זיו המשנה חלק א מב

נוהג אבל בזה"ז אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו עכ"ל והוא מטעם הנ"ל דכיון דאין לו דין תושב ממילא הוא בכלל לא ישבו בארצך וד"ל

פרק יא הלכה יב הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת כו' לא די להם שהם בכלל מנחשים וחברים אלא שהם בכלל מנחטיש וחבדים אלא שהס בכלל הכופרים בתורה שהן עושין דברי תורה רפואות גוף ואינן אלא רפואת נפשות כו'. עיין כ"מ שהקשה והא בגמרא סנהדרין דף ק"א אמר ר' יוחנן וברוקק בה וע"ש שדחק עצמו בזה ולבסוף אסיק דבריו בצ"ע

עוד הקשה למה כלל קורא פסוק על התינוק עם לוחש על המכה וגזר אומר בכולם שהם בכלל הכופרים בתורה, והא ריב"ל אמר רק אסור להתרפאות בד"ת ע"ש

ולעד"ן דמה שאמר רבינו הם בכלל הכופרים בתורה הוא רק טעם לדברי ריב"ל שאמר אסור להתרפאות בדברי תורה וכתב רבינו הטעם משום שהוא ככופר במעלת התורה שהיא רפואת הנפש ולא רפואת הגוף ומ"מ אין כוונתו שיהיה ממש בכלל הכופרים בתורה שלא יהיה להם חלק לעוה"ב, דהרי בה' תשובה פ"ג ה' ו' אמר ואלו שאין להם חלק לעוה"ב כו' המינים והאפיקורסים והכופרים בתורה כו', ומפרש אח"כ בה' ח' שלשה הן הכופרים בתורה האומר שאין התורה מעם ה', וכן הכופרים בפירושה והוא תורה שבע"פ והמכחיש מגידי' כגון צדוק וביתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה עכ"ל הרי מפורש דרק המכחיש לגמרי גוף התורה הוא שקורא בשם כופר בתורה ואין לו חלק לעוה"ב ולא המכחיש במעלת התורה ובפרט שגם במעלת התורה אינו מכחיש אם חושב בדעתו שהיא רפואה לנפש וגם לגוף, אלא ע"כ כוונת רבינו הוא שהוא רק מעין הכופרים אבל לא כופרים ממש וכדדייק בלשונו שהם בכלל הכופרים ולא אמר שהם כופרים בתורה, ובודאי אין בזה אלא איסור לבד וזהו טעמו של ריב"ל שאמר אסור להתרפאות בד"ת, ולכן הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת וכל השאר שחשב הכל שווים הם בודאי שאין בהם אלא איסור וכדאמר ריב"ל אסור להתרפאות בד"ת, אמנם המשנה שאמרה דהלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב ודאי הוא כדברי ר' יוחנן דברוקק בה דוקא ואין מי שחולק עליו בזה ורב ור"ח לא פליגו עליו אלא מה שאמר שאין מזכירין ש"ש על הרקיקה והם אומרים דאפילו קרא דלית ביה ש"ש ואפילו קרא שאינו מענין החולי ג"כ אם מזכירו על המכה ברקיקה אין לו חלק לעוה"ב ומשום בזיון ד"ת שמזכירה על הרקיקה, ובזה לא איירי רבינו בזה כלל דלא איירי אלא במה שהוא אסור ולכן שפיר לא הזכיר בזה רקיקה, וניחא בזה ג"כ מה שכתב רבינו וקורא פסוק מן התורה ולא כתב וקורא כל המחלה כדברי ר' יוחנן אלא כל פסוק שיהי' ומשום דלא איירי בענין דברי ר' יוחנן כלל, אלא הוא דברי ריב"ל שאמר אסור להתרפאות בד"ת, איזה ד"ת שיהיה וכהנ"ל

אמנם מה שהשמיט רבינו הא דהלוחש על המכה ברקיקה שאין לו חלק לעוה"ב, לא כאן ולא בה' תשובה שחשב שם כל אלו שאין להם חלק לעוה"ב ולא חשיב הלוחש על המכה ברקיקה נלע"ד דבאמת לא פסקי' רבינו כלל דזה הוא רק דעת רע"ק במשנה דריש פ' כל ישראל, אבל הת"ק פליג עליו ולא חשיב אלא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס, ור' יוחנן ורב ור"ח לפרושי דברי רע"ק באו, ולדינא פסק רבינו כת"ק דדיני' כרבים ולא כרע"ק דאין הלכה כרע"ק מחבריו כנלע"ד נכון ודו"ק

פרק יב הלכה א לפיכך המגלח שני צדעיו כו' לוקה שתים כו' בד"א באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח. ובהשגות א"א אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו עכ"ל עיין כ"מ שכתב ויותר נ"ל דלא שייך לומר שהוא עובר בלאו כיון דלא עבד מעשה כלל ואפילו אם א"ל להקיף פאת ראשו אין שליח לדבר עבירה עכ"ל, ולע"ד א"ן זה טענה כלל דהרי אם נאמר שיש בו לאו הוא משום דלא תקיפו קאי בין על המקיף ובין על הניקף וכדאיתא בברייתא מכות דף כ' ע"ב אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, וכדמוקי לה במסייע סובר הראב"ד דזהו רק משום דבלא"ה אין בו מעשה ולא לקי אבל לאו שאין בו מעשה הוא משום דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע וכדאוקמה שם רב חסדא כר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מכלל דלר' יעקב הוא לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו אבל לאו הוה לכ"ע, ואטו נותר דפטר ביה ר' יעקב משום דהוה לאו שאין בו מעשה איכא ביה מעשה קצת, וכן הנשבע שיאכל ככר היום ולא אכלה דאמר ר' יוחנן (מכות ט"ו ב') דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. איכא ביה מעשה קצת אתמהה ואפ"ה הרי אית ביה לאו, וכן הוא כל לאו שאין בו מעשה, ואיזה דמיון הוא לאין שליח לד"ע, הרי אמרינן דלא תקיפו קאי לאזהרה גם על הניקף שלא יניח עצמו להקיף והרי הוא עצמו עושה העבירה, ועיין בלח"מ שכתב דבאמת גם דעת רבינו הכי הוא דעובר גם המתגלח בלאו אלא שאינו לקי עליו וכדעת הראב"ד, אבל לע"ד גם זה אינו דאם היה דעת רבינו דלא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף במשמע א"כ כשגלח לעצמו הרי יש לו להיות חייב שתים על כל פאה ופאה וכדאמר רבא בגמרא שם דמוקי להברייתא דאמרה אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, במקיף לעצמו ודברי הכל, וא"כ מה הוא זה שאמרה א' המקיף וא' הניקף לוקה ע"כ הוא לחייבו שתיים על כל פאה ופאה אחת משום מקיף ואחת משום ניקף, וכן פירש"י שם מפורש וז"ל וקמ"ל דחייב תרתי משום מקיף ומשום ניקף כו', ואלו רבינו הרי כתב מפורש להיפך, שכתב לפיכך המגלח שני צדעיו לא אמר שני צדעים אלא שני צדעיו, הרי איירי מתחלה במגלח לעצמו ואמר לוקה שתים על שתי הפיאות ולא אמר דלוקה ארבע, הרי מפורש ס"ל לרבינו דלא תקיפו קאי רק על המקיף לבד ולא על הניקף, הרי ס"ל דגם לאו אין בו בניקף, אבל א"כ הרי השגת הראב"ד לכאורה חזקה דבאמת משמע לכאורה מדברי הש"ס כדברי הראב"ד, דהרי האמוראים לא דחו לדברי הברייתא דאמרה אחד המקיף ואחד הניקף לוקה אלא דר"א מוקי לה כר"י דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומינה דלרבנן כיון דהוה לאו שאין בו מעשה לגבי ניקף אינו לוקה אבל לאו איכא לכ"ע, וכן לרבא דמוקי לה במקיף לעצמו ודברי הכל דחייב גם משום ניקף הרי מפורש דלא תקיפו קאי גם על ניקף וכמ"ש לעיל וא"כ הרי צדקו דברי הראב"ד דאם לא עשה ניקף מעשה עכ"ז הלאו הרי נשאר בתוקפו אלא שאין בו מעשה

אמנם נלע"ד דדעת רבינו נכונה ומוכרחת מאד בסוגיא דלדינא קי"ל דלא תקיפו קאי רק על המקיף לבד ואין הניקף במשמע כלל, דהנה יש להבין הני אמוראי דפליגי באוקימתא דברייתא במאי פליגי דבשלמא רבא לא אמר כר"ת משום דבעי לאוקמה כדברי הכל אלא רב אשי מ"ט לא אמר כרבא, ועוד דגם על רבא קשיא דאיך אמר במקיף לעצמו ודברי הכל, דאיזה דברי הכל היא והלא המשנה שם מפורש פליגי על הברייתא, דהמשנה שם הלא אמרה בלשונה והמקיף פאת ראשו, לא אמרה פאת הראש, אלא פאת ראשו, והלא איירי מפורש במקיף לעצמו, ואעפ"כ אמרה על הראש שתים אחת מכאן ואחת מכאן, ולא אמרה שתים מכאן ושתים מכאן, אלא רק אחת מכאן ואחת מכאן, הרי ס"ל מפורש דלא כהברייתא דאמרה אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, שחייב שתים מכאן ושתים מכאן

אלא ע"כ צ"ל דבזה הוא דפליגי הני אמוראי דר"ח ורבא תרווייהו ס"ל דהברייתא פליגי על מתניתין וס"ל דאחד