זיו המשנה חלק א קלא

הירושלמי הזה נראה להדיא דדבריו הם ממש כדברי הרי"ף ורבינו, וכי ממנו הוא שלמדו את דבריהם בזה, דהנה לפי פשוטו אין הבנה לכל דברי הירושלמי הללו, דקשה חדא דהפלסוף הזה שידע דמותר לשתות ואסור לרחוץ הלא בודאי ידע מכ"ש מהקרא המפורש אך אשר יאכל לכל נפש, וא"כ מאי שאל, וע"כ צ"ל דסבר דרחיצה הוא שוה לכל נפש ומותר מדאורייתא אלא דרבנן אסרוה ושאל טעמו, א"כ למה הוצרך להשיב לתלמידיו קרא זה בסתם כאלו הוא דבר חדש והיה לו לומר בקיצור דרחיצה אינו שוה לכל נפש, ואף אם נאמר דהפלסוף לא ידע מהקרא, אבל התלמידים הרי בודאי ידעו קרא המפורש, וא"כ כשאמרו לו ולנו מה אתה משיב הרי גילו דעתם דגם להם קשה זה, והרי בודאי סברו שהוא שוה לכל נפש א"כ מאי השיב להם לשון הקרא והיה לו לומר להם דרחיצה אינו שוה לכל נפש, ב' למה תלי הפלסוף שאלתו במה שמותר לשתות ולא שאל סתם על הרחיצה דלמה אסורה, אלא ע"כ שידע טעמו אלא שהיה קשה לו דא"כ למה מותר לשתות ולא אסרוה ג"כ כהרחיצה, וזה אינו מובן כלל, ג' הלא הפלסוף היה מקבל יותר אם היה משיב לו מקרא מפורש בתורה ממה שהשיב לו שהוא רק דרבנן, ולמה לא השיב לו כמו להתלמידים, ולומר שהתלמידים קבלו מניה מה שאמר דרחיצה אינו שוה לכל נפש, והפלסוף לא היה מקבל מניה, זה הוא דוחק גדול שהוא פלוגתא במציאות, ולומר שלהפלסוף לא רצה להגיד האמת שלא ללמדו תורה, גם זה הוא דוחק

אלא ע"כ מוכרח הוא כדברי הרי"ף ורבינו דרחיצה ודאי מיקרי שוה לכל נפש ומותרת מדאורייתא ואסורה רק מדרבנן משום גזירת מרחץ דשבת, וגם הפלסוף ידע זה, ולכן תלה שאלתו רק במה שמותר לשתות, ור"ל דאם גזרו על הרחיצה שמא יבא להחם גם בשבת א"כ היה להו לרבנן לגזור כמו כן על השתיה להחם חמין לשתיה ביו"ט שמא יבא להחם גם בשבת לשתיה, ולא היה להם להתיר השתיה בחמין כ"א בחמין הטמונים מעיו"ט כמו בשבת, ולזה דחה אותו בקנה וא"ל דהגזירה לא היתה משום חמין דשבת אלא שלא יתפרץ בשארי מלאכות ביו"ט עצמו, ולכן שפיר לא גזרו אלא על הרחיצה שהוא דומה למלאכה ולא השתיה שהיא בכלל כל אוכל נפש דלא גזרו בהו, אבל התלמידים ידעו שהיא דחיה בעלמא כי ידעו דכל הגזירה היתה משום מרחץ של שבת, לזה אמרו לו ולנו מה אתה משיב, ור"ל ולמה באמת כמו כן לא גזרו על השתיה אטו שבת, ולזה השיב להם והרי כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו', ור"ל ושתיה הרי היא בכלל אכילה, וא"כ כיון דהשתיה מפורש בתורה להיתר לא היה כח ביד חכמים לאוסרה וכמ"ש הט"ז בי"ד ריש סימן קי"ז וכן בא"ח סוף סימן תקפ"ח ע"ש, ואף בלא דברי הט"ז ג"כ י"ל כיון דכתיב ביה ההיתר מפורש בתורה לא רצו חכמים לגזור בו ולאוסרו, משא"כ רחיצה דלא כתיב בה ההיתר מפורש בתורה שפיר גזרו ביה רבנן אטו מרחץ דשבת, וכבר הארכתי בזה בספרי תפארת זיו חלק ראשון סימן י"ד ע"ש, וא"ש לנכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה יז כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור ביו"ט אלא א"כ היה בו צורך אכילה כו', הנה כל דברי רבינו אלו הם דברי המשנה ביצה ל"ו ב', כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט כו', אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד

עוד כתב רבינו בפרק ד' הלכה י"א לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהן אוד לצלות בו, ואין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת של קורה שלא התירו לטלטל עצים ביו"ט אלא להסקה בלבד עכ"ל, והוא ג"כ דברי המשנה שם ל"ב ב', ואין סומכין את הקדרה בבקעת וכן בדלת, ובגמ' דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אוד

עוד כתב רבינו פרק ה' הלכה ה', מי שהיו לו פירות על גגו כו' לא יושיטם מגג לגג כו' אבל משילין דרך ארובה כו' עכ"ל, והוא ג"כ דברי המשנה שם ל"ה ב' משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת כו'

ועתה הנה הרבה הוא תימא דשלשה פסקים הללו הלא הם סותרים זא"ז, דז"ל הש"ס שם ל"ז על דברי המשנה כל שחייבין עליו משום שבות כו', ורמינהו משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת אמר רב יוסף ל"ק הא ר"א הא ר' יהושע כו' ופריך שם עליה ואמר אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש הא ב"ה, וא"כ הלא בין לרב יוסף בין לר"פ אתיא ההיא דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש, דלא כהלכתא, דלרב יוסף אתיא כר"א ולר"פ אתיא כב"ש, וההיא דמשילין אתיא לרב יוסף כר' יהושע ולר"פ כב"ה, ואיך פסק רבינו כשתי המשניות הללו הסותרין זא"ז

עוד דגם רבינו עצמו סותר דבריו לפ"ז, דבהא דר"א ור"י פסק מפורש כר"י בפרק ב' הלכה ד' דאותו ואת בנו שנפלו לבור מערים ומוציא את שתיהן, וכן בההיא דב"ש וב"ה פוסק מפורש בפרק זה ה' ד' כב"ה דמותר להוציא קטן וס"ת ומפתח ביו"ט ע"ש, ועתה איך יתקיימו כל הפסקים הללו ביחד לשיטת הש"ס הנ"ל

גם בשבת פריך הש"ס (בדף קכ"ד) והא דתנן אין סומכין את הקדרה בבקעת והא בקעת דבר שמלאכתו להיתר הוא ביו"ט ואמאי אסור ואמר כיון דבשבת דבר שמלאכתו לאיסור הוא גזירה יו"ט אטו שבת כו' ופריך ומי גזרינן והתנן משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת, ואמר ומי לא גזרינן והתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אמר רב יוסף ל"ק הא ר"א הא ר"י, ופריך עליה ואמר אלא אמר ר"פ לא קשיא הא ב"ש הא ב"ה, וכסוגיא דביצה הנ"ל, הרי דגם הא דאין סומכין את הקדרה בבקעת הוא דלא כהלכתא, לרב יוסף אתיא כר"א ולר"פ אתיא כב"ש, ואיך פסקה רבינו להלכה

ונראה לע"ד ליישב הכל בחדא מחתא ודברי רבינו הללו הם כשני כתובים המכחישים זא"ז ובא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, כן הם פסקי רבינו הללו, דדין דאין בין יו"ט לשבת כו' ודין דמשילין פירות בי"ט אבל לא בשבת הם כשני דינים המכחישים זא"ז, ובא הדין השלישי דאין סומכין את הקדרה בבקעת ומכריע ביניהם ומיישבם על מכונם, ולכן כתבי' רבינו באמצע כדרך המכריע שמכריע שני הקצוות אליו ומאחדן עמו כאחד

דהנה יש לדייק בדברי רבינו שכתב בטעם שאין סומכין את הקדרה בבקעת משום דלא נתנו עצים אלא להסקה, והוא באמת טעם מפורש בברייתא ביצה ל"ג ובגמרא שם, אבל הרי בשבת שם אמר בטעמו משום גזירה יו"ט אטו שבת וכהנ"ל

עוד יש לדקדק בסוגיא דביצה ל"ז דמאי פריך ורמינהו ממשילין פירות אהא דאין בין יו"ט לשבת, והלא הא דמשילין טעמו הוא משום הפסד ממונו כדאמר בש"ס שם ע"ש, וא"כ דלמא הא דאין בין יו"ט לשבת איירי במקום שאין הפסד, ואף דאין בין קתני מ"מ הוא לאו דוקא לענין כל הדברים, וכמ"ש התוס' בריש מרובה דאין בין לא איירי לענין כל הדברים ע"ש, ועל הא דמשני רב יוסף הא ר"א הא ר' יהושע, ודאי קשיא זה והלא ר"י מפורש לא התיר שם אלא משום הפסד ממונו, אבל בלא הפסד גם הוא מודה דאסור, וא"כ למה לא אתיא ההיא דאין בין ג"כ כוותי' וכשאין בו הפסד, גם על ר"פ דמשני הא ב"ש הא ב"ה ג"כ קשיא טובא, דהלא בביצה די"ב מוקמינן לפלוגתייהו במתוך, והתינח לרש"י שם דסובר דלב"ה דאמרו מתוך מתירין כל הוצאה אף שלא לצורך כלל, א"ש דההיא דמשילין אתיא שפיר אליבייהו ומתירין ביו"ט אף שלא לצורך יו"ט כלל, אבל להתוס' שם שכתבו דגם ב"ה לא התירו אלא בצורך היום קצת, א"כ הלא הא דמשילין אינם צורך היום כלל, דודאי הפסד ממון אינו מיקרי צורך יו"ט כלל, דאל"כ בהמה מסוכנת דתנן שם דף כ"ה דלא ישחוט אלא אם יש שהות ביום לאכול כזית מבית טביחתה ולמה