זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה צא

ואל תחלל בתך. להזנות מדעתך. ולא תשיב אשתך. בלכתה לאחרים:

הרמב"ם ז"ל כלל לאו דאל תחלל את בתך להזנותה בכלל לאו דלא תהיה קדשה ופי' הרז"ל שזה הלאו הוא מזהיר שלא לבעול בלא כתובה וקדושין והרמב"ן ז"ל תפס עליו בזה ואמר שאין בזה לאו שהכתובה אינה אלא מדרבנן והקידושין הם מצוה מן התורה בקנין האשה על כן הוא מפרש שאיסור זה אינו אלא במי שאין קדושין תופסין בו. וכתב הרז"ל שאין זונה בין באתנן בין בכהן אלא במי שאין לו קדושין עליה כחייבי כריתות ומיתת בית דין או כותית ושפחה אבל בחייבי לאוין ועשה אינה קרויה זונה והוא הדין בענין לאו דאל תחלל את בתך להזנותה וכן הראב"ד ז"ל השיג על הרז"ל במה שכתב בחבורו כי הזונה היא הנבעלת לאסור לה איסור השוה בכל ואפי' מחייבי לאוין ועשה וכתב עליו הרז"ל שזהו שבוש ואני לא נתיישב שכלי בזה, ואפשר לי להעמיד דברי הרמב"ם ז"ל שהרי בגמ' לא פסקו אלא (*) דקיימא לן כר' אליעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה אבל שצריך שיהיה עם זה שתהיה מאותן שאין קדושין תופסין בה לא מצינו שפסקו בזה כלל וראוי לנו לחקור בסוגיות התלמוד ולפסוק הלכה כסוגית התלמוד והרי בפ' עשרה יוחסין הביאו ברייתא דגר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי וחלל וממזר שבאו על הכהנת פסולה לכהונה ולתרומה ובפ' אלמנה לכהן גדול הביאוה גם כן ואמרו שם אשכחן לתרומה לכהונה מנין קל וחומר הוא וכי מזהירין מן הדין גלויי מילתא בעלמא הוא. ונשאר עתה לנו לשאול מאי זה שם הוא לוקה כהן הבא עליה והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפ' הערל גבי הא דתנן פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהם אוכלים נשיהם לא יאכלו פי' דטעמא משום דמשוי לה זונה ורש"י ז"ל פי' משום דמשוי לה חללה ואין פי' נכון דהא קיימא לן בקדושין דאין חללה אלא מאיסורי כהונה ונתקיים פי' הרמב"ם ז"ל וכן ראיתי לרשב"א ז"ל בחדושיו ריש פ' הערל ולר"ן בפ' עשרה יוחסין נראה שהסכמת האחרונים ז"ל היא כן ואם כן אפשר הוא לפסוק דזונה הויא אפי' מאיסורי לאו ועשה. והרמב"ן ז"ל כתב שאין ראוי לפסוק אלא כחכמי' ז"ל שאומרי' אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות ומפ' הרז"ל כגון אותן שאין בהם קדושין וכן פי' בתוספות והביא ראיה ממה שאמרו בפ' החולץ על חייבי כריתות כיון שבעלה עשאה זונה ואין זו ראיה שלא תהיה ביאת חייבי לאוין זנות שזה לא נאמר שם אלא לומר שכמו שכ"ג הבא על האלמנה ונתחללה כן הבא על הערוה עשאה זונה וכן באותה סוגיא אמר שכמו שהבא על האלמנה פסלה כן כותי ועבד הבא על בת ישראל פסלה והרי בגמ' אמר שגם עשאה זונה א"כ אין מכאן ראיה שלא תהיה זונה מחייבי לאוין אבל רש"י ז"ל הכניס בזה חייבי לאוין כדעת הרמב"ם ז"ל וכן מצאתי לגאון בה"ג ז"ל ויסתייע מזה מכל מה שהזכרתי ואפי' היה פי' התוספות עקר ראוי לנו לפסוק כאותן סוגיות שהזכרתי וכסתם מתני' דריש פרק הערל דמוכח דמחייבי לאו ועשה הוי זונה. ועוד מצינו לשון זנות בחייבי לאוין בסוגיות התלמוד שהרי בפ' הזורק ובפ' הערל אמר שומרת יבם שזינתה ואע"פ שבענין פסול כהונה אין יוצא לנו מכל זה כלום דבין משום חללה בין משום זונה לוקה. אבל יוצא לנו מזה לענין אתנן ולענין אל תחלל את בתך להזנותה אם יש בכלל זה כל ביאה שתהיה בעבירה ואפי' חייבי עשה ובתמורה פ' כל האסורין בפלוגתא דאביי ורבא בזונה כותית וזונה ישראלית אי אתננה אסור וכהן הבא עליה אם לוקה אם לאו ואסיק רבא התם דהא לא קי"ל כר' אליעזר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה היינו כשבא על פנויה שלא זינתה כלל אבל היכא דזונה היא מעיקרא מסתמא נמי אתננה אסור ואי לאו זונה היא עד דאמר לה הילך אתננך ובודאי דקי"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם. והא דבפ' מעשר בהמה מייתו הא דאביי דאמר אתננה מותר ולא מייתי הא דרבא משום דלפרושי הא דתנא תנא קמיה דרבא אצטריכי ליה ואנן לא סבירא לן כותיה אלא כמסקנא דרבא ואביי נמי לא פליג עליה אלא באתנן ומודה שהכהן הבא עליה לוקה והרי זה כדברי הרמב"ם ז"ל שזאת המוכנת לזנות היא הקדשה שאסרה תורה וכמו ששנינו בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנ' לא היתה בזה קדשה. ואין בה אלא לאו ואתננה אסור וה"ה לשאר איסורין השוין בכל דהא לענין איסור כהונה כלן שוין וכיון שנתפרש בקדשה שאתננה אסור הוא הדין דשארה משום פסול זנות הן פוסלין והוא הדין ללאו דאל תחלל את בתך להזנותה שהיא אזהרה לאב שלא יושיבנה בקובה של זונות או שלא ישכיר אותה שלא יטעה לומר כיון שזכתה לו התורה קנסה שיוכל להפקירה וליטול ממנה שכר או למחול זה הזכות כשאר זכות שיש לו בה על כן באה האזהרה הזאת כמו שפי' בזה הרמב"ם בחיבורו הגדול ובס' המצות וכל דבריו אני רואה עולים כהלכה זולתי מה שכתב הוא ז"ל בחבורו הגדול החלל הבא על בת ישראל עשאה זונה ותמה הוא שהרי אין ביאתו בעבירה שהרי לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין ומ"ש בגמ' לוקה עליה אינו אלא משום חללה שהרי נבעלה לפסולי כהונה ומ"מ נראה שהלאו הזה הוא לאו שבמנין ואינו בכלל לאו דלא תהיה קדשה והלאו הזה הוא אל האב המוסר בתו קטנה לזנות. וראיתי בדבר זה דבר תמה על הרמב"ן ז"ל שהוא ז"ל כתב שהבא על האשה דרך זנות שהוא בלאו דלא תזנה הארץ ממה שאמרו במדרשו של ר' אליעזר בן יעקב מתוך שהוא בא על נשים הרבה ואינו יודע על אי זו מהם בא וכן היא שקבלה מאנשים הרבה נמצא אח נושא אחותו ועל זה נאמר ומלאה הארץ זמה פי' הרז"ל שהוא בכלל ולא תזנה הארץ שזה גורם לזנות אח עם אחותו אלא שעל זה נאמר ומלאה הארץ זמה וזה אי אפשר שהרי בפ' אלמנה לכ"ג אמר דאונס ומפתה אינו פוסל בתרומה ואלו היתה בעבירה היה פוסל כמו ' שלמדו זה שם מכ"ג באלמנה שביאתו בעבירה פוסל ומ"ש שם אנוסה לכ"ע איסורא הוא כבר אמר שם רש"י ז"ל שאינו מן התורה אלא מדרבנן שגזרו על ייחוד הפנויה נראה מתוך פי' שאפי' איסור עשה ליכא ומדרשו של ר' אליעזר בן יעקב אסמכתא בעלמא, והרז"ל הסכים שנמנענו מזה מן התורה מאמרו ומלאה הארץ זמה ואפשר הוא ומ"מ אינו פוסל מן התורה שהרי אין בו לאו כאלמנה לכ"ג. ומה שאמר להזנות מדעתך הוא לומר שאם אתה יודע הדבר אל תעש עצמך כלא יודע:

ולא תשיב אשתך בלכתה לאחרים. מי שגרש את אשתו ונתארסה לאחר אסורה לחזור לראשון בלאו שנ' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה כמו שהוא מוזכר בפ"ק דיבמות ובמקומות אחרים: והגאון ז"ל הוסיף ולא תחטיא את הארץ וחזק הרמב"ן ז"ל על ידו שהיא אזהרה לב"ד או לאו נוסף בארץ כהשיג גבול כמו שנודע מהשרשים. ויש בכלל לאו זה מי שזנתה אשתו שאסור לבוא עליה ואם בא עליה לוקה ולמדו זה ממה שאמר אחרי אשר הוטמאה ובפי' אמר בפ"ק מיבמות דקימא עליה בלאו והרמב"ם ז"ל עשאן במנין אזהרה אחת והרמב"ן שתים ואזלי לטעמייהו בענין לאו שבכללות כמו שנודע מהשרשים: