זוהר הרקיע, שרשים ז

השרש השביעי שאין למנות דקדוקי המצות והכריח הרז"ל אמיתת זה השרש שאם היינו מונין דקדוקי המצות בכלל מנין המצות היה עולה המנין לחשבון גדול יותר מתרי"ג מצות שהרי בכלל מצות יש דקדוקים הרבה הזכיר מהן הרז"ל שתי מצות והן מצות חליצה ויבום שיש בהם כמה דקדוקים שיש נשים מתיבמות ויש לא חולצות ולא מתיבמות. וכן היבמים גם כן יש בהן כל אלו הצדדין שהן ביבמות וכן חלוקות אחרות במסכת יבמות ואלו היה נמנה כל דקדוק היה עולה דיני אותה מסכתא יותר ממאתים. ומכאן אנו למידין לשאר מצות שאין נכנסין בכלל המצות אלא המצוה בכללה אבל דקדוקי המצוה אינן נכנסים במנין. וע"כ הוא מטעה הרז"ל מי שמנה בחיוב חטאת עולה ויורד במקדש וקדשיו שלשה מצות שאין הכל אלא מצוה א' והוא להקריב חטאת ומה שדקדק אחר זה מהו מביא כשבה או שעירה או שתי תורים או עשירית האיפה הכל הוא דקדוק זאת המצוה. וכן בחיוב חטאת בשגגת מצוה ננהוג כן שהתורה חייבה חטאת בזה ודקדקה שאם החוטא הוא הדיוט יביא כך ואם הוא נשיא כך ואם הוא כהן גדול כך. ואם השגגה היא בע"ז כך ואין ראוי למנות כל דקדוק מדקדוקי זאת המצוה מצוה בפני עצמה. וכן הזכיר הרז"ל מזה המין חיוב מיתה על הבא על אשת איש. ודקדק שאם היא נשואה בחנק מאורסה בסקילה בת כהן בשריפה ואין הכל אלא מצוה אחת להמית הבא על אשת איש מפני שעבר על לא תנאף. ואם יש חנק וסקילה ושריפה הכל הוא מדקדוק המצוה. והביא ראיה ממה שאמרו בסנהדרין (נ"א ב') הכל היו בכלל נואף ונואפת הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה ואת בת כהן לשריפה. ובזה הטעה הרז"ל אל הראשונים ז"ל שמנו באשת איש ג' מצות מאורשה נשואה ובת כהן. וכן יצא מזה השרש למנות פרשיות שאם לא נמנה הפרשה כלה מצוה א' היה עולה המנין לחשבון גדול שהרי בפרשת רוצחים יש כמה דקדוקים אם בכלי ברזל ואם באבן יד או בכלי עץ גואל הדם ימיתנו ואם בשנאה יהדפנו והשליך עליו בצדיה או באיבה הכהו ואם בפתע בלא איבה או השליך עליו כל כלי בלא צדיה או בכל אבן בלא ראות ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו והצילו העדה והשיבו אותו העדה וישב בה עד מות הכהן הגדול. ואם יצא יצא הרוצח. ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח ואלו מנינו כל דקדוק מדקדוקי זאת המצוה היו בפרשה הזאת י"ו מצות וכן בפרשת נגעים ואלו עשינו כן בכל מצוה ומצוה היה עולה המנין לאלפים אבל לא נמנה אלא עיקר המצוה והוא לדון בדין הרוצח על פי הדקדוקים האלה וכן קראם הפסוק משפטים שנאמר ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כי לא קראם מצות וכן בפ' נגעים יש מן הראשונים ז"ל מי שמנה י"א מצות. והרז"ל אומר שאין הכל אלא מצוה אחת והיא לטהר או לטמא המצורע ושאר הדברים הבאים בזה אי זה נגע יטמא ואיזה לא יטמא ובאיזה זמן הכל מדקדוק המצוה דומה למה שאסרה תורה להקריב בעלי מומין. ונשאר לנו לידע מהו מום שאין ראוי למנות כל מום מצוה. וע"כ הוא מסכים ז"ל למנות כל מין ומין הטמאות מצוה ולא ימנה בה דקדוק המין ההוא. וגם בה"ג ז"ל לא נעלם ממנו השרש הזה והוא מונה פרשיות פרשיות כגון פרשת נחלות ופרשת נדרים ושבועות ופ' מוציא שם רע. אבל לא נתכוונו דבריו כהוגן בזה כי הוא מונה באותן פרשיות מה שכבר קדם לו מנינו. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כי חשבונו בפרשיות לא נתברר ענינו שמנה כללות במקום פרט ולאוין במקום עשה. וכתב שאין דעתו להאריך בזה ובפי' האזהרות אכתוב פרט ופרט מזה הכלל הראוי לכתוב לפי כוונת זה השרש בע"ה: