זיו המשנה חלק א עט

דאדרבא אי ס"ל דאזלינן בזה לקולא בודאי היה להו להשמיענו דבלא"ה בודאי נחמיר ביה מספק, לכן יותר מסתברא לומר להיפך דכיון דהשמיטוהו וסתמו דבריהם דבעינן שישתייר מהם כדי עניבה משמע איזה חוטין שיהיו ואף אלימי ודוקא כדי עניבה מכולהו בהדדי להחמיר בשני האיבעיות דמשמע להו דרב אשי דאיבעיא ליה לית ליה סברא דרב אחא דכ"ש הוא ולכן סתמו לחומרא, וכן כתב מפורש הרא"ש והטור והש"ע בסימן י"ב בבעיא הראשונה לחומרא שישאר כדי לענבם כולם ביחד דוקא, וגם בבעיא דרב אשי הביא הב"י שם דברי מהרי"א שדוחק לומר זה שלא חשו להביאו משום דאתיא במכ"ש שהרי הרא"ש והעיטור ואדם וחוה מביאים אותו ע"ש, לכן ודאי מסתברא לומר דאדרבא משום דאזלי גם בזה לחומרא לכן השמיטוהו וכמ"ש ודו"ק

פרק ב הלכה ח היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת. עיין כ"מ שכתב ויש לתמוה על רבינו שכתב חוץ מן השחור ובגמרא לא אמרו אלא חוץ מקלא אילן והוא צבע תכלת בשאר צבעים שלא בדם חילזון, ועוד יש לתמוה למה לא חילק בין טלית בת ד' חוטין לבת ח' חוטין כמו בגמרא, וע"ש דדחק עצמו בזה

ולעד"ן דלא קשה מידי, דקושייתו הראשונה בפשוטו ניחא, דהרי מפורש כתב רבינו בהלכה ב' שגם החלזון דמו שחור כדיו, וא"כ מראה התכלת נעשה רק ע"י סממנין הניתנין עמו וא"כ ודאי גם הקלא אילן שחור הוא כדיו ומראה התכלת נעשה ג"כ רק ע"י סממנים, וזה כלל רבינו בלשונו בהלכה א' שכתב וכל שלא צבע באותה צביעה כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין ה"ז פסול לציצית, ושאר המשחירין דאמר ודאי הוא קלא אילן בכללם, שהוא ג"כ שחור, וא"כ הגמרא דאמרה חוץ מקלא אילן הרי הוא לשון אחד עם לשון רבינו שאמר חוץ מן השחור, והשמיענו רבינו דכיון דהגמרא ממעט קלא אילן שהוא שחור ה"ה לכל שאר מיני שחור, וכמ"ש דמראה התכלת לא נעשה אלא מסממנים בין בחלזון בין בקלא אילן בין בשאר שחור, והשמיענו עוד רבינו בזה דמדאמר הגמרא סתם חוץ מקלא אילן משמע דאפילו קלא אילן לחודי' בלא סממנים שצבעה שחור ג"כ לא יביא וה"ה לכל מיני שחור וזהו דכתב בטעמו "מפני שהוא נראה כתכלת" אע"פ שאינו מראה תכלת ממש וד"ל

וקושייתו השניה ג"כ נראה לע"ד דא"ש בפשיטות, דהרי רבינו כתב בפ"א הלכה ט"ו הטיל ציצית על הציצית אם נתכוין לבטל הראשונות מתיר הראשונות וכשרה ואם נתכוין להוסיף אף ע"פ שחתך אחת משתיהן פסולה, הרי דאף בנתכוין לבטל צריך הוא להתיר את הראשונות ואם לא התירן פסול בכ"ע ואם נתכוין להוסיף איכא ג"כ איסורא דבל תוסיף ובכ"ע פסול, וכתבו התוס' בריש התכלת דגם בכרך אחד איכא בל תוסיף, וא"כ לפ"ז הרי דברי הש"ס דמוקי לחדא בטלית בת שמונה חוטין ולכן אם הביא קלא אילן כשר וכלשון ב' של רש"י שכתב שהוא עיקר ע"ש, לכאורה אינן מובנים כלל דהלא איכא בל תוסיף ופסול גם בלא"ה, ועיין בתוס' בריש התכלת מ"ש בזה, אמנם דעת רבינו הוא זה לע"ד, דבדף מ"ב אמר הש"ס, דרב אחא בר יעקב רמי ארבע ועייף להו מיעף, ורב ירמיה מדיפתא רמי תמניא דאינון שיתסיר ע"ש, ס"ל לרבינו דפליגי בדרשת גדיל גדילים דדרשינן מניה גדיל שנים גדילים ארבעה שם דף ל"ט ב', דרב אחא ב"י סובר דמשני המינין ביחד צריך להיות ארבעה ולא יותר, ורב ירמיה מדיפתא סובר דמכל מין ומין יכול להיות ארבעה ואין בו משום בל תוסיף, וכן רצו גם התוס' שם לומר הכי ע"ש, וא"כ הא דקאמר בדף מ"א ב' כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת שמונה חוטין ס"ל לרבינו דג"כ ה"ק דשני הברייתות פליגי בזה דמר אית ליה דמנין החוטין בין כולן צריכין להיות רק ד' חוטין ואם הוסיף איכא משום בל תוסיף ופסולה, ומר סבר דרשאי להוסיף עד ח' חוטין ויותר משמונה הוא דאיכא בל תוסיף, ומ"מ הוא יוצא גם בד' חוטין ולכן אם הביא כשר כלשון ב' של רש"י וכהנ"ל, וא"כ לפ"ז הרי רבינו פסק בפרק ראשון כמ"ד ד' חוטין ולא יותר ואם הוסיף (על ד' חוטין פסולה, א"כ לפ"ז הרי לדידיה א"א עוד לחלק בין טלית בת ד' חוטין לטלית בת ח' חוטין ולאכשורי ביה קלא אילן בדיעבד דהלא בת שמונה חוטין פסול גם בלא"ה כנלע"ד נכון ודו"ק: תם ונשלם באור הלכות ציצית בסיעד"ש. בריך רחמנא דסייען. הלכות ברכות

פרק ב הלכה ב הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב ואכלו פתן אין מברכין לפני' ומברכין לאחר סעודתן שתי ברכות בלבד כו' ברכה ראשונה כתיקונה, שניה פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ

עיין כ"מ שכתב בטעמו שאין מנין הברכות שאחר המזון מן התורה והנך קראי דמייתי בגמרא ללמד על כל ברכה וברכה אסמכתא בעלמא נינהו עכ"ל. ועיין לח"מ שהקשה עליו דא"כ בברכת הזן לחודי' די כיון דכל השאר הוו דרבנן, ועוד קשה כשנעלם ולא ידע אם ברך ברכת המזון שחוזר ומברך למה חוזר ומברך הכל לא היה לו לברך אלא ברכת הזן לחודי' דהיא מדאורייתא עכ"ל ע"ש

ולעד"ן דדברי הכ"מ נכונים וברורים, אלא שאין צריך לומר מה שכתב הכ"מ דהנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו, דודאי ענין הברכות כולם הם דאורייתא, בין ענין הזן בין ענין הארץ בין ענין ירושלים, דהרי מפורש הוזכרו כל שלשת ענינים אלו בקרא כדתניא ברכות דף מ"ח, ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון ע"ש, ואין זו אסמכתא כיון שהוא מפורש בכתוב, דאכלת ושבעת וברכת, הרי אמר שיברך על האכילה והשביעה שהוא ברכת הזן, והדר אמר מפורש, על הארץ, והדר אמר, הטובה, ולא מצינו לשון טובה אלא בירושלים, אלא דלא למדנו מהכתוב הזה אלא שיזכור כל שלשת הענינים האלו בברכתו, אבל לא שיברך על כל ענין וענין בברכה בפ"ע דהרי לא אמר אלא פעם אחד וברכת אכולהו, ולכן מדאורייתא יכול לכלול כל שלשת ענינים אלו בברכה אחת, אלא כיון דבזמן משה רבינו ע"ה עדיין לא היה שייך לברך על הארץ ועל ירושלים, לכן תיקן ברכת הזן ולא כלל בה לא ענין הארץ ולא ענין ירושלים, ואח"כ בימי יהושע שנתחדש להם ענין הארץ לא רצה לשנות בברכת הזן ממטבע שטבע בה משה רבינו, ולכן תיקן ענין הארץ בברכה בפני עצמה, וגם הוא לא כלל בה ענין ירושלים כי עדיין לא כבשוה בימיו, ואחר שכבשוה בימי דוד ושלמה לא רצו ג"כ לשנות ממטבע שטבעו משה ויהושע בברכותיהם, ולכן תיקנו ענין ירושלים והבית בברכה בפני עצמה, ואז נתחלקו שלשת הענינים הללו שהן מדאורייתא בשלש ברכות מחולקות, אע"פ שמדאורייתא היה אפשר לכוללן בברכת אחת, ולכן ודאי הוה מנין הברכות רק דרבנן, אבל ענין הברכות ודאי דהוה מדאורייתא, ולכן עתה שחלקום לג' ברכות, לא רצו רבנן לתקן גם לפועלים שיכללו הכל בברכת הזן כיון שאין שייכות כלל ענין הארץ וירושלים לברכת הזן, והיו צריכים לשנות הרבה ממטבע שטבע בה משה, אלא כללו ענין ירושלים בברכת הארץ כיון שהן דומין זל"ז, ולא הוצרכו לשנות הרבה ממטבע שטבע בה יהושע, ולזה ג"כ כשנעלם ולא ידע אם ברך ברהמ"ז, שפיר חוזר ומברך לכל הברכות, כיון שכל שלשת הענינים הללו דאורייתא הם, ומדאורייתא אינו יוצא בברכת הזן לחוד כיון שלא הזכיר בה לא ענין הארץ ולא ענין ירושלים, וכן אינו יוצא בברכת הזן ובברכת הארץ כיון שלא הזכיר בהן ענין ירושלים,