמעון אומר, בדין הוא שתהא בת ראוי' להיות כבן סו"מ, שהרי הכל מצוין אצלה בעבירה, אלא שהתורה אמרה בן ולא בת. ולכאורה הוא תמוה, דמאי קמ"ל ר' שמעון בזה, ויהי' מאיזה טעם שיהי', הא סו"ס אין הבת כבן לענין בסו"מ, איברא דלדברינו למעלה יתפרשו לנו גם ד' ר' שמעון היטב

דהנה כבר אמרנו, דעיקרא דהך מילתא דימות זכאי ואל ימות חייב מצאנוהו גם במק"א, והוא בסוגיא דסנהדרין (ע"ג, כ"ן דלתנא דמתניתן הרודף אחר חברו להרגו ואחר הזכור והערוה ניתן להצילו בנפשו, אבל עוע"ז ומחלל שבת לא ניתן להצילו בנפשו, ולר' שמעין ולראב"ש ברי' אף הנך תרתי חמורות, ניתנו להצילן בנפשן, ואמרנו דיסוד פלוגתתן היא דלחכמים עיקר הטעם הוא להציל את הנרדף (ממיתה או מתקלה וקלון) אך לתקנתו דרודף שלא ימות חייב לא חיישינן, ומשו"ה בעוע"ז ומח"ש דליכא נרדף אע"ג דחמורי חמורות נינהו בכ"ז ממתינין לי' עד שיעשה מעשה ויהרג עפ"י בי"ד, אך לר' שמעון אף משום תקנתו דרודף ניתן להצילו בנפשו, עכ"פ בחמורות, וכהא דעוע"ז ומח"ש, (אע"ג דליכא נרדף) כדי שימות זכאי ואל ימות חייב

ומעתה ניחא מה שאמרו גבי בסו"מ דע"ש סופו, היינו שסופו ללסטם את הבריות, ולא אמרו דסופו להיות מקלל או"א, אע"ג דהוי סופו מעין תחילתו (מדגם תחילת קלקולו היא מה שגנב מאו"א ומה שאינו שומע בקול או"א, וגם חומר העונש אחד הוא. דזה וזה בסקילה) די"ל דהך דע"ש סופו דהתם אליבא דכו"ע אזלה, ולרבנן הא ליכא למימר דסופו להיות מקלל או"א, דהא אפילו בסופו ממש אילו יצוייר שיהי' רודף לקלל או"א, לא יהי' הדין נותן להצילו בנפשו, מדלית כאן לא תקלה ולא קלון למקולל, אלא למקלל, ולתקנתו דבעל עבירה הא לא חיישי רבנן, ומשו"ה אמר "דסופו ללסטם את הבריות", והוי ממש דומיא דסופו, דהא גם בסופו, כשרודף אחרי חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו אליבא דכו"ע, ומשום תקנתו דנרדף

ולפי"ז י"ל הך "דנהרג ע"ש סופו" אף לרבנן דר"ש אזלה, (והא דאיך יהי' תחילתו חמור בסופו בלא"ה ל"ק כל כך לדברינו, מדמדין רודף דיינינן לי', והא ברודף גופי' הלא בכל מיתה יכול להצילו בנפשו, ואפילו בסקילה היותר חמורה), וכן הא דסופו ללסטם היא ג"כ אליבא דכו"ע ומשו"ה לא אמרו סופו לקלל או"א ורק הא דמסיק הש"ס "ימות זכאי ואל ימות חייב" סברא זו דר' שמעון היא,