זיו המשנה חלק א קכה

שם בשם ר"י בר"י ור"א בר"ש דאותה לאו דוקא ומפירין לשתי נשים כאחת, ואע"פ שאין עליה שום פירכא ושום קשיא אלא רק משום דסתמא דגמ' לא סברי הכי, הרי מפורש דסתמא דגמ' תוכל לחלוק על ברייתא אף דלא ידעינן עלה שום פירכא, וכ"ש שיש כח בידי אמוראים לחלוק על ברייתא במקום שיש להם עליה פירכא, וא"כ לפ"ז הלא לר"פ אין לן לתפוס לדינא משתי ברייתות הללו אלא רק רישא דברייתא השניה לבד לדרוש מועניתם לתוספת ענוי לבד ולא למלאכה אף ביוה"כ וכ"ש לשבת ויו"ט, ומענוי למלאכה לא ילפינן דאיכא למפרך דשאני ענוי שלא הותר מכללו וכמ"ש לעיל, וא"כ לדעתו ודאי דאף בפלוגתא דר"י ורע"ק בר"ה ט' הנ"ל דאמר שם דר' ישמעאל יליף להוסיף מחול על הקודש מועינתם, ג"כ יסבור ע"כ דלא ס"ל לר"י אלא כרישא דברייתא לבד דיליף מועניתם לתוספת ענוי יוה"כ אבל לא כסיפא דברייתא דיליף גם לשבת ויו"ט גם למלאכה

ועתה לפ"ז אין לנו לחקור עוד אלא רק כמאן נפסוק אי כר"פ או כרב אחא ב"י, והנה יש לנו לפשוט ספק זה מסוגיא דריש מע"ק דף ג' ב' ודף ד' א' שם, וגם מדברי ר' יוחנן שם דאמרו דתוספת שביעית ידעינן לר' ישמעאל מהלכה ולרע"ק מקראי, ועתה אם נאמר דס"ל דהאי ברייתא השניה הנ"ל דר' ישמעאל ס"ל כוותיה, הסיפא דידה לאו משבשתא היא כדברי רב אחא ב"י וס"ל לר' ישמעאל ככל דברי הברייתא דגם בשבת ויו"ט ילפינן מקראי דמוסיפין מחול על הקודש א"כ למה ליה לר' ישמעאל ההלכה לתוספת שביעית ולמה לא יליף לשביעית משבת ויו"ט, אע"כ ס"ל לר"י ולכל הסוגיא דשם ג"כ כר"פ דסיפא דברייתא משבשתא היא דהאי תשבתו שבתכם אצטריך לגופי', ור' ישמעאל לא יליף מועניתם אלא לתוספת ענוי לבד, ומניה ודאי דאין למילף אעלמא דשאני ענוי דלא הותר מכללו וכהנ"ל, ולכן שפיר בעינן ההלכה לתוספת שביעית, והלא שמעינן דר' יוחנן וגם ר' יצחק שם וסתמא דגמ' שם כולהו ס"ל כר"פ דאין איסור תוספת לר' ישמעאל אלא בשביעית מהלכה ובענוי של יוה"כ מקרא דועניתם, ומתרווייהו לא נוכל ליליף לעלמא ולענין מלאכה, דמשביעית אין למילף לעלמא דאין למדין מהלכה, ומענוי אין למילף שכן לא הותר מכללו, ורק לרע"ק דיליף תוספת שביעית מקראי ילפינן מניה גם לעלמא, ויש איסור תוספת לרע"ק בכל מקום, ולר' ישמעאל אין תוספת אלא בשביעית וענוי יו"כ לבד

ולפ"ז לא נשאר לן לספוקי עוד אלא בזה אי הלכה כרע"ק או כר' ישמעאל ורישא דברייתא דועניתם, והרי חזינן דר' יוחנן דאמר עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה הלכה היא הלא הוא פוסק כר' ישמעאל וכדפירש"י ותוס' שם ע"ש, ולכן ודאי דיש לן לפסוק לדינא כר' ישמעאל וכר' יוחנן, ולזה שפיר פסק רבינו לאסור תוספת רק בעינוי יוה"כ לבד ותפס הדרשא דועניתם רק לענין ענוי כרישא דברייתא לבד וכר' ישמעאל וכר' יוחנן דפסק הכי וכמ"ש

שוב ראיתי בב"ח סי' תר"ד שכתב ג"כ המקור לדעת רבינו כפי שיטת המ"מ, מר"פ דפליג על שתי הברייתות וכמ"ש ע"ש, אבל הוא לא כתב שום הכרח לזה דלמה פסק כר"פ ולא כראב"י, אבל לפי מ"ש א"ש כל זה ברויחא בפשיטות מאד בסיעד"ש ודו"ק

אמנם כל זה אינו אלא לשיטת המ"מ בדעת רבינו שעשה פלוגתא ביני' להרי"ף ושאר פוסקים, ומשום דלא מצא לרבינו שיכתוב דין התוס' אלא בענוי יוה"כ לבד, אבל לעד"ן דאין שום פלוגתא ביניהם כלל, כי כמעט להדיא כתב רבינו דין התוספת גם גבי שבת, דזה הוא לשון רבינו בפ"ה מה' שבת ה' ג' "המדליק צריך להדליק מבעו"י קודם שקיעת החמה", ואח"ז בה"ד כתב בלשונו "משתשקע החמה עד שיראו שלש כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום" כו' עכ"ל, והנה מדדייק בלשונו מתחלה לומר קודם "שקיעת החמה" ולא אמר קודם שתשקע החמה כדאמר לבסוף, וכן לבסוף דייק לומר "משתשקע החמה" ולא אמר משקיעת החמה כדאמר מתחלה, הרי ע"כ כוונתו הוא לומר דבה"ש מתחיל רק משתשקע כולה שהוא סוף שקיעה, ואעפ"כ מצריך להדליק קודם תחלת שקיעה דוקא, ודיוק זה הוא מוכרח בגמ', וכן כתבו התוס' מפורש בשבת דף ל"ה ובפסחים דף צ"ד, דבשבת שם אמר ר"י איזהו בה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין כו' ופליגי שם רבה ורב יוסף בשיעור ביה"ש דרבה אמר תלתא ריבעי מיל, ורב יוסף אמר תרי תלתא מיל, והקשו בתוס' דהרי בפסחים שם אמר ר"י בעצמו דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוא ד' מילין, ותירץ ר"ת דהתם בפסחים מיירי בתחלת שקיעה והכא משתשקע מסוף שקיעה אחר שנכנס חמה בעובי הרקיע עכ"ל, וע"כ דייק זה ר"ת משינוי הלשון דבפסחים אמר "משקיעת החמה", ולא משתשקע החמה והיא מתחלת שקיעה, ובשבת אמר בלשונו "משתשקע החמה" ולא אמר משקיעת החמה, וכדדייק ר"ת בלשונו "והכא משתשקע מסוף שקיעה", וא"כ הרי חזינן דשיעור גדול יש לכ"ע בין תחלת שקיעה לסוף שקיעה, לרבה ג' מילין ורביע, ולרב יוסף ג' מילין ותילתא, וא"כ למה מצריך רבינו להדליק עוד קודם זה הזמן הגדול ומצריך להדליק קודם תחלת שקיעה, וע"כ הוא משום תוספת, דאל"כ ודאי דהיה סגי להדליק עם שקיעה, ואדרבא רבינו עוד החמיר בזה על שאר הפוסקים, דאלו ר"ת והרמב"ן הביאם המ"מ בה' שבת שם והר"ן בשבת וביומא שם, ס"ל דהתוספת א"א לומר לאסור בעוד השמש על הארץ, דהא תנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש, אלא דשתי שקיעות הן שקיעה הראשונה היא משתשקע החמה בעובי הרקיע ונסתלק זריחתה מעל הארץ והיא עדיין כנגד חלונה, שקיעה השניה היא שנכנסה ברקיע אחורי סופה, ומשקיעה ראשונה עד השניה הוא זמן שלשה מילין ושליש או שלשה מילין ורביע, ומשקיעה שניה עד לילה הוא תרי תילתא מיל או ג' רביעי מיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ומשקיעה ראשונה עד שניה הוא זמן התוספות הן כולו הן מקצתו, ומזמן שקיעה שניה עד לילה הוא זמן בה"ש עכ"ל, הרי דלכולם דאית להו תוספת בשבת ג"כ מותר להדליק הנרות גם אחר תחלת שקיעה ורבינו החמיר על כולן להדליק דוקא קודם תחלת שקיעה, אלא דמ"מ נראה דאין בזה ג"כ שום פלוגתא, דהם לא איירו אלא בעיקר הדין דבכולן ב"ה מתירין עם השמש, אבל רבינו פסק זה לדידן דלא בקיאינן בשיעורא דרבנן, וכהא דא"ל רבא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשמשא בריש דיקלא אתלו שרגא, אבל עכ"פ לא היקל רבינו על כל הפוסקים דאית להו איסור תוספת בשבת מפורש, וגם רבא שציוה לשמעי' להקדים כ"כ ודאי הוא ג"כ רק משום איסור התוספת, דאל"כ ודאי דגם לאינן בקיאין היה סגי להקדים להדליק עם שקיעה ממש, והוא אדשמשא בריש ארעא ולא להקדים עוד כשהיא בריש דיקלא, וכ"ש רבינו שלא נתן שום סימן לההדלקה אלא אמר סתם קודם שקה"ח בודאי אי לאו משום התוספת היה סגי להדליק עם שקה"ח כשהשמש על הארץ ומתחיל לשקוע, אע"כ משום תוספת הוא

ואין לומר כלל דכל התוספת הזה אינו אלא דרבנן, חדא דאם נאמר שאין תוספת מדאורייתא גם מדרבנן אין תוספת כי לא נמצא גזירה זו בשום מקום מפורש, ומדברי רבא הנ"ל אין ראיה דלא אמר זה אלא לשמעי' אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אבל לכ"ע לא, וכן כתב הב"י בסימן רס"א והכ"מ בה' שבת שם הלכה ג' דלרבינו אם לא ס"ל דין התוספת מדאורייתא גם מדרבנן אין שום איסור מדלא פירש ע"ש, ועוד דאף אם היה ביה איסור דרבנן, וכן נראה דעת הר"י דאורליינוש הבא בתרי והביאו המחה"ש בסימן רס"ז ע"ש, מ"מ מחמת איסור דרבנן ודאי דלא היה לן לגזור עוד גזירה לגזירה להקדים להדליק עוד קודם תחלת שקיעה שהוא זמן ארוך יותר מזמן הילוך שלש מילין קודם זמן התוספת שהוא משהו קודם סוף שקיעה וקודם התחלת זמן ביה"ש, אלא ודאי דאורייתא היא, ולכן אף כי אין שיעור לתוספת וסגי מדאורייתא בשיעור כ"ש קודם סוף שקיעה, מ"מ לדידן דלא בקיאינן בשיעורין שפיר יש לנו להקדים לזמן מסויים