זיו המשנה חלק א לג

גם בזה יש להבין דברי הסוגיא, דהנה בין בדברי המשנה ובין בדברי חזקיה ור' יוחנן לא נזכר שום רמז דצריך למירהט, וא"כ מנא ליה זה לר"ש האי דינא כלל גם באדם חשוב דצריך למירהט, אבל נראה דבאמת משנה מפורשת היא וגם ש"ס ערוך הוא והוא דין גמור בכל אדם דצריך למירהט מדינא, משנה מפורשת הוא בשבועות רפ"ב נטמא בעזרה כו' והשתחוה או ששהה בכדי השתחואה או בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור, ולכאורה אינו מובן מאי דאמר בקצרה פטור, מותר היה לו לומר, וגם כולו מיותר הוא דפשיטא הוא דהלא הוא מחוייב לצאת מהעזרה והאיך יעשה באופן אחר אם לא לצאת בקצרה, אלא ודאי הוא דמזה הוא דדייק רבא דבריו שם דף י"ז דאמר קצרה שאמרו אפילו עקב בצד גודל ואפילו כל היום כולו, ור"ל דבזה הוא דפטור אבל אסור, דמדינא הוא צריך לרוץ דוקא בקצרה, וכן תנן באבות הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, וכן אמרו בש"ס ברכות דף ו' ב' אמר ר' חלבו אמר ר"ה היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנאמר נדעה נרדפה לדעת את ה', וכן אמר שם ר' תנחום אמר ריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, ומינה דכן הוא הדין לרוץ מדבר עבירה שגם זה מצוה הוא כדאמרו ישב ולא עבר עברה כאלו עשה מצוה, גם אמרו בפסחים דף כ"ה ב' ללישנא קמא שם דרבא ס"ל דאפשר ולא קמכוין הוא אסור גם לר"ש, וגם ללישנא בתרא שם דאפשר ולא קמכוין פלוגתא דר"י ור"ש, בפסיק רישא גם ר"ש מודה דאסור כמ"ש התוס' שם, וכן פסק רבינו בפ"א מה' שבת ה' ו' ע"ש, ולכן אמר גם בזה דאם יש דרכא אחרינא דהרי זה אפשר ולא קא מכוין בפסיק רישא אסור לעבור לכתחלה, אבל בדליכא דרכא אחרינא דהרי הוא לא אפשר ולא קא מכוין מותר לכ"ע, אמנם למירהט ודאי חייב דהרי זה אפשר הוא ועליו לקיים ובורח מן העבירה, ולכן שפיר אמר רב ששת לשמעי' כי מטית להתם ארהיטנא, אמנם כתבו התוס' בפסחים שם דלא אפשר דכולי' שמעתתא נראה לר"י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול כו' ע"ש, הרי דטורח גדול חשוב לא אפשר, וא"כ רב ששת שהיה מאור עינים הרי לדידיה ודאי הי' טורח גדול למירהט והיה זה לדידיה ג"כ לא אפשר ולא היה צריך למירהט מדינא, וזה הוא דמקשה עליו הש"ס אי דליכא דרכא אחרינא ל"ל ארהיטנא מישרי שרי לדידיה שהיה לו טורח גדול, וע"ז משני שפיר אדם חשוב שאני, דכיון דלכ"ע אסור מדינא שלא למירהט לכן אף שהוא היה מותר ליה מדינא שלא למירהט מ"מ אדם חשוב שאני פן יבאו ללמוד ממנו גם שארי אנשים ועתה הלא שפיר פסק רבינו דכל אדם חייב לרוץ דכן הוא מעיקר הדין ולא מדת חסידות לבד, והוא כפתור ופרח בסיעד"ש ודו"ק

הלכה יב אפרוחים שקננו בה ואין צריכין לאמן מותרין והאפרוחים והביצים שצריכין לאמן אסורים שהרי האשרה כמו בסיס להן והקן עצמה שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר

בהשגות שהרי האשרה כמו בסיס להן, א"א הי' לו לומר שהן כגדולי האשרה עכ"ל, ודעת רבינו הוא דלא שייך גדולים אלא במה שגדל מגופה ולא מה שמונת עלי' ממקום אחר, ותדע דהרי גם הקן מותר כיון דמעלמא אתי ולא אמרינן שהוא גדולי אשרה אע"פ שאפשר לי' להתחלף במינו בעצים שמגופה וכ"ש אפרוחים דלאו מיני' הוא ואינם גדולי שום אילן וד"ל

עוד בהשגות מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר, א"א דוקא שהביא ממקום אחר עכ"ל, ודעת רבינו דמדהמשנה אמרה סתמא יתיז בקנה והקן מותר, ע"כ הוא משום דגם בסתמא מביא העוף העצים ממקום אחר, ואינו אסור אלא בידוע שעשאה העוף הקן מעצים דאשרה לר' יוחנן

ועוד דלר' אבוהו אמר ר' יוחנן דמאי יתיז יתיז אפרוחים למה לי' למימר במעילה דף י"ד לעולם דאייתי מעלמא, כיון דלדידי' לא איירי המשנה כלל לענין הקן עצמו, הלא אפשר לומר דלא אייתי מעלמא אלא מעצי האשרה לקחה ועשאו והקן אסור באמת, אלא ע"כ משום דסתמא דמלתא הכי הוא שדרכו של העוף להביא העצים מעלמא מעצים תלושים ואינה שוברת מהמחובר להאילן, ולכן אף שר' אבוהו לא נצרך לזה, אמרה משום דקושטא דמלתא הכי הוא וד"ל

ועיין בלח"מ ובמ"ל במה שהאריכו בישוב דברי הסוגיא דע"ז דף מ"ב ב' ודברי הסוגיא דמעילה דף י"ד ובישוב דברי רבינו, ולעד"נ שאין צורך בזה לשום אריכות, דאף לפי גירסתינו במעילה שם דהגמ' אמר הכי נמי מסתברא כריש לקיש, מ"מ לדינא הרי שני הסוגיות שוות, דבאייתו מעלמא לכ"ע הקן מותרת אף לר' יוחנן, והאפרוחים אשר אין צריכין לאמן ג"כ מותר לכ"ע וכמ"ש רבינו והרי מיושבין דברי רבינו בפשיטות, אלא דמ"מ יותר נראה גירסת רש"י במעילה שם שגורס שם ג"כ כגירסא שבסוגיא דע"ז שם ע"ש, וגם רבינו בודאי הכי גריס וד"ל

אמנם מה שהקשה הלח"מ דלמה לא הזכיר רבינו בדבריו דיתיז בקנה כדברי המשנה, נלע"ד שלא הוצרך רבינו להזכירו כלל, כיון שהקדים בהלכה הקודמת לומר דאסור לישב גם בצלה ואסור לעבור תחתי', הרי ממילא מובן דמכ"ש דאסור לו לעלות עלי' ליקח הקן או האפרוחים שיהנה בזה מגוף האשרה, ועוד שהרי היא מטמא כשרץ כמ"ש רבינו בפ"ו מה' אבות הטומאה, ולכן לא נקט רבינו אלא ההיתר של הקן והאפרוחים לבד, וממילא מובן שעליו לחפש אחר איזה טצדקי איך להורידן מהאילן בלא נגיעה בה וד"ל

הלכה יד ומותר לזרוע תחתי' ירקות בין בימות החמה שהן צריכין לצל כו'

עיין כ"מ מ"ש לתמוה בשם הרמ"ך ולבסוף כתב, ושמא דבמסקנא כו' דילמא דמותר לזרוע אפילו בימות החמה וצ"ע עכ"ל, ולע"ד אין בזה שום ספק ואין צורך לעיון בזה, דהרי הוא מבואר ומפורש הכי להדיא דאמר ר' יוסי לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור כו', והיכן שמע ר' יוסי לרבנן דאמרי זו"ז גורם אסור במשנתינו, הלא הא דאמרו אבל לא בימות החמה, הרי מפורש דלדידי' דזו"ז גורם מותר, גם בימות החמה מותר לזרוע, ולא כדקס"ד מעיקרא, וכן פירש"י שם מפורש וז"ל לדידכו דקאמריתו זו"ז גורם אסור דקאמרי אבל לא בימות החמה מפני שהצל יפה להן כו' עכ"ל, וד"ל

הלכה טו בשר או יין או פירות שהכינום להקריבם כו' לא נאסרו כו' עד שיקריבם לפני', הקריבום לפני' נעשו תקרובת ואע"פ שחזרו והוציאום הרי אלו אסורין לעולם

עיין כ"מ שכתב ומפרש רבינו בשר הנכנס כו' להקריבה לפני' ולא הקריבוה כבר אע"פ שהוציאוה אסור עכ"ל, דבריו אלו אין להם הבנה כלל לכאורה, דהרי רבינו אמר מפורש דדוקא אם הקריבום לפני' נעשו תקרובת ואז אע"פ שחזרו והוציאום אסורין

אמנם נראה דה"ק דרבינו מפרש דהאי בשר היוצא לאו מלתא בפ"ע היא ואיירי בלא ראוהו שנכנס ויכול להיות ששהה שם יום או יומים וכבר נעשה תקרובת ולכן הוא אסור, אלא מפרש לה שקאי על בשר הנכנס דאמר מתחלה, ור"ל דאף אם נכנס לפנינו בשר כשר שלא הקריבוהו כבר ועתה כשהכניסהו לשם לא ידענו מה נעשה עמו, ואח"כ באותה שעה הוציאוהו, ג"כ אסור דודאי הקריבוה עתה, ובשר הנכנס דמותר הוא דוקא בשידענו בברי שלא הקריבוה אז כלל, ולפ"ז א"ש דברי הכ"מ אע"ג דפשיטא הוא וד"ל

הלכה טז המוציא כסות וכלים ומעות בראש כו' ואם מצאן דרך כבוד הרי אלו אסורין כו' מצא בראשו דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח הרי זה אסור

עיין כ"מ שכתב בשם הרמ"ך תימא דאפילו דבר שאין כיוצא