זוהר הרקיע, שרשים ה

השרש החמישי הוא שאין למנות טעם המצות בפרטי מנין המצות והביא הרז"ל דמיונים לזה לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. כי אמרו ולא תחטיא את הארץ הוא נתינת טעם למה שאסר לשוב לקחת. וכן אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ. שאמרו לא תזנה הוא נתינת טעם לאיסור זה. וכן בלקיחת כפר לרוצח כתיב ולא תטמא את הארץ. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו באלו שאם אינן אלא נתינת טעם אינו איסור אלא בארץ שהרי הלאו הוא דבק לטעם הזה והטעם הזה אינו אלא בארץ א"כ אין האיסור אלא בארץ והיה דומה זה למה שאמרו מה טעם לא יקח משום ולא יחלל ואם לא בעל אינו לוקה וכן מה טעם לא ירבה משום לא יסור ומרבה הוא ובלבד שלא יהא מסיר את לבו. וסובר הרז"ל שאין באין לאוי התורה לטעם אלא לאזהרה. והביא ראיה מדבריהם ז"ל בלאוי הסרת הבגדים ולא יזח החשן ולא יקרע בפי המעיל שדורשין אותן לאוין גמורין ולא נתינת טעם. וכמו שאמר במס' יומא (ע"ב) המקרע בגדי כהונה לוקה. מתקיף לה רב אחא בר יעקב דילמא ה"ק רחמנא עביד ליה שפה כי היכי דלא יקרע מי כתיב כדי שלא יקרע וכן אמרו שם מי כתיב שלא יזח. מי כתיב שלא יסורו. ומכאן למד הרז"ל שבכל מקום שנאמר בתור' לאו מוסיף על המצוה ואיננו טעם מפורש למה שקדם נתפוס אותו לאו בפני עצמו וכן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. והיה נראה שהוא נתינת טעם כלומר שכיון שאשת בנך הי' אין ראוי שתגלה ערותה דרשוהו חז"ל לאו מוסיף לחייב עליה אחר מיתת בנו. וכן אחרים הזכיר הרז"ל שנראין כנתינת טעם והן נדרשין לחז"ל לאזהרה ואמר הרב ז"ל שאין נתינת טעם בלשון לאו אלא בלשון עשה כגון לא תשבעו בשמי לשקר וחללת. ואמרו בספרא מלמד ששבועת שוא חילול השם ע"כ הוא גוזר הרז"ל על אלו וכיוצא באלו שאינן נותנין טעמים אבל אזהרות יתירות אלא שאפשר שאינן נכנסות במנין לפי שאינן אזהרות כפולות בענין א' בארץ או אולי יכנסו במנין ותהיה אזהרה לבית דין. או לאוין נוהגין בארץ ויכנסו במנין כלאו לא תשיג גבול רעך שדרשוהו ז"ל לאו שני על לא תגזול בארץ. ובפירוש האזהרות אפרש כל אלו האזהרות אשר בא המחלוקת עליהן אחת לאחת בע"ה: