זיו המשנה חלק א פז

מעיקרא משמע, הלא א"ש בפשיטות מאד, דעל ביעור מעיקרא משמע, לא הוה הכוונה על מה שכבר ביער, אלא על מה שצונו הקב"ה מכבר על מצוה זו בהר סיני לכל ישראל, אבל לבער מורה על פרטות המצוה שיעשה הוא בלהבא, ואולי י"ל שגם התוס' כוונו לזה ולכן כתבו שפיר דמשמע נמי להבא אלא דלשעבר משמע טפי, דהיינו על כללות המצוה לכל ישראל מאז שיבערו החמץ בלהבא, ועכ"פ לדעת רבינו ודאי הכי הוא וא"ש בפשיטות ודו"ק

אמנם אף אם נאמר שהוא דוחק לכוון בדעת רבינו הפירוש דעל מעיקרא משמע, אלא נאמר דגם הוא מפרשי' כפירש"י, ג"כ מסולקים כל הקושיות לפי כל הנ"ל בכלל זה לבד, דהמצוה הקבוע לה זמן לכל ישראל לעשות בזמן ההוא ועיקר מצותה היא ברבים ובפירסום כמקרא מגילה ואכילת הפסח על מצות ומרורים תיקנו אותה בעל, אע"פ שהיא חובה על כל או"א וכמ"ש בכל הנ"ל, והטעם דהמצוה שעושה לאחרים מברך בכ"ע בעל, הוא משום וכי לא סגי דלאו איהו עביד כדאמר הש"ס ודו"ק

הלכה טז וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה עיין כ"מ שכתב ע"ז, קשה שהרי כתב רבינו בפרק ב' מה' ק"ש ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפני' ולאחרי', והרי מספק הוא חוזר וקורא ולמה הוא חוזר ומברך כו' עכ"ל ועיין מ"ש בזה

ולעד"ן דקושיא זו תלי בקושיא היותר גדולה והיא קושיית הרשב"א הביאו הכ"מ בפ' ב' שם הלכה י"ג דנהי דק"ש דאורייתא הברכות הן מדרבנן ולמה חוזר ומברכן מספיקא, הרי דהברכות שחוזר ומברך הוא רק מספיקא שמא לא ברכן מתחלה ולא שהק"ש הזאת שקורא מספיקא הוא שצריכין ברכה, דודאי אם היה ברור לו שברך כבר ברכות ק"ש אלא שספק לו הק"ש לבד אם קראה או לא לא היה צריך לברך עתה כלל הברכות שנית על זה הק"ש שקורא מספק וא"כ מאי קשיא ליה

אמנם גם קושיית הרשב"א הנ"ל נלע"ד דג"כ יש לתרץ בפשיטות, דכיון דק"ש דאורייתא וכל ספק דאורייתא אם ספק לו אם עשאה אי לא הוה כודאי לא עשאה, וא"כ גם הק"ש הרי הוה כודאי לא קרא, וא"כ אם לא קרא ק"ש כלל עדיין, הרי בודאי גם הברכות של ק"ש לא ברך דאם היה מברכן בודאי לא היה מפסיק בהן שלא לקרות הק"ש, ולכן כיון שהצריכוהו לקרות לא מספק אלא מודאי שהוא כאלו ודאי לא קרא, א"כ הרי ממילא בודאי גם לא ברך ברכותי' ולכן שפיר הצריכו רבינו לחזור ולברך לפני' ולאחרי' כנלע"ד ודו"ק: תם ונשלם באור הלכות ברכות בסיעד"ש. בריך רחמנא דסייען. הלכות מילה

פרק א הלכה ב וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מ"ע אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. ובהשגות אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת עכ"ל. עיין כ"מ שהבין בדעת הראב"ד דמיום שגדל ולא מל הוא חייב למות בקיצור שנים ודעת רבינו הוא שאינו חייב למות בקיצור שנים כו', א"נ דה"ק רבינו שאינו מת בקיצור שנים, אך כשיגיע עתו למות ימות בקיצור ימים כו' עכ"ל

ולעד"ן דבריו תמוהים, דהנה אם יש בדעתו למול עצמו באחד מן הימים לאחר זמן הרי פשיטא שגם ביטול מ"ע אין בידו כלל, דהרי במילה שלא בזמנה אין בה שום יום קבוע למצוה ואין בה אלא משום מצות זריזין בלבד, וא"כ אף אם אינו חושב לע"ע למול עצמו באחד מן הימים אבל גם להיפך אינו חושב להשאר ערל לעולם אשר בזה איירי רבינו, איך יתחייב כרת כיון שבידו לקיים המ"ע בכל יום ויום ואינו עובר אלא על מצות זריזין לבד

לכן נלע"ד דבעיקר הדין לא פליגי כלל, ובן לרבינו ובין להראב"ד אין עליו חיוב כרת עד שימות ערל ואז ידון בכרת הנפש, ודברי הרמ"ך שהביא הכ"מ שכתב צ"ע לאחר שימות מאי כרת שייך ביה והלא כרת הוא בחצי ימיו ובחייו נפרעים ממנו עכ"ל, הוא תמוה והלא עיקר כרת הוא בנפש לאחר המיתה כדכתיב ונכרתה הנפש, ונכרתו הנפשות, ובמקום דכתיב הכרת תכרת אמרו הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב, ומאי דאמר הכתוב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם אין זה בכלל כרת כלל, אלא דמ"מ כשעובר על חייבי כריתות שא"א לו עוד לקיימה ואינו עושה תשובה הוא נענש גם בעוה"ז בכרת דשני או בכרת דיומי, משא"כ במצות מילה שהיא רק בשב ואל תעשה ויכול לקיימה בכל עת בודאי אין בו אלא כרת דנפש לאחר מותו לבד, ועוד גדולה מזו נראה מלשון רבינו שאף אם כל ימיו לא רצה למול עצמו במזיד, וקודם מותו חשב למול עצמו ואירע לו אונס אז שלא היו יכול למול עצמו כגון שנפל לחולי ומת מתוך חליו כשהוא ערל ג"כ אין עליו עונש כרת גם לאחר מותו כיון שהיה אנוס קודם מותו ולולא האונס היה מל עצמו, ולזה דייק לשון רבינו מפורש שאמר עד שימות והוא ערל במזיד, דמשמע להדיא דאם בשעת מיתה היה ערל באונס אין עליו דין כרת כלל לאחר מותו, וגם הראב"ד יודה בזה ג"כ בודאי, אבל עיקר השגת הראב"ד הוא רק על לשון רבינו שאמר "הרי הוא מבטל מ"ע", דמשמע דדינו כמבטל שאר מ"ע, ובאמת מ"ע הזאת חמורה מכל שארי מ"ע דהרי מ"ע שיש בה כרת היא, והכי היה לו לרבינו לומר "הרי הוא מבטל מ"ע שיש בה איסור כרת", וזה הוא דדייק הראב"ד בלשונו לומר "אין בזה תבלין", ור"ל דנהי דהדין דין אמת אבל הלשון מחוסר תבלין וצריך תיקון, ולזה אמר "וכי משום התראת ספק", שמא ימול עצמו "פוטרין אותו מן השמים", על בטלו מ"ע חמורה שיש בה כרת "ולזה אמר וכל יום עומד באיסור כרת", ולא אמר בחיוב כרת, אלא באיסור כרת, ור"ל שהוא מבטל מ"ע שיש בה איסור כרת אע"פ שאינו חייב עונש הכרת עד יום מותו, ובאמת גם דעת רבינו וכוונתו הכי הוא, אלא שסמך עצמו על דבריו הקודמים בריש הפרק שאמר מילה מ"ע שחייבין עליה כרת, ולכן לא הוצרך לכופלו עוד הפעם כנלע"ד ודו"ק

הלכה ה לקח שפחה לעוברים או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות אף ע"פ שנולד ברשותו נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאלו הוא מקנת כסף לבדו וכאלו היום קנהו שאין אמו בכלל שפחת ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית, ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לח'

ובהשגות לדעת ר' חמא מחלקין בין ילדה ואח"כ הטבילה להטבילה ואח"כ ילדה עכ"ל, ועיין כ"מ מ"ש בזה, והנה מבואר מדברי רבינו שפוסק כת"ק דברייתא שבת דף קל"ה ב' ולא כר' חמא שם דמחלק בין ילדה ואח"כ הטבילה להטבילה ואח"כ ילדה, דס"ל לר' חמא כסברת רב אסי שם דמילת שמיני תלוי בטומאת לידה, אבל הת"ק ס"ל דלא תלי בטומאת לידה כלל, ולכן פסק שפיר דאף אם טבלה אחר שילדה ג"כ שפיר נימול לשמונה כיון דאז היא שפחת ישראל ואף שאינה טמאה לידה

אמנם בהלכה י' כתב רבינו דכל מילת עבדים דוחה שבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאף ע"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת, וע"כ טעמו הוא משום שאין אמו טמאה לידה, והרי זה הוא כר' חמא ולא כהת"ק

וזהו כוונת הראב"ד בהשגתו ג"כ שהקדים לומר בהלכה זו דדבריו אינו אלא כהת"ק ולא כר' חמא, והלא הוא סותר דבריו לקמן בהלכה י' שפסק כר"ח

ולזה כתב גם שם בהשגות לא ידעתי מהו זה ההפרש, ואולי