זוהר הרקיע, מצוות עשה סב

וחק איפותים. וגם מדותים. ומוצא שפתים. ופדיון נמכרים:

בא לשון שניות באיפותים ומדותים להזהיר על הגדולה ועל הקטנה ושלא תהיה לו כי אם מדת צדק וכבר כתבתי שכל המדות הם נכללות במצוה אחת:

ומוצא שפתים כבר כתבתי שהרמב"ן ז"ל עשאה מצוה בנדרי הדיוט והרז"ל כלל אותה בנדרי גבוה וכתבתיו למעלה בתן פן תלבט נדבות ונדרים, ואפילו בלא נדר נ"ל שיש מצות עשה והיא מדבר שקר תרחק והרבה דרשות בו במס' שבועות בפ' שבועת העדות וכן במכילתא והיאך אפשר שלא יכנס זה במנין המצות. ועוד היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת. ובמסכת דרך ארץ ובפ"ב מכתובות (יז) אמרו להם ב"ש לב"ה לדבריכם אף חגרת וסומא יאמרו לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. וכן מצאתי קצת המונים המצות שהכניסוה במנין המצות. ונכפל בזה הצווי באמרו והין צדק ואיתא בפ' הזהב (מ"ט) והלא הין בכלל איפה אלא שיהיה הן שלך ולאו שלך צדק ואמר אביי ההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. ורש"י הוא מפרש בכתובות (פ"ו) שמה שאמר בפ' גט פשוט פריעת בעל חוב מצוה הוא מפני זה העשה. וכבר הקשו עליו שזה העשה כבר פרשוהו שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. אבל העשה המפורש בפריעת בעל חוב הוא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מצות עשה וזה אינו אסמכתא שהרי בגמ' השווה למצות דאורייתא והוא אמרם בפרק הכותב (שם) לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי לא בעי למעבד מצוה מאי. א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון סוכה איני עושה לולב איני נוטל היו מכין אותו עד שתצא נפשו. ונתוספו לי שתי מצות מדבר שקר תרחק. והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ויהיה הין צדק נמנה אחד עם מדבר שקר תרחק. והנזירות היא בכלל הנדרים ויש בה מצוה מיוחדת שכחה המשורר ז"ל והיא לגדל שער ראשו ובמכילתא אמר גדל פרע מצות עשה והוא נמנה לדעת הרז"ל. עוד יש בזה מצוה מיוחדת והיא לגלח הנזיר ראשו ולהביא קרבנותיו ביום מלאת ימי נזרו. וכתב הרז"ל שהבאת הקרבנות והגלוח הוא ענין אחד נמנה מצוה אחת. מה שאין כן במצורע שתגלחתו מצוה א' והבאת קרבנותיו מצוה אחת. ונתן טעם בזה ז"ל לפי שהנזיר אינו מותר בשתיית היין עד שיגלח ויביא קרבנותיו והכל הוא מעשה אחד להתירו ביין אבל המצורע כיון שהתגלח טהר מלטמא וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו אם כן תגלחתו ענין אחד והבאת קרבנותיו ענין אחד ע"כ יבואו במנין שתי מצות ואמנם הרז"ל הוא מסכים למנות תגלחת טומאה ותגלחת טהרה של נזיר מצוה אחת לפי שגלוח הטומאה הוא דין מדיני הנזירות ולא נמנה חלקי המצוה מצוה. וגם כן מנה שתי תגלחות המצורע מצוה אחת. והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה אחרת והיא לקדש שער נזיר ליאסר בהנאה שנ' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גדולו יהיה קדוש והביא ראיה שאסור זה דבר תורה הוא לפי שהוא אוסר בכל שהוא כמו שהוא מוזכר באחרון מע"ז ואין לנו איסור מדבריהם אוסר בכל שהוא אלא אסורי ע"ז כמו שהוא מוזכר בא' ממס' ביצה ושמא הרז"ל סובר שזהו עשה אחד במנין ועם המצוה לגדל שער. אבל היה אפשר להוסיף בזה מצות אחרת והוא שיקדש נזיר גופו ליזהר מהנאסר עליו. וכן אמר בספרי קדוש הוא זו קדושת הגוף או אינו אלא קדושת שער כשהוא אומר קדוש יהיה הרי קדושת שער אמורה הא מה תלמוד לומר קדוש הוא ליי' זו קדושת הגוף ואני תמה מהם ז"ל שלא נתעוררו על זה העשה. והרז"ל מנה דין הפרת נדרים מצוה והרמב"ן ז"ל כתב שהוא דין מדיני הנדרים שנצטוינו לשמור מוצא שפתינו ושלא נחלל דברינו רק על פי הדין והאב והבעל:

ופדיון נמכרים עבד עברי ואמה העבריה הם יוצאים בגרעון כסף כמו שביארו ז"ל בקדושין והרז"ל מנה לפדות אמה העבריה שנ' והפדה. וכבר אמרו מצות ייעוד קודמת למצות פדיה. שהפדיה היא נמנית וידמה שהמשורר ז"ל כלל בזה פדיון עבד עברי הנמכר לגוי כי כן כתבה הגאון ז"ל וכן נראה ממה שאמר בפ"ק מקדושין דלכולי עלמא חובה ולא רשות ואפי' לר' יהושע. והמשורר ז"ל לא זכר מצות ייעוד והרז"ל מנאה כאמרם ז"ל מצות ייעוד קודמת למצות פדיה ודין עבד עברי בכל תנאיו לרז"ל היא מצות עשה אחת ודין אמה עבריה שתים ייעוד ופדיה: