זוהר הרקיע, מצוות עשה פה

וחובל בחמשה. תכסהו בושה. ודם על יבשה. תכסה בעפרים:

החובל בחבירו חייב לשלם חמשה דברים והם נזק, צער, רפוי, שבת, בושת. ודין זה הוא מצוה נמנית וכבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל כולל כל דיני ממונות במצוה אחת היא ושפטתם צדק. אבל במנינו הוא מסכים עם הרז"ל למנותו דין מיוחד כמו שכתבתי ואני כולל זה בדין משפט צדק. ואמר שהחובל תכסהו בושה שיתחייב בחמשה דברים אלו. ואין לך בושת גדול מזה:

ודם על יבשה תכסה בעפרים המשורר ז"ל הלך בעקבות הגאון ז"ל שהוא מונה מצות כסוי ואינו מונה מצות השחיטה וטעמו של הגאון ז"ל בזה שאין השחיטה מצוה כשאר המצות ואע"פ שאנו מברכין עליה על השחיטה לפי שאם עמד כל זמנו ולא שחט לא חסר לנפש זכות ואם שחט כל צאן קדר לא הוסיף לעצמו, שאין השחיטה אלא כדי שלא יאכל אדם אבר מן החי וכן אמרינן בגמ' פסחים (ז' ב) לימא לשחוט לא סגיא דלא שחיט: ומ"ש ז"ל בכלל העבודות המסורות לכהנים היציקות והבלילות וכתב עמהם השחיטות מפני שחיטת הזבחים כתבן שהם מצות קבועות חובה ויבואו בכלל חיובי הקרבן כי מחיוב הבאת הקרבן הוא שנשחט שנ' ושחט את בן הבקר. ושחטו הפסח. ובהם אנו מברכין לשחוט לא על השחיטה. ולפי דעתו שהוא מונה עבודת המסורות לבני אהרן ואני מסכים עמו יפה היא נכנסת שחיטה זו במנין המצות. ואני לעניות דעתי מצאתי ראיה שאין השחיטה מכלל המצות מה שאמרו בילמדנו (בפרשת שלח לך אנשים) לא היה דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל לחרוש לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, לזרוע לא תזרע כרמך כלאים, לקצור כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לחלה ראשית עריסותיכם. שחט, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה. בדרך שלוח הקן, בחיה ובעוף ושפך את דמו וכסהו בעפר, נטע וערלתם ערלתו וגו'. והרי זה המדרש מחזיר על כל המצות ולא מנה מצוה כללית בבהמה ובחיה ובעוף אלא מתנות לבהמה וכסוי הדם לחיה ולעוף ואלו היתה השחיטה מצוה היה מונה בלאכול בשר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו'. ובודאי שיש בזה לאו מכלל עשה אחר והוא לאסור שחיטת חולין בעזרה כמו שאמרו בקדושין (נ"ז ב) כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום והוא לאו הבא מכלל עשה כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק אותו ואת בנו, וכן בשאר לאוין הבאין מכלל עשה יש מחלוקת בין הראשונים ז"ל אם באין במנין מצות עשה אם לאו כגון זאת הבהמה אשר תאכלו ודרשו בו שהיא מצות עשה וכל צפור טהורה תאכלו עשה אותה מצות עשה, וכן את זה תאכלו מכל אשר במים וכונת כל אלו להיותם עשה הוא לומר שהאוכל הטמאים הוא עובר בלאו הבא מכלל עשה שהיא עשה יתר על הלאו הכתוב בו בפי' והרז"ל מנאן מצות עשה ואמר שמצות עשה לבדוק בסימני בהמה וכן בכלן והגאון ז"ל לא מנאן. והרמב"ן ז"ל הוסיף במנין הלאוין צפור שחוטה של מצורע והביא ראיה ממה שאמרו באחרון של חולין (ק"מ) כל צפור טהורה תאכלו מכלל דאיכא אסורה ומאי ניהי דמצורע והקשו על זה מסיפיה דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטת מצורע ותירצו לעבור עליו בעשה ולא תעשה [כן] כתב הרז"ל ולפי דרכו אני תמה למה לא הוסיף העשה במצות עשה אבל אין לרב ז"ל קושיא מזה כי הוא כולל הלאו והעשה בכלל עופות טמאים ולפי דרכו של הרז"ל כתב הרמב"ן ז"ל מצות עשה הבא מכלל לאו חכמים שהיו בעת הוראתן שכורין מאמרו אחר יין ושכר אל תשת להורות את בני ישראל את החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה וזהו מאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה ולא אמרו אלא באזהרה יראה שאין בזה לאו אלא עשה וכבר כתבתי למעלה לנכרי תשיך ואת הנכרי תגוש הן ממין אלו והרז"ל מנאן מצות חלוטות להשיך לנכרי ולנגוש אותו והרמב"ן ז"ל כתב כי המדרש מוכיח כדברי הגאון ז"ל שלא למנות לאו הבא מכלל עשה והוא מה שאמרו כל אבר ואבר שיש באדם אומר לו עשה בי מצוה כי מזה הלשון נראה שאין ראוי להכניס במנין אלא המצות שיש בעשייתן חובה לא באותן שהן בשב ואל תעשה כי באותן המצות הלאוין הם במנין הלאוין לא הלאו הבא מכלל עשה. ובירושלמי דפסחים מצאתי לדברי הרז"ל סיוע ששם אמרו באכילת חמץ יש לו לאו ועשה ובביעורו יש לאו ועשה, באכילתו לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות אבל לא חמץ ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה, בביעורו תשביתו שאור עשה ולא יראה ולא ימצא לאו הרי שהשוו בירושלמי עשה הבא מכלל לאו דשבעת ימים תאכל עליו מצות לעשה הקבוע חובה דתשביתו ודברי הרמב"ן ז"ל בזה המנין לפי מה שנאמר הן מן המתמיהין לפי שאיני רואה בדבריו הסכמה שהרב ז"ל בהסכמה אחת הוא מונה אותן כולן זולתי קצת השיב עליהן הוא ז"ל ששכחם הרז"ל והם לאכול תרומה טמאה ולעשו' סחורה בפירות שביעי' ולאכול [צלי] ביום ולהשחית פירות המצור ולהקריב אברי חיה ולהורות שתויי יין וקצתם שנתוספו לי שכחם הרב ז"ל אבל שאר לאוין הבא מכלל עשה מנה הרב ז"ל והוא ז"ל מונה קצתם ומניח קצתם שהרי מנה אלו הנזכרים בשכחת הרב ז"ל והסכים עמו ז"ל למנות מחוסר זמן וגדול פרע ושחיטה וחלק עליו (הרב) ז"ל בקצתם שהרב ז"ל מונה ובשמו תשבע ולנגוש הנכרי ולהשיך לו בחובה והוא ז"ל אפי' בלאו הבא מכלל עשה לא הסכים עמו למנותם וכן חלק עליו ז"ל בעשה דלבדוק בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שהרב ז"ל מנאן בלאו הבא מכלל עשה והוא ז"ל לא מנאן וכן לפי דרכו ז"ל היה לו למנות שחוטה דמצורע ולא מנאה, ואין לו טענה בקצת אלו שלא מנה מפני שיש בהן לא תעשה וכיון שיש בהן לא תעשה לא יכנס במנין המצות העשה הנוסף שהרי הוא מונה השחתת פירות המצור אע"פ שיש בו לאו ומנה הלאו עם הלאוין והעשה עם מצות עשה, ומה שאמר המשורר ז"ל בעפרים הוא לפי שצריך עפר למטה ועפר למעלה וכן יש הרבה עפרים: