זיו המשנה חלק א לא

אמנם מ"ש רבינו בטעמו שאני אומר כו', הנה בגמ' ליתא להאי טעם דאיסורא ברובא איתא, אלא לפי מאי דס"ד דרב אמר אחת מארבעים אחת מששים, וע"ז הוא דפריך מ"ש אחת מארבעים דלא דאמרינן איסורא ברובא איתא, אחת מששים נמי אמרינן איסורא ברובא איתא, אבל לפי מאי דמסיק ואמר אלא אם פירשו ארבעים כולן למקום אחר אין אוסרות, ששים למקום אחר אוסרות ע"כ, לא זכר בהיתר דארבעים הטעם דאיסורא ברובא איתא, והי' נראה לומר דרק בהאיסור דששים הוא שנצרך הטעם דאיסורא ברובא איתא ולכן אוסרין גם תערובות השני' דדינן כתערובות הראשונה ואין כאן אלא ספק אחד, אבל בהיתר דארבעים אין צורך להאי טעם אלא כיון דהני ארבעים חזרו ונתערבו ברובא הרי הם שני תערובות ואיכא ס"ס

ונראה לע"ד דאין הכי נמי דבהיתר דארבעים אין צורך כלל להאי טעם דשאני אומר כו', אמנם רבינו בא בזה לאפוקי מדעת הרשב"א בח"ה והובא בטור י"ד סי' ק"י שכתב דמסתברא דה"ה אם נתחלקו לחמשים חמשים ונפלו חמשים לתערובות ג"כ מותרים תערובות שני' דהא איכא ס"ס ולא נקט ארבעים למקום אחר אלא משום דבעי למימר ששים למקום אחר אוסרות ע"ש בבית ד' שער ב' דף כ"ד ב', ולזה השכיל רבינו לומר בהיתר דארבעים הטעם דאיסורא ברובא איתא להורות דדוקא ארבעים דאית בהו האי טעמא אבל לא חמשים, ונראה לומר בטעמו דבנתחלקו לחצאין ונפלו מחצה לתערובות אחד ומחצה השני' לתערובות אחרות דינן רק כאלו נתוספו אותן האחרות אח"כ על תערובות הראשונה דודאי לאו כלום הוא אף אם נתוסף עליהן רובא ולא שייך בזה ס"ס כלל כיון דהכל תערובות אחת הן, והכל דין אחד לתערובות אחת אם הוא שתים או מאה או אלף או ריבוא, ואין שם תערובות שני' עלי' אלא רק בפירש המיעוט מן הרוב ונפל לתערובות אחרת די"ל דהאיסור ברובא איתא אבל לא בפירשו מחציתן, דהכל דין אחד הוא בין אם נפל מחציתן לתערובות אחרת בין אם נפלו כולן לתערובות אחרת כאחת בין אם נפלו טבעות אחרות עליהן ונתוספו עליהן דהכל תערובות אחת נקראו ואין כאן אלא ספק אחד, משא"כ אם נתחלק המיעוט מן הרוב אף אם לא פירשו באופן שיהיו ניידין דאז היו מותרין אף בלא תערובות כיון שפירשו מן הקבוע הרי אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אלא רק נתחלקו המיעוט לעצמן והרוב לעצמן אף שנשאר שם קבוע גם על המיעוט מ"מ אם המיעוט נפל אח"כ לתערובת אחרת אז שפיר נקראת תערובת ההיא בשם תערובות שני' ומותרין משום ס"ס לחוד אף בלא טעם דאיסורא ברובא איתא, אלא צריכין אנו לטעם זה רק ליתן עלי' שם תערובות שני' שיהי' שייך בה דין ס"ס, וסברא גדולה יש בזה, דהרי בנפלה כל התערובות הראשונה בתערובות אחרות דהאיסור בעצמו ודאי ג"כ איתא בתערובות שני' הכל ספק אחד הוא בכל חד וחד אם האיסור הוא או לא ולא שייך בזה ס"ס כלל כמו בתערובות הראשונה, ולא עדיפי כלל מאם נתוסף רובא על חערובות הראשונה כיון דהאיסור ודאי שם הוא, וראי' מפורשת לזה מדברי המשנה דערלה שהובא בביצה דף ג' ב', מי שהי' לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרות ואחרות באחרות כולן ידלקו ע"כ, הרי מפורש דאוסר גם תערובות שני', וכתבו שם התוס' תימא דא"כ אוסר ס"ס כו', ולכן כתבו דר"ת לא גריס ואחרות באחרות, ורבינו יצחק בר' ברוך גרס לי' שפיר וה"פ שנתערב גם האיסור דסד"א שמותר הואיל ואיכא כעין תרי רובא קמ"ל ע"ש, ור"ל שנתערב כל האחרים באחרים דנתערב ודאי גם האיסור ולכן דינם כתערובות אחת, וכן כתב ג"כ הרשב"א בת"ה שם לפי גירסא זו ע"ש, וכן בנתערב רק רובא הרי אוסר רב מפורש, וא"כ לפ"ז ה"ה בנתערבו מחצה לדעת רבינו כיון שא"א לתלות דהאיסור במחצה השני' איתא, משא"כ בנתערבו מיעוטן באחרות שיש לתלות דאיסורא ברובא איתא שפיר שם תערובות שני' על האחרות והוה שפיר ס"ס גמורה, אבל הטעם דאיסורא ברובא איתא לחוד אינו מספיק להתיר התערובות כיון דלא ניידו, ותדע מדאינן מותרין אלא בתערובות ולא כשהן לעצמן בלא תערובות

ונראה דנוכל לדייק זה מדברי הברייתא בזבחים דף ע"ד שם דאמרה ספק עכו"ם אסורה ס"ס מותרת כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין, פירש אחד מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין ע"כ, הרי דהברייתא מפרשת בעצמה דבשום אופן לא הוה ס"ס אלא רק אם פירש אחד מהן לריבוא דאית בי' הטעם דאיסורא ברובא איתא, וממילא ידעינן דה"ה למיעוטא דאית בי' ג"כ האי טעם אבל לא בכולן או ברובא או במחצה דלית בהו האי טעם, והתימא על הרשב"א שאמר שם דין זה בלשון ומסתברא דה"ה לחמשים, ולא זכר שאין כן דעת רבינו, וצ"ל שהבין בדברי רבינו דרק לרווחא דמלתא כתב טעם זה בהיתר דארבעים אבל ה"ה בחמשים אף שאין בהם טעם זה, ודבר זה מוכרח הוא בדעת הרשב"א, דהרי גם הוא כתב שם מתחלה טעם זה, והביאו גם כן הטור והעתיק דבריו בלשון זה, אלא המיעוט שפירשו מותרין שאנו תולין לומר האיסור ברוב והרוב אסור, ואם כל הרוב נתערבו באחרים כולן אסורין כאלו נפל שם האיסור בידוע, אבל אם המיעוט נפל למקום אחר מותר, וכתב הרשב"א דאפי' נפלו מחציתן למקום אחר מותר שאנו תולין להקל בס"ס כו' עכ"ל, אמנם בת"ה עצמו שם איתא בזה הלשון, והלכך חתיכת איסור חשובה שנפלה לתוך של היתר ומאותן חתיכות נפלה אחת מהן לתוך חתיכות אחרות או לקדרה כל אותו תערובות השני מותר שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר כו' ודוקא שנתערב מיעוט התערובות הראשון בשני אבל נתערב רוב התערובות הראשון בשני אסור שאני אומר איסור לתוך הרוב הוא וכל שנתערב כאן האיסור הרוב כאלו נתערב כאן האיסור ממש כמו שנתערב בתערובות הראשון והיינו דאמר ר"י פירשו ששים כולן למקום אחד אסורין, ומסתברא שאם פירשו מחצה על מחצה כגון שפירשו חמשים למקום אחד וחמשים למקום אחד ונפלו החמשים למקום אחר כולן מותרין דהא איכא ס"ס כו' עכ"ל הרי אף דמסיק דגם מחצה על מחצה שנתערבו גם כן מותרין מ"מ אמר מתחלה בנפלה אחת מהן הטעם שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר, וע"כ כתבו רק לרווחא דמלתא, ולכן הבין זה גם בדעת רבינו הכי וד"ל

ודע שהב"י מסתפק בלשון הרשב"א שהביא הטור אם הוא מתיר במיעוט שפירשו אפי' הן עצמן בלא תערובות כלל, או דוקא אם נתערבו בתערובות שניה הוא דמתיר התערובות ע"ש, ובאמת קשיין לשון הטור, דתחלת דבריו שאמר, אלא המיעוט שפירשו מותרין, משמע מפורש שהן בעצמן מותרין אפי' בלא תערובות, וסוף דבריו שאמר, אבל אם המיעוט נפל למקום אחר מותר, משמע מפורש דרק בתערובות מותר ולא בלא תערובות, וע"ש בב"י דמתחלה כתב דדוקא ע"י תערובות הוא מתיר, ואח"כ אמר ומיהו כבר אפשר לומר שהרשב"א מפרש שהארבעים עצמן מותרות בלי תערובות והא דנקיט רב אין אוסרות משום דבעי למיתני סיפא ששים למקום אחר אוסרות כו' ע"ש, ודברי תימא קאמר דהרי בגמ' הוא מפורש דרק משום ס"ס הוא דמתיר רב, ופליג עליו שמואל ואמר הנח לעכו"ם שספיקה וספק ספיקה אסורה, ואי בלא תערובות איזה ס"ס יש בהמיעוט, ועוד דהרי בדברי הרשב"א שהעתקתי לעיל מבואר מפורש שאינו מתיר המיעוט אלא בתערובות ולא כשהן לעצמן

אמנם באמת נראה דלא קשה מידי דהמעיין בת"ה שם יראה דדברי הרשב"א שהעתיק הטור שני דינים מחולקין הן, דהאי דינא דרב בארבעים וששים טבעות אמר הרשב"א דבריו בדף כ"ד ב' שם מפורש בתערובות וכדהעתקתי דבריו ולשונו לעיל וכמ"ש, והוא סוף דברי הטור בשמו, והא דאמר הטור בשמו בתחלת דבריו דהמיעוט שפירשו מותרין, הוא בח"ה בשער הראשון שם בדף י"ב ב' ושם אמר מפורש שהמיעוט