זיו המשנה חלק א קז

שם והוצרכו לידע שהמדבר הוא ר"ה, כאן בזה"ז דלא שכיחי הולכי מדבריות בין ישראל ואין דין זה מצוי כלל, ולכן לא חשבי' אידך ברייתא ולא איכפלה להודיענו דין זה דגם המדבר דין ר"ה יש לו כיון דלא נצרך דין זה בזה"ז כלל, אבל בודאי אם אירע שאחד מישראל פירש למדבר בודאי היא ר"ה גמורה גם בזה"ז, ולכן שפיר כתב רבינו דהמדברות הם ר"ה, ולפ"ז שפיר כתב עוד דגם היערות הוה ר"ה דלא גריע ממדבריות, ופירוש זה הוא לע"ד פירוש מרווח ונעים ומסתבר בפשיטות מאד והוא דעת רבינו בלא ספק בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ו אבל בין העמודים הואיל ורבים דורסין ביניהם הרי הן ר"ה. עיין מ"מ שכתב דרבינו פסק כרב יהודה דהוא בתרא נגד ר' יוחנן, אבל הוא דוחק גדול דהרי רק מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי, והלכה כר' יוחנן גם לגבי רב רבו וכ"ש לגבי שמואל רבו, וק"ו בן בנו של ק"ו לגבי רב יהודה תלמידיהם

אמנם נלע"ד דדעת רבינו הוא זה דפסק כאידך דברי רב דימי אמר ר' יוחנן שם דאמר לא נצרכה אלא לקרן זוית הסמוכה לר"ה דאע"ג דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי לגוה כיון דלא ניחא תשמישתי' כי כרמלית דמי', הרי דתלי טעמא בשני דברים חדא דרק דחקי רבים ועיילי לגוה, אבל אם היו דרסי ביה רבים בלא דוחק אע"ג דלא מסתגי להו בהדיא כר"ה דמי, שנית כיון דלא ניחא תשמשתי' ככרמלית דמי, אבל אם היה ניחא תשמשי' כר"ה דמי, וא"כ לפ"ז מכ"ש בין העמודים דדרסי ביה רבים בלא דוחק אלא דלא מסתגי להו בהדיא, וגם ניחא תשמישתי' דפשיטא דהוה כר"ה, והוא ממש דברי רב יהודא שם דאמר ביה שני הטעמים הללו דאמר, אבל בין העומדים דניחא תשמשתי' לא לישנא אחרינא אבל בין העמודים דזימנין דדרסי לה רבים כר"ה דמיא, ור"ל דדרסי לה רבים בלא דוחק אלא דרק זימנין הוא ולא בתדירות דלא מסתגי להו בהדיא, הרי דרב יהודה אית ליה הא דר' יוחנן, ור' יוחנן אית ליה הא דר"י, אלא דאידך דברי רב דימי אמר ר' יוחנן פליג על זה ואמר בין העמודין נידון ככרמלית מ"ט אע"ג דדרסי בה רבים כיון דלא מסתגי להו בהדי ככרמלית דמיא, והרי הוא פליג מדידיה על דידיה דאמר תחלה בעצמו דרק קרן זוית דרק דחקי ביה רבים ולא ניחא תשמשתי' היא דהוה ככרמלית, אבל בין העמודים דלא דחקא וניחא תשמשתי' כר"ה דמיא, ולכן ודאי פשיטא הוא דלישנא אחרינא הוא בדברי רב דמי, וגם בלא"ה צ"ל הכי, דמתחלה אמר כי אתא רב דמי אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לקרן זוית, ומיד הדר אמר כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן, אלא ע"כ דלישנא אחרינא הוא דכי אתא ר"ד אמר ר"י הכי ולא כלשון ראשון, וא"כ לפ"ז כיון דלשון ראשון דרב דימי אמר ר' יוחנן אית ליה מפורש כרב יהודה הכי קי"ל ולא כאידך לישנא אליבי' דר"ד אמר ר"י, וא"ש דברי רבינו לנכון בפשיטות בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ט עמוד בר"ה גבוה י' ורוחב ד' הרי זה רה"י. נעץ בגובהו כו'. עיין מ"מ שכתב בסוף דבריו היכא שמילא כולו יתדות כו' א"נ שלא מעטו אלא עד שלש בדוקא, ועיין בלח"מ שדחק עצמו בפירוש דבריו

ולעד"ן דהאי "א"נ" דקאמר אינו הר"ת של אי נמי הוא, אלא הר"ת של "אם נאמר" הוא, ור"ל היכא שמילא כולו יתדות ברחבו דאז ליכא טעמך משום תשמיש בני ר"ה אם נאמר דבזה מודה אתה לרב אדא בר אהבה דאינו ממעט אלא מלמעלה למטה עד שלש בדוקא מהקרקע ומשום שהוא רשות בפ"ע אבל לא למטה משלש או דלמא ל"ש, וא"ל דל"ש דגם בכה"ג ממעט גם למטה מג' לפי שמניח דף ע"ג היתדות ומשתמש וד"ל

אמנם לע"ד אין לשון רבינו סובל פירוש זה, דהרי רבינו אמר בלשונו "שהרי תולין באותן היתדות ומשמשין בהם", ולא אמר "שהרי מניחין דף על אותן היתדות ומשתמשין בו", לכן נראה לע"ד דרבינו אינו מפרש דברי רב אשי במניח דף, אלא ה"ק דניהי דדבר גדול לא אפשר לתלות ביתד אחד כי שאר היתדות שמצד זה ושמצד זה יעכבו עליו, אבל אפשר דמנח ביה מידי ומשתמש, ור"ל דתולה דבר קטן בכל יתד ויתד ומשתמש בכולן, והאי דאמר דמנח ביה מיד"י הוא כאלו היה אומר דמנח ביה כל שהוא, ובכל זה אין מקום עוד להשגת הראב"ד על רבינו בזה ע"ש ודו"ק

פרק טו הלכה א עומד אדם בר"ה ומטלטל ברה"י כולו ועומד ברה"י ומטלטל בר"ה ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת. ובהשגות א"א שבוש הוא זה ובגמ' מסייע מזה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב כו' עכ"ל, וכן המ"מ כתב על דברי רבינו אלו, ופטור זה אינו אמת שהרי מבואר שם בגמ' אליבי' דרבא דאמר המעביר חפץ דרך עליו חייב שכבר פסק רבינו כמותו פי"ב שהוא חייב וכ"כ הר"א ז"ל בהשגות ופשוט הוא שם וא"א לפרש הסוגיא בדרך אחרת, ובקצת ספרי רבינו נמצא חייב מפני שהוא ברשות אחרת, וזה אמת אלא שאין משמעות לשונו מכוון והיה לו לומר אע"פ שהוא ברשות אחרת עכ"ל

ואנכי תמהתי עליהם מאד ובפרט על המ"מ שהוא סנגרו ופרקליטו של רבינו בכ"מ איך חשב כזאת לדחות דברי רבינו בקש נדף אשר באמת דבריו נכונים וברורים להלכה ואין עליו גם ריח קושיא לפי האמת אלא רק לפום רהיטא לבד

והנה זהו לשון המשנה עירובין דף צ"ח ב' עומד אדם ברה"י ומטלטל בר"ה בר"ה ומטלטל ברה"י ובלבד שלא יוציא חוץ מארבע אמות, ובגמ' ובלבד שלא יוציא הא הוציא חייב חטאת לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב, מי קתני אם הוציא חייב חטאת דלמא אם הוציא פטור אבל אסור, איכא דאמרי הא הוציא פטור אבל אסור לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' כו' חייב, מי קתני הוציא פטור אבל אסור דלמא אם הוציא חייב חטאת ע"כ, ובאמת לפום רהיטא ודאי שמעינן מזה דעכ"פ לרבא דקי"ל כוותי' ודאי אם הוציא חייב חטאת וכדברי הראב"ד והמ"מ

אמנם הרי הסוגיא הזאת לכאורה תמוה טובא דהרי היא סותרת לסוגיא דשבת דף ח' ב', דתניא שם בברייתא אדם עומד על האסקופה נוטל מבעה"ב ונותן לו נוטל מעני ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעה"ב ונותן לעני מעני ונותן לבעה"ב ואם נטל ונתן שלשתן פטורין, ומוקי לה שם בגמרא באסקופה מקום פטור כגון דלית ליה ד' על ד', וכי הא דכי אתא רב דימא אמר ר' יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' טפחים מותר לבני רה"י ולבני ר"ה לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו, ואמר לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' בר"ה אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב, ומשני התם לא נח הכא נח ע"כ

והנה לכאורה אינו מובן כלל מאי דאמר התם לא נח הכא נח, חדא דהאי דאמר, התם לא נח, מיותר הוא לגמרי דפשיטא הוא דאינו חייב בהוצאת ד' אמות בר"ה אפילו למטה מעשרה אלא אם לא נח בתוך ד' אמות, ועוד דאיזה לשון הוא, הכא לא נח, דמהיכא פסיקא ליה דהכא איירי בנח, והכי היה לו לומר, הכא במאי עסקינן בנח, ואיך אמר זה למלתא דפסיקא, הכא נח, ועוד דאי בנח במקום פטור פשיטא הוא דפטור דהיה זה עקירה ברה"י והנחה במקום פטור ועקירה ממקום פטור והנחה בר"ה ומאי קמ"ל, ועוד דהרי בברייתא אמר למלתא דפסיקא, ואם נטל ונתן שלשתן פטורין, דמשמע דבכל ענין שלשתן פטורין ואין בו צד חיוב כלל דאל"כ היה לו לפרש והכי היה לו לומר, ואם נטל ונתן אם נח שלשתן פטורין ואם לאו העומד חייב, ומדאמר סתמא למלתא דפסיקא דשלשתן פטורין ודאי משמע דבכ"ע פטורין

אלא ע"כ כוונת הש"ס הכי הוא, התם, בדברי רבא,