זיו המשנה חלק א עה

לא בברייתא הראשונה, וכן רש"ל מחק זה מפורש מברייתא הראשונה, דר"ש בן אלעזר הוא דדריש ליה משויתי ה' לנגדי תמיד, ואמר הש"ס ואידך האי שויתי מאי דריש ביה, והיינו ברייתא דר' יוסי דדריש מוכתב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות, ואי דגם בברייתא הראשונה דריש ליה האי שויתי לזה היה לו לפרוך זה מתחלה ור' יוסי האי שויתי מאי דריש ביה, אלא ע"כ דלא גרסינן לה בברייתא הראשונה כלל וכדברי הרש"ל, וא"כ הרי הברייתא הראשונה ור' יוסי ורבי לא ס"ל האי דרשא כלל אלא ס"ל לכולהו כדאמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא דאמר המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד, וכדאמר הש"ס שם, ולכן כיון דרב חנא בר ביזנא הכי אמר שהוא אמורא לכן לא כתבי' רבינו כיון שרק דעת יחיד היא ורבים פליגי עליה, ובפרט דגם רבי פליג עליה שם, ובפרט דרב חנא בר ביזנא שהוא אמורא לא ס"ל הכי, ובפרט דגם הסתם משנה שם לא כתבי' כלל ודברי רבינו הלא הוא דברי הסתם משנה מפורש ע"ש ודו"ק

הלכה יב ס"ת שיש בו ג' טעיות בכל דף ודף יתקן, ואם היו ארבעה יגנז. ואם היה רוב הספר מוגה והשאר יש בו ארבעה טעיות בכל דף ונשאר אפילו דף אחד מאותו השאר המשובש בלא ד' טעיות הרי זה יתקן. עיין כ"מ שמפרש לה דרוב הספר מוגה דאמר רבינו היינו רוב אותיות הספר כתוב שפיר ואז אפי' אם בכל הדפין יש בכל דף ודף ד' טעיות לבר מדף אחד שנמצא בכל הספר שאין בו אלא ג' טעיות ג"כ יתקן ע"ש

והוא תימא דהרי רבינו דייק מפורש בלשונו "ונשאר אפילו דף אחד מאותו "השאר "המשובש בלא ד' טעיות", ולא באותו רוב הספר המוגה, ועוד דאיך אפשר לומר דהתנאי שיהא רוב הספר מוגה הוא באותיות שיהיו רוב אותיות הספר מוגה, וכי לזה הוצרך לעשות תנאי מחדש, והלא גם מתחלה איירי בהכי שאמר "ואם היו ארבעה יגנז", הרי שאין בכל דף ודף כי אם ארבעה טעיות, אבל רוב אותיות הדף הם כתיקונן, ולמה הוצרך לומר שנית "ואם היה רוב הספר מוגה", והלא בהכי הוא דאיירי, והכי היה לו לומר "ואם היו ארבעה יגנז ואם יש בו דף אחד בלא ד' טעות ה"ז יתקן", ועוד דאיך שייך לומר לשון מוג"ה על ספר שמיעוט אותיות הספר כולן הם בטעות ואיזה הגהה היה בו

לכן נראה לע"ד דה"ק "ואם היה רוב הספר מוגה", היינו רוב דפי הספר היו בלא טעות כלל, ובמיעוט הספר הדפין הנשארים שיש בהן ד' טעיות בכל דף נמצא ג"כ דף אחד שאין בו ד' טעיות אלא רק ג' הרי זה יתקן את כולן, אבל אם אין רוב דפי הספר מוגה בלא טעות אינו מועיל אפילו אם ימצא כמה דפין שלמין אף בלא טעות כלל

וזה נלע"ד מוכרח יותר בגמרא במנחות דכ"ט ב', דבברייתא שם תניא דד' טעיות בכל דף ודף יגנז, ואם יש בו דף שלמה מצלת על כל הספר, הרי דאיירי הברייתא מפורש ברוב אותיות כתיקונן, ועל זה בא שם ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב וחידש ואמר, והוא דכתוב רוב הספר שפיר ע"ש, וא"כ מאי חידש על הברייתא לדברי הכ"מ, אלא ע"כ כמ"ש דמצריך שיהיו רוב דפי הספר כתיקונן והטעותים יהיה רק במיעוט הספר הנשאר, ואז אם ביניהם נמצא ג"כ דף אחת שלמה אז הוא שמצלת על הכל, וזה הוא ודאי חידוש גדול אשר אינו מבואר בברייתא והוצרך הוא לחדשו, וזה הוא בודאי גם דעת רבינו וכוונתו באריכות לשונו הטהור שהוסיף על דברי הש"ס לשון מוג"ה, ולשון דף אחד מאותו "השאר "המשובש דייקא וכמ"ש ודו"ק

פרק י הלכה ב ואסור לאדם למכור ס"ת כו' ואפי' ישן ליקח בו חדש לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו. עיין כ"מ שהביא לדברי הר"ר מנוח שכתב דטעמא משום פשיעותא הלכך אם היה החדש כתוב והוא בבית הסופר ואינו מחוסר אלא נתינת דמים מוכרין עכ"ל

והנה הרבה הוא תימא דהרי בגמרא איתא להיפך ממש דכל האיבעיא (מגילה דף כ"ז) הוא משום דכיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דליכא לעילויי עילוייא אחרינא שפיר דמי, הרי דחשש האיסור הוא רק משום מעלין בקודש דוקא ולא משום פשיעותא, וגם אי משום פשיעותא מאי אמר כיון דליכא לעילויי עילייא אחרינא ש"ד, סו"ס הרי יש לחוש לפשיעותא

ועוד דאמר שם ת"ש גוללין ס"ת במטפחת חומשין כו' הא במטפחת ס"ת לא, והרי התם לא שייך פשיעותא כלל, וכן אמר ת"ש מניחי' ס"ת ע"ג תורה כו', אע"ג דבכל זה לא שייך פשיעותא כלל

ועוד דאמר אח"כ שם להיפך ממש מפורש, דאמר ת"ש דאמר רבב"ח אמר ר' יוחנן משום רשב"ג לא ימכור אדם ס"ת ישן ליקח בו חדש, ודחי ואמר התם משום פשיעותא כי קאמרינן כגון דכתוב ומנח לאיפרוקי מאי, הרי דאמר מפורש דהאיבעיא הוא דוקא רק במקום דליכא משום פשיעותא

אלא דעל הר"ר מנוח עצמו איכא לתרוצי דהוא בא בזה לאיפלוגי על דברי רבינו דפסק בספיקא דהאיבעיא הזאת לחומרא ואיהו ס"ל לפסוק בספיקא דבאיבעיא לקולא, ולכן אמר שלא לחוש אלא לפשיעותא וכדברי רבב"ח אמר ר' יוחנן משום רשב"ג הנ"ל וכדמוקי ליה דטעמי' משום פשיעותא, אבל הכ"מ שהביא דבריו על דברי רבינו, הוא תימא גדולה שהרי הוא בעצמו כתב מפורש מקודם בדעת רבינו דמשום חומר קדושת ס"ת פסק רבינו לספיקא דהאיבעיא לחומרא, וכן הוא מוכרח בודאי בדעת רבינו דהרי אסיק רבינו בדבריו דלעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, וכדברי ר' יוחנן משום ר"מ שם, אבל תורה בתורה לא וכדאמר שם הש"ס דברי האיבעיא ע"ש, ואיך א"כ הביא לדברי הר"ר מנוח לפירוש על דברי רבינו אשר דבריו הם היפך ממש מדברי רבינו, שוב ראיתי דגם הדרישה והב"ח והט"ז והש"כ בסי' ע"ר דעתם הכי הוא ג"כ כמ"ש ע"ש וד"ל

הלכה ד תיק שהוכן לספר תורה והונח בו כו' וכן רמוני כסף וזהב כו' ואסור להוציאן לחול. עיין כ"מ שהביא לדברי הטור שכתב על לשון זה של רבינו ומיהו בפ' בני העיר קאמר כו' אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרוהו זט"ה במעמד אנשי העיר אפילו למשתי ביה שכרא ש"ד, וכתב א"א ז"ל הילכך יחיד שמכר ס"ת שלו מותר להשתמש בדמיו דדמי לזט"ה ולפ"ז התפוחים יכולין בעליהן למוכרן והלוקח יוכל לעשות כל מה שירצה עכ"ל, וכתב עליו הכ"מ ואני אומר שאין זה סותר דברי רבינו דדיניה של רבינו איתא גם לדברי הרא"ש בבהכ"נ כפרים ולא מכרוהו זט"ה במעמד אנשי העיר כו' עכ"ל, ואני לא הבינתי דהרי רבינו איירי בזה מפורש בס"ת של יחיד כדאמר בהלכה ב' ואסור לאדם למכור ס"ת אפילו אין לו מה יאכל כו' והלא סותר מפורש לדברי הרא"ש

אמנם עכ"ז קושיית הטור לא ק"מ על רבינו, דרבינו לשיטתו אזיל בפרק י"א מה' תפלה הלכה י"ז והלכה י"ח דגם בהכ"נ של כפרים לא יוכלו להתנות ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אלא רק על הבהכ"נ עצמו שישתמש בו הלוקח בכל תשמיש שירצה או גם על מותר הדמים להוציאן לחולין אבל על עיקר הדמים אין להם רשות להתנות להוציאן ע"ש, ולכן שפיר קאמר רבינו גם הכא דגם ס"ת ותשמישי' של יחיד לא גרע ואסור לו להוציאן לחולין וד"ל

הלכה ו לא יאחז אדם ס"ת בזרועו ויכנס בו לבית המרחץ או לבית הכסא או לבית הקברות כו' ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות מן המת או מבית המרחץ או מבה"כ. עיין כ"מ שכתב אע"ג דבפ' מי שמתו דף י"ח תניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו