זוהר הרקיע, שרשים ט

השרש התשיעי שאין ראוי למנות הלאוין והעשה אבל הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם. ובמצות עשה הדבר הוא ברור ואין בו מחלוקת כלל שאם באו הרבה צווים בענין א' לא נמנה אותן כי אם אחד ולא נמנה בציצית חמש מצות אע"פ שאמרו (מנחות מ"ד) כל מי שאין ציצית בבגדו עובר בחמש עשה וכן תפילין לא נמנה אותו שמונה מצות אע"פ שאמרו (שם) כל מי שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכן אמרו (שם) כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה ולא נמנה אותו כי אם מצוה אחת ובשביתה בשבת נכפלו בה הרבה פסוקים וכן בי"ט ולא נמנה אלא מצוה אחת וכן כל כיוצא בזה. ודבר זה הוא מוסכם מהכל. אלא שיש לך לדעת שאף במצוה א' נפרטו בה הרבה דברים לא נמנה כל פרט ופרט מצוה שהרי בהשבה נפרטו בה גזל ועושק ופקדון ואביד' ולא נמנה כלם אלא מצוה א'. ואלמלא שמצינו שהכתוב כפל הצווי באבידה במקום א' לא היינו מונין השבת האבדה מצוה מיוחדת אבל כיון שהכתוב הוציאה מכלל אלו במצוה מיוחדת נמנה מצות השבת אבידה א' ומצות השבת גזילה ופקדון ועושק א' שמנין המצות הוא כמנין הפסוקים אלא שאם הפסוקים הם צריכין לתשלום אותה מצוה לא נמנה אותה כמנין הפסוקים כמו ספירת שמיטות שיש בה שני פסוקים. וספרת לך שבע שבתות שנים. וכתיב שבע שנים שבע פעמים ולא נמנה ספירת שנים א' וספירת שמיטין אחד לפי מה ששנו בספרא יכול יספור שבע שמיטין זה אחר זה ת"ל שבע שנים שבע פעמים הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ולמדנו מכאן שכל מצוה שנתרבו בה כתובים ומרבוי הכתובים יצא לנו שלמות המצוה לא נמנה אותה אלא א' וכן כל כיוצא בזה. ובמצות לא תעשה כתב הרמב"ם ז"ל שאם באו אזהרות רבות בענין אחד אינן במנין המצות אלא א' וזה כגון הדם שנאמרו בו לאוין הרבה ואינן במנין אלא באזהרה אחת והוא ז"ל כתב כי שרש דבר זהו שכל אזהרה שיש בה לאוין הרבה אם הוא לוקה אחת היא נמנית אחת ואם יש בה מלקיות הרבה היא נמנית כמנין המלקיות ונתן טעם הוא ז"ל בזה לפי שלא ילקה אדם שתי מלקיות [אלא] על שתי שמות וכשביארו הם ז"ל ואמרו לוקה שתים או לוקה שלש ידענו שהם שני שמות או שלשה וימנה כל אחד מהם. וכשלא אמרו כן אע"פ שאמרו שהוא עובר על הרבה אזהרו' אינן נמנין אלא [א'] שאין רבוי האזהרות נותן תוספת במנין ולא נכפלו האזהרות אלא להודיע שהוא ענין חמור או כדי להשלים דין המצוה. והביא ראיה ממה שאמר בפ' כל שעה (כ"ד) אמר ליה רבינא לרב אשי ואימ' לעבור עליו בשני לאוין כלומר למה תדרוש שני ענינין בשני לאוין אלו שמא שניהם נדרשים בענין א'. ואמר ליה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי' בלאוין יתירין ולמד מזה הוא ז"ל כי כל לאו שלא בא לתוספת ענין הנה יהיה יתיר ואע"פ שהוא נכפל כדי לעבור עליו בשני לאוין עכ"ז קראוהו יתיר ואין ראוי למנותו. והרמב"ן ז"ל הוא מגמגם בהסכמת הרב ז"ל למנות הלאוין על פי המלקיות לפי שאנו מונין שס"ה לאוין ויש מהם הרבה שאין לוקין עליהם. וכתב הוא ז"ל שאף אם יהיה זה כדבריו לא עלו דבריו כהוגן במה שאמר שאין לוקין בלאוין הרבה הבאין באיסור א' אלא מלקות א'. והביא הוא ז"ל ראיה מאותה שהביא הרז"ל מפ' כל שעה שכך היא שנויה שם והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אם אינו ענין לגופו דאתי בק"ו ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כ"ש. וכ"ת אין מזהירין מן הדין היקשא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורין שבתורה ועל זה אמרו א"ל רבינא לרב אשי אימא לעבור עליו בשני לאוין לאו מי אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' כלו' כמו שאביי שהוא מלקה ו' מלקיות בא' מפני תוספת הלאוין ו' פעמים אף כאן נאמר שבא הכתו' להלקות בבשר קדש טמא (אתי) [שתים] משני הלאוין שנאמרו לאו הבא בהיקש ממעשר ולאו המיוחד בו. הרי זה מפורש שאם נתרבו בענין א' לאוין הרבה הוא לוקה על כל לאו ולאו אע"פ שהם משם א'. ויש בזה תנאי א' והוא מוסכם מהכל והוא שיהיו הלאוין מיותרין ולא יצטרכו במצוה ההיא למדרש מן המדרשים. זולתי לכפל האזהרה ההיא אבל אם הלאוין באו לתשלום דיני המצוה ההיא אינו לוקה אלא אחת כגון הלאוין האמורים בכלאי בגדים שאחד מהם בלבישה לא תלבש שעטנז והשני בהעלאה ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ושניהם נדרשו כגון זה לא ילקה אלא אחד ולא ימנה אלא אחד מפני שבאו הלאוין לתשלום הענין. וכן אמרו (יבמות ד' ב') לבישה בכלל היתה ולמה יצאתה להקיש אליה ולומר לך מה לבישה מיוחדת שהיא הנאת הגוף אף כל שהוא הנאת הגוף יצא דבר שאין בו הנאת הגוף וכיון שבאו ב' הלאוין לתשלום הענין אינו לוקה ב' אחד משום מעלה ואחד משום לובש ואינו דומה לכהן הבא באוהל המת שהוא לוקה ב' משום לא יטמא ומשום לא יבא כמו שמפורש בגמ' נזירות לפי שלאוי טומאה וביאה אינן צריכים זה לזה לתשלום דיני המצוה שהביאה ענין אחד והטומאה ענין אחד וכשעבר על שתיהן לוקה ב' וכן אמרו בספרי חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא. אבל הלבישה וההעלאה שתיהן באו לענין א' והלאו הא' הוא משלים אל השני על כן אינו לוקה אלא א' על שתיהם. וכן לאוי בהמה טמאה ועופות טמאים אינן מרבים מלקיות כפוטיתא ונמלה וצרעה לפי שבאו לתשלום דיני המצוה וכמו שאמרו באלו טרפות (ס"ג ב') למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה וכיון שהוצרכו לתשלום הענין אינו לוקה עליהן. וכן כל הלאוין שנשנו בי"ט כלן לתלמודן באו ונשנה בהן הלאו מפני דברים שנתחדש בהן. ואין לוקין בהן אלא אחד. וכן הרבוי באזהרות הדם אינו נותן רבוי מלקיות שהרי דרשום בגמ' כריתות (ד' ב') ה' לאוין האמורים בדם למה אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כסוי ואחד לדם האיברים ואחד לדם התמצית ולולי זה כבר היו מלקין האוכל דם ה' מלקיות. ור' יהודה הוא מלקה ג' לאוכל חלב של המוקדשים אחד משום כל חלב וכל דם לא תאכלו ואחד משום כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ואחר וכל זר לא יאכל קדש כן בדם מלקה ב' מהיקשא דחלב והרי הדבר מפורש שברבוי הלאוין ירבו המלקיות אע"פ שהן משם אחד וכן במחלוקת אביי ורבא בזג וחרצן וחובל רחים ורכב שאביי מלקה אותו ב' מפני שנכפל בו הלאו אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד. ורבא חולק עליו מפני שהלאו הב' הוא לאו שבכללות אבל אלו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שני בכפלו. ובגמ' מכות (י"ז ב') אמרו זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה ה'. והקשו ולילקי נמי כו' דתניא כל שהוא בכליל תהיה ליתן לא תעשה על אכילתו והעלו אין הכי נמי. הנה שבאכילת עולה יש לאו אחר ממדרשו של ר' שמעון ונדריך זו עולה ולאו אחר הבא במנחת כהן כולל כל שהוא כליל ואמרו שהוא לוקה עליו בריבוי הלאוין ועוד אמרו שם (כ"ב) ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. והקשו ולילקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך ועמדה זאת הקושיא. והרי הוא לוקה שתים בשם אחר מפני שהוא עובר בב' לאוין. וכן הורה הרז"ל בביאורו לזאת המצוה ואע"פ שאין אלו הלאוין בענין אחר בלבד אלא שהאחר בפרט ע"ז והשני יכלול לפי שהוא נאמר בענין הנהנה מעיר הנדחת ויכנס בו ע"ז שהיא בכלל חרם וזה דומה לפוטיתא דאביי שהלאו הא' בא מיוחד בדג טמא. והאחר כולל כל שרץ לפי פי' הראשונים והאחרונים ז"ל וכמו שאני עתיד להזכיר אחר זה וכן בספרא אמר העושה ע"ז לעצמו עובר משום ב' אזהרות משום לא תעשו ומשום לא לכם ור' יוסי אומר שלש משום לא תעשו לכם ומשום לא יהיה לך הנה לדברי ר' יוסי לוקה שתים משום שני לאוין שנאמרו במקיים ע"ז הא' לא לכם והב' לא יהיה לך ובסנהדרין (נ"ד) שנינו הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש. והקשו וליחייב נמי משום אשת בנו. ותירצו אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו. והנלמד מזה הוא שאלמלא המיעוט הזה שמצאו ממלת היא היו מחייבין אותו שתים משני לאוין הנאמרין בה ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. והיה מביא שני קרבנות אם בא עליה בשוגג. והשלישי משום אשת איש וכן הדין במלקיות. כל אלו הראיות הביא הרמב"ן ז"ל לסתור דברי הרמב"ם ז"ל שאומר שאין אדם לוקה שתי מלקיות מפני רבוי הלאוין בשם אחד וכשהוא לוקה שני מלקיות אינו אלא מפני שהן שתי שמות והרי מכלל אלו הראיות הוא מתבטל דעתו. ועוד שהוא דחק עצמו הרבה באותה של אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע לומר שהן ארבעה וחמשה וששה שמות. ופי' שהפוטיתא הזאת היא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים שהם ארבע שמות והנמלה היא בעלת כנפים המתילדת מעיפוש הפירות שאינה פרה ורבה. וחייב משום שרץ שפירש מן האוכל שהוא לוקה משום השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם שממנו נתרבה לדעתו והצרעה הוסיפה על זה היותה עוף טמא ולוקה משום עוף טמא כן מצאתי שכתב הרמב"ן ז"ל עליו שבאה בידו ההעתקה הראשונה אבל אני מצאתי בהעתקה האחרונה שהוא מחוייב באוכל פוטיתא משום תולעת הפירות ומשום שרץ הארץ ומשום שאינו פרה ורבה ומשום שרץ העוף ויש בכל אחד מאלו לאו מיוחד כמו שפירשם הוא ז"ל וכמו שאני עתיד לזכרם בפי' האזהרות אלו נוסף עליהם נמלה שהיא שטה על פני המים וחייב עליה משום שרץ המים נוסף עליהם צרעה שהיא עוף טמא וחייב עליה משום עוף טמא ואינו דחוק אצל הרז"ל שיהיה שרץ העוף ושיהיה עוף טמא שאפשר שהיה לו עניני שרץ העוף ופעולותיו ועניני עוף ופעולותיו. וגם לא ירחיק הרז"ל היות תולעת הפירות עוף טמא שאנו רואין מתילדין מעיפוש הפירות עופות גדולים מן האגוז הקטן אלו הם דברי הרב ז"ל להעמיד דבריו שלא ילקה אדם משם אחד שתי מלקיות ורבוי המלקיות בפוטיתא ונמלה וצרעה אינו מפני רבוי הלאוין אלא מפני שינוי השמות ורבויים. ויש על דבריו הרבה קושיות שהוא אומר שהפוטית' היא שרץ הארץ ובגמ' לא אמרו כן שהרי בגמ' עירובין (כ"ח) הקשו ומי אמר אביי דגים גדולי קרקע נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ. הנה נתבאר מזה שהפוטיתא אינה מגדולי הארץ כלל אבל היא מן הדגים שאינן גדולי קרקע כלל ועוד שהוא סובר שהשרץ השורץ על הפרי לוקה בו משום לאו מיוחד בו בפני עצמו והוא לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלו' וכשהוא נופל בארץ ושרץ עליה יש בו לאו אחר. וזה אינו אמת שהרי בפרק אלו טרפות מוכיח שתולעת הפירות אינה אסורה אלא אחר שפרשה על גבי הקרקע והיא אסודה מפני שהיא שורצת על הארץ לא שיהיה בה לאו מיוחד ואין כאן מקום להאריך יותר יעיין שם מי שהוא בקי באותן הלכות. ועוד שהוא סובר שהשרץ הנולד מן העיפושים שאינו פרה ורבה יש בו לאו מיוחד והוא בכלל השורץ על הארץ וזהו ההפרש שיש בין השורץ והרומש. וגם זה אינו כן שהרי מצינו לשון רמישה בנולדים מזכר ונקבה כמו בו תרמוש כל חיתו יער. וא"כ בכלל שרץ הארץ הם כלם ובספרא לא ריבו אותן מלשון הרומש שיהיה זה בהן לאו מיוחד אלא מרבוי בכלל שהן נכללין מן הנולדים מזכר ונקבה בלאו אחד. והרי הרז"ל הוא אומר שהאוכל צרעה הוא לוקה משום תולעת הפירות ומשום שרץ הארץ הפרה ורבה ומשום שרץ המתהוה מעיפוש הפירות שאינו פרה ורבה וכל זה הוא קשה שתהיה התולעת המתהוה מעיפוש הפירות פרה ורבה שכל שלא נתהוה מזכר ונקבה אינו פרה ורבה והרי הביצה הנולדת מדספנא בארעא שאינה מגדלת אפרוח זה כתב הרמב"ן ז"ל ואין מכאן קושיא כלל לפי מה שאומרים שהעכבר המתהוה מעפר הוא פרה ורבה. וכן הוא קבלת רז"ל שאין ספק שהעכבר ההוא הוא מטמא לא הוציאו מכלל זה אלא עכבר שחציו עכבר וחציו אדמה מפני שאיננו פרה ורבה אבל כשהשריץ כלו הוא מטמא לפי שהוא אצלם פרה ורבה. כמו שהזכירו בפ' העור והרוטב (קכ"ו ב). ואם כן אין מכאן קושיא יקשה על הרמב"ם ז"ל היאך ילקה עליו משום פרה ורבה ומשום שאינו פרה ורבה. ואי אפשר למין אחר להיות פרה ורבה ושאינו פרה ורבה כאחר ועוד שהרי לא מנה הכתוב אלא עשרים וארבעה מיני עופות טמאין וזה המין שיתילד בפירות אי זה מאלו הנזכרים הוא שהרי לא נתנה התורה לאו בעופות הטמאים אלא באלו הנזכרים ואת אלה תשקצו מן העוף. והיאך אפשר שתהיה הצרעה הזאת דורסת ואוכלת שכל עוף שאינו דורס אינו אסור כמו שהוא מוזכר בגמ' בפרק אלו טרפות וכן הרז"ל כתב שיש לאו מיוחד בדגים טמאים ולאו בשרץ המים והוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא ייחד בו לא עוף ולא הארץ ולא מים ויהיה לאו זה בשרץ המים וזה אינו כן הרי שהתורה כללה בלאו אחד כל גדולי המים בין גדול בין קטן והוא שכתוב מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וגו' מבשרם לא תאכלו על כן פירושו של הרב ז"ל באוכל פוטיתא וכו' נראה וכן נסתלק ממניינו שלש לאוין והם הלאו שפירש לתולעת הפירות ולשרץ שאינו פרה ורבה ששניהם בכלל שרץ הארץ הם. והלאו שפירש לשרץ המים שבכלל דגים טמאים הם והפי' הנכון בשמועתו של אביי הוא אכל פוטיתא לוקה ארבע דכתיב בדגים טמאים ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו. וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ ולא תטמאו בהם אל תשקצו ואל תטמאו שני לאוין כוללים כל השרצים שלא ייחד לא ים ולא יבשה ולא עוף. ובמשנה תורה כתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. נמלה לוקה חמש וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ [ולא תטמאו בהם] ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. צרעה לוקה שש חמש דשרצים והששי וכל שרץ העוף. וכן פי' בה"ג ז"ל ורב אחא משבחא ז"ל בשאלתות וכן פי' הרי"ף ז"ל בהלכותיו ורש"י ז"ל בפירושו. וכן הסכימו כל הגאונים ורבותינו הצרפתים ז"ל ורש"י ז"ל הקשה בה ולמה לא ילקה מלאו שביעי שנאמר בפרשת קדושים תהיו ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והשיב ההוא לאו בשרצים כתיב ואע"פ שכתוב אשר תרמוש האדמה לשון בריות גדולות הוא אבל שרץ לשון בריה קטנה. ואין תירוצו ז"ל מספיק שגם הוא כולל בריות גדולות וקטנות שנאמר ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה וכל השרץ השורץ על הארץ וכתיב הרומשת במים. וגם המקרא עצמו ראיה לזה שכיון שאמר ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף והם הבריות הגדולות מה שאמר אשר תרמוש האדמה אינו אלא לרבות בריות קטנות. ועוד למה לא ילקה בבהמה טמאה ובעוף טמא שתי מלקיות. ויהיה השני משום לאו זה והדבר ידוע שאינו לוקה אלא לאו אחד כמו שהוא נראה בסוף פ' גיד הנשה ודעת הרמב"ם ז"ל שזה הלאו הוא כולל כל מה שאסר בשאר הפרשיות כמו שאמר הפסוק לא תאכל כל תועבה הוא כולל כל מה שאסרה תורה ממה שבא אחד זה כן זה הכתוב הוא כולל כל מה שקדם לו בשאר הפרשיות ויכנס בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ואיסור שרץ העוף ואיסור שרץ הארץ ואיסוד שרץ המים ואף איסור נבלה וטרפה ואבר מן החי וזולתם כי כל תועבה הוא שקוץ כענין שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו. וכן דרשו בספרא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור צ"ל בין פרה לחמור בין חמור לפרה והלא כבר מפורשים אם כן למה נאמר בין הבהמה הטהורה לטמאה בין הטהורה לך לטמאה לך. בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו. ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף אשר הבדלתי אתכם לטמא לאסור והנה כללו בעשה ולא תעשה האמורין כאן כל האיסורין ואפי' פסולי שחיטה. ועל כן הוא אומר הרב ז"ל שאין ראוי ללקות עליו לפי שהוא לאו שבכללות כלאו דלא תאכלו על הדם ולאו כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו שזה המין מלאו שבכללות הכל מודים שאין לוקין עליו כמו שאביא אחר זה ואחר שנתבארזה אבאר ענין מיני לאו שבכללות על איזה מהן לוקין ועל איזה מהן אין לוקין. והם שלשה מינים. המין האחד לאו אחד כולל דברים רבים שאין דומין זה לזה כלאו לא תאכלו על הדם שהוא כולל אוכל מבהמה קודם שתצא נפשה ואוכל בשר קדשים קודם זריקה וסנהדרין שהרגו את הנפש שאסורין באכילה כל אותו יום וענינים אחרים ועל זה הלאו אמרו בגמ' סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות וביארו כי לאו שבכללות הוא דאתו תרי תלתא איסורי בחד לאו. והרמב"ם ז"ל הכניס במין זה ולפני עור לא תתן מכשול ולא תשא שמע שוא. והרמב"ן ז"ל הכניס עמהם לאו הנדרש כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו שהוא כולל טמא ויוצא ולן ונשחט בלילה ופגול וזולתם הרבה ענינים הלוקים לגמרי וגם זה הכל מודים שאין לוקין עליו. וכן המגפף והמנשק לע"ז ומכבד ומרבץ לפניה אחז"ל שהם לאו שבכללות אין לוקין על אחד מהם. ומה שקראו לזה לאו שבכללות לא מפני חלוק עבירות אלו נקראו לאו שבכללות שאלו כלם ענין אחד הוא ועבודה שמשם דומה ללאוי דנבילה שהוא כולל דברים רבים מענין אחד ולאו דלא תעשה כל מלאכה שיש תחתיו הרבה מלאכות משונות זו מזו אבל ענינם אחד ושם מלאכה כוללת אותם ולוקין על לאוין אלו כמו שמפורש במכות ופסחים וי"ט. וכן המגפף ומנשק כלם שם אחד להם ולא מפני זה נקרא לאו שבכללות אבל כונתם לומר שהוא לאו שבכללות לפי שהלאו המזהיר בזה הוא לא תלכו אחרי אלהים אחרים שנכנסין תחתיו ענינים חלוקים לפי שבא אחד דמה שכתוב את יי' אלקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע אחר כך אמר לא תלכו אחרי אלקים אחרים להזהיר שלא לירא ממנה ולא לכבדה אפי' שלא כדדך עבודתה כגפוף ונשוק ולא להשבע בשמה ולא לשאול ממנה עתידות ואם שמענום שלא נאמין בהם ולפי זה קראו לאו שבכללות ואין לוקין עליו. ואני מצאתי לאו שבכללות אחר שלא הזכירוהו הם ז"ל והוא מה שנאמר בחטאת פנימית לא תאכל באש תשרף ואמרו בספרא כל שהוא טעון שריפה ליתן לא תעשה על אכילתו שהוא כולל חטאות הנשרפות ופגול ונותר. וסובר הרמב"ן ז"ל שאין נכנסין במנין המצות אלא הלאו הכולל את הכל לא כל איסור ואיסור אלא שאם יש שנוי עונשין באותן פרטים יש למנותן לפי ענשיהן. ועוד אדבר עליהן בפירוש האזהרות בס"ד ואין כאן מקום לכתוב זולתי מה שכתבו הם ז"ל על זה השרש. והמין השני הוא שיהיה לאו אחר פורט דברים הרבה וכל אלו לוקין עליהן אבל אין לוקין עליהן אלא מלקות אחר והראיה לזה מה שאמרו בגמ' קדושין (ע"ז ב') בענין אלמנה וגרושה וחללה זונה כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט שהרי יש בה לאו מיוחד ואשה גרושה מאישה לא יקחו כך חלוקה אלמנה מגרושה וחללה בכהן גדול. והנלמד מזה כי לולי זה המדדש אם בא על כלן לא היה לוקה אלא אחד הואיל ובלאו אחד נאמרו. וכן נראה ממה שאמרו בפ' גיד הנשה (ק"ב ב) בענין אבר מן החי ובשר מן החי שלוקה לר' יוחנן שתים לפי שלדעתו משני מקראות הם יוצאין ולריש לקיש אינו לוקה אלא אחד לפי שלדעתו ממקרא אחד הם מתרבים שניהם וכן בבשר החי ובשר מן הטרפה לר"י אינו לוקה אלא אחד לפי שלדעתו ממקרא אחד שניהם נתרבו. ולריש לקיש לוקה שתים לפי שמשני מקראות נאסרו שניהם. וכן בגמרא סנהדרין ובגמרא כריתות לענין אוב וידעוני שאינן חלוקים לחטאות הואיל ובלאו אחד נאמרו ונלמוד מזה דהוא הדין לענין מלקות וכן בירושלמי במסכת נזיר אמרו על ענין חלב ודם דכל חלב וכל דם לא תאכלו הוא כלל ולא היה הדין ללקות אלא אחד מן הפרט שבמקום אחד. וכן באיסורי נזיר היו סבורין לומר כן שלא ילקה אלמלא שמצאו יתור לחלק וכן כל שור וכשב ועז ולחם וקלי וכרמל אין דינן ללקות בהן אלא אחד ולולי אותן שנמצאו בהן יתור לחלק. ואני מצאתי ראיה אחרת לזה מה שאמרו בסנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד (ל"ד ב) הבא על הזכור והביא זכר עליו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכב חדא היא. הבא על הבהמה והביא בהמה עליו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים חדא מלא תתן שכבתך וחדא מלא יהיה קדש. לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת שכבתך שכיבתך אחת היא. והיוצא מכל זה הוא שהנפרטין בלאו כולל אין דינן ללקות. ובירושלמי במסכת כלאים פ"ק מצאתי לית כתוב אלא בהמתך לא תרביע כלאים עוף מנין אית תנאי תני מחקותי תשמורו אית תנאי מבהמתך לא תרביע כלאים. הרכיב אילן והרביע עוף מאן דאמר מחקותי תשמורו חייב שתים. ומ"ד מבהמתך לא תרביע כלאים אינו חייב אלא אחת. הרביע בהמה והרביע עוף מאן דאמר מחקותי תשמורו אינו חייב אלא אחת. מאן דאמר מבהמתך לא תרביע כלאים חייב שתים ע"כ. ונראה שהיא גרסא משובשת והיא הפוכה כי היוצא ממקרא אחד חייב אחד והיוצא משני מקראות חייב שתים. וכן במחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בבא על הזכר והביא זכר עליו והיא מוחלפת השטה מר' ישמעאל לר' עקיבא ומר"ע לר' ישמעאל ונוסחת הבבלי היא דוקא. והיוצא מכל זה הוא שהנפרטין בלאו כולל אין דינן ללקות עליהן אלא מלקות אחד אם לא חלק הכתוב בהן. ונראה שמזה המין הוא פצוע דכא וכרות שפכה שענין אחד להם שאינן מולידין וכן כל כיוצא בזה מאותן שענין אחד להם. והרמב"ם ז"ל הכניס תחת מין זה נא ומבושל וזג וחרצן ושאור ודבש ועמוני ומואבי ואלמנה. ויתום לא תענון ומשפט גר יתום ואלמנה ושאר וכסות ועונה ויין ושכר אל תשת שכל אלו אינן נמנין אלא אחד לפי שאין לוקין עליהן אלא מלקות אחת. והרמב"ן ז"ל חלק על קצתם ויתבאר כל דעת מהם בפירוש האזהרות בע"ה. ובזג וחרצן חוברו בספר המצות במנין הלאוין ובחיבורו הגדול והוא מונח באיסורי נזיר חמשה לאוין. ובהלכות סנהדרין כשמנה הלאוין שלוקין עליהן מנה עמוני ומואבי בשנים ואיסורי נזיר באחד אלא שבאותו מנין אינו שומר סדרו במנין המצות כי הוא מחלק לאו אחד להרבה מלקיות וכולל הרבה לאוין במלקות אחת. כי לא נתכוון הרב ז"ל לדקדק במנין המצות אלא למנות מחוייבי לאוין מלקות כמה הם וחלק הענינים כפי מה שראה בדעתו שראוי לחלקם ולא השגיח אם הם תחת אזהרה אחד הרבה מנויין או אם יש הרבה אזהרות באחד מהנמנין. והמין השלישי הוא לאו שיש בו כללים ופרטים ולוקין על פרט ופרט והביא הרמב"ם ז"ל בכלל זה המין לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו' ואמרו בגמרא כריתות (ד' ב) אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחת. והקשו על זה וכי לוקים על לאו שבכללות והשיבו קרא יתירא הוא מכדי כתיב ואכלת לפני יי' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך למה לי למכתב לא תוכל לאכול בשעריך וכ"ת ללאו א"כ לימא קרא לא תאכלם למה לי למהדר למכתבינהו לכלהו ש"מ לחלק. וכן אמרו בלחם וקלי וכרמל לוקה על כל או"א וכי לוקין על לאו שבכללות קרא יתירה כתיב והעלו שם כי קלי הוא מיותר וכיון שכתבו הכתוב באמצע הוא חייב על לחם בפני עצמו ועל קלי בפני עצמו ואלו היה בתחלה או בסוף היה חייב על קלי בפני עצמו ועל לחם וכרמל בפ"ע ומכאן למד הרמב"ם ז"ל על לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים שכל אחד מאלו התשעה הוא נמנה לאו בפני עצמו כיון שיש באמצע לאוין נמנין בפני עצמן והם לא תנחשו ולא תעוננו דומה לקלי המוטל באמצע שהוא מחלק כל הנפרטין עמו. וכן מזה המין הוא אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כמו שהזכירו רז"ל וכמו שהזכרתיו למעלה והרמב"ן ז"ל הכניס תחת מין זה נא ומבושל זג וחרצן שאור ודבש ועינוי אלמנה ויתום ובפי' האזהרות בכל אחת מאלו האזהרות אפרש דעת כל אחד מהם ז"ל באזהרות אלו. וגם הוא ז"ל אינו מסכים עם הרב ז"ל למנות המצות לפי המלקיות ולא לפי הלאוין אלא למנות כל דבר הנאסר ועל כן הוא מונה כל הנפרטין בתורה בכלל המצות וימנה נא ומבושל שתים ואתנן ומחיר ושאור ודבש ועמוני ומואבי וזולתם שאף לדברי הרמב"ם ז"ל יש באלו שמונה אחת אחת ראוי למנותם שתים שתים ולא ימנה מעשר דגן תירוש ויצהר כי אם אחד שהכל מעשר הוא וכן לחם וקלי וכרמל לא ימנה כי אם אחד שענינם אחד הוא והוא איסור חדש ודעתי בזה תמצא בסוף הספר: