זוהר הרקיע, מצוות לא תעשה לט

ולא תהיה כנושה. לאיש עני נקשה. ולא תתנו אשה. בעורים ושבורים:

בגמ' מציעא אמרו מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה וכן במכילתא אמרו לא תראה לו בכל זמן וכן נכלל בכלל לאו זה אסור רבית למלוה כמו שנזכר בגמ' מציעא. נקשה פי' רע המזל. מן ועבר בה נקשה ורעב:

ולא תתנו אשה וכו' אזהרה היא שלא להקטיר אמורי בעלי מומין למזבח שנ' ואשה לא תתנו מהם ובענין בעלי מומין יש הרבה אזהרות מלבד האזהרה שיש בנותן מום שנא' כל מום לא יהיה בו אל תתן בו מום והמטיל מום בקדשים לוקה. עוד יש אזהרה אחרת אני תמה מפני מה לא מנאוה הראשונים ז"ל והוא המתפיס תמימים לבדק הבית שיש בו לאו כמו שאמרו בפ"ק מתמורה (ו) והרי מקדיש תמימים לבדק הבית דאמר רחמנא שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מקדיש לבדק הבית ואי אתה מקדיש תמימים לבדק הבית אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי ואמר באותו פ' (ז' ב) אין לי אלא עשה לאו מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר. למד על הפרשה כלה שהיא בלאו ומייתו לה בגמ' פרק כל שעה ואעפ"י שהיא שנויה בספרי בלשון יחיד וחכמים חולקין יש לנו לפסוק כסתם מתני' וכסוגיא דתלמודא וצריך עיון. והאזהרות האחרות הן האחת שלא להקדיש בעלי מומין לגבי מזבח שנאמ' כל אשר בו מום לא תקריבו ופי' בספרי משום בל תקדיש, והשני שלא תשחוט בעלי מומין לשם קרבן שנ' בפסוק אחר לא תקריבו אלה ואמרו בספרא משום בל תשחט. והשלישי שלא לזרוק דם בעלי מומין למזבח שנאמר בפסוק אחר לא תקריבו ליי' ואמרו בספרא ר' יוסי בר' יהודה אמר משום בל תקבל הדם. ובגמ' תמורה אמרו דלתנא קמא מבעי ליה לזריקת דמים וכן הלכה. והרביעית היא שלא להקטיר אמורי בעלי מומין שנ' ואשה לא תתנו מהם ואמרו בספרא אלו החלבים. ושם אמרו אין לי אלא כלם מקצתן מנין תלמוד לומר מהם אף מקצתן ולפי זה יהיו שני לאוין בל תקטיר כלו בל תקטיר מקצתו. וכן אמרו בספרא המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה שמות. משום בל תקדיש. ומשום בל תשחט. ומשום בל תזרוק הדם. ובל תקטיר חלב. ובל תקטיר מקצתו. והרמב"ם ז"ל דחה בריתא זו ואמר שאין נמנה בל תקטיר מקצתו לאו. לפי שזה התנא סובר שלוקין על לאו שבכללות והלכה היא שאין לוקין על לאו שבכללות והביא ראיה מה שאמרו בגמרא תמורה (שם) המעלה אברי בעלי מומין לגבי המזבח אביי אמר לוקה משום בל תקטיר כלומר ובל תקטיר מקצתו. רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והקשו לדברי רבא מזאת הברייתא והעלו דבריו בתיובתא והוא ז"ל פוסק כרבא לפי שהמוסכם בתלמוד הוא שאין לוקין על לאו שבכללות כמו שנודע מהשרשים. והרמב"ן ז"ל תמה על דבריו שיעלו דברי רבא בכאן בתיובתא מה שאין כן בכל מקום שנחלקו בו אביי ורבא בענין לאו שבכללות ופי' הוא ז"ל שהגרסא הנכונה היא רבה לא רבא ומחלוקת חדשה זו בין אביי ורבה שאין לאו שבכללות זה דומה לשאר לאוין שבכללות לפי שהן דורשין באברי בעלי מומין שני לאוין האחד לא תקריבו את אלה לה'. והשני ואשה לא תתנו מהם. זה כתב הוא ז"ל ואיני רואה תקון בזה שאין לנו חמשה לאוין אלא כשמנינו בל תקטיר כלו ובל תקטיר מקצתו. והאחד על כרחינו הוא לאו שבכללות שאין לנו אלא ארבעה לאוין. ואלו אמרה הברייתא המעלה אברים חייב משום כלו ומשום מקצתו היה אפשר לומר שאין כאן לאו שבכללות והיה האחד לאו דלא תקריבו את כל אלה והשני ואשה לא תתנו מהם אבל כשחייבה חמש מלקיות בלאו אחד היא מחייבת על שני דברים ולאו שבכללות הוא וצ"ע. ולא ראיתי להרמב"ן ז"ל שמנאן כי אם בארבעה לאוין כמנינו של הרז"ל אלא שבסוף ספרו כשלחצו המנין כתב כי הקדש בעלי מומים למזבח ושחיטתן וזריקת דמן והקטרת חלבן כלן מצוה אחת אעפ"י שלוקין על כל אחת לפי שהכונה בכלן למנוע לעשיית הקרבן מבעלי מומין ולשון התורה כך הוא לא תקריבו. שלשון התורה הוא נמנה במצות ואפילו בענינים חלוקים הנזהרים בשם אחד עכ"ל ז"ל. ומה שלא מנו ולנדר לא ירצה הוא לפי שאינו לאו אלא שלילה כעין כי לא לרצון יהיה לכם, פגול הוא לא ירצה. ולשון ספרי מלמד שאינן מרצים וכן בפ' אותו ואת בנו אמרו על זה הלאו שאינו במנין שהכתוב נתקו לעשה. והרמב"ם ז"ל מנה לאו ראשון והוא שלא להקריב בעל מום עובר מאמרו במשנה תורה לא תזבח ליי' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום וביארו בספרי שבבעלי מומין עוברים הכתוב מדבר. והרמב"ן ז"ל סובר שהכל נכלל בלאו אחד עם מום קבוע והביא ראיה ממה שאמרו בספרי וכן בגמ' תמורה אשר בו מום אין לי אלא מום קבוע מום עובר מניין ת"ל כל אשר בו מום ובין מום קבוע בין מום עובר עובר בכל ה' שמות הללו וגם הפסוק שבמשנה תורה הוא כולל כלם וכן אמרו שם אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בע"מ ממעי אמו מניין תלמוד לומר כל דבר רע מנין בעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית תלמוד לומר מום כל דבר רע. מנין לזקן חולה ומזוהם תלמוד לומר שור ושה כל דבר רע. ומנין לקדשים ששחטן חוץ למקומן וחוץ לזמנן לרובע ונרבע ומוקצה ונעבד אתנן ומחיר וטרפה ויוצא דופן וכו' הרי שהוא כולל כל הפסולים, ועם כל זה לא יחסר לרז"ל מפני סלוקו זאת מן המנין כלום במנין המצות לפי שהוא הוסיף בכאן אזהרה אחרת והיא שלא לשחוט קדשים על מנת לאכול בשר חוץ לזמנן וחוץ למקומן והוא מלשון ספרי לא תזבח לה' אלקיך אשר יהיה בו מום מנין לקדשים ששחטן על מנת לאכלן חוץ לזמנן וחוץ למקומם ת"ל דבר דבר שתלוי בדיבור וכן כללו בלאו הזה שוחט בדרום וכל פסולי מזבח והרמב"ם ז"ל סובר כי זה הוא לאו שבכללות ולא מנה כי אם אסור בעל מום שהוא אסור הנפרט בזה הלאו הכולל. זה כתב הרמב"ן ז"ל ואינו מספיק בלמוד זכות עליו שהרי בפ' ב' מזבחים (כ"ט ב') נתנו לו לאו מיוחד דאמרי' התם אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב לא יחשוב והעלו שם שאינו לוקה עליו מפני שהוא לאו שאין בו מעשה וכן כתב הרז"ל בחבורו הגדול אבל נראה שהוא לאו נכנס במנין ואינו בכלל בעל מום: