זיו המשנה חלק א קה

בדיו על עלי ירקות פטור יש לנו לפטור גם בדם ע"ג בשר, ואולי י"ל עוד דכמו דקי"ל כדברי רבא בדף ע"ה ב' דאין עיבוד באוכלין וכמ"ש רבינו בסמוך הלכה ה', וכן קי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע כמ"ש רבינו לעיל פרק ח' ה' ז' כן אין צביעה באוכלין, והכל טעם א' להן דכיון דכל המלאכות ממשכן ילפינן לא הוה מלאכה אלא בדבר שנעשות המלאכות האלו במשכן ולא בשארי דברים, ורב ודאי לא סבר הכי, אבל לדידן יש לן לפסוק כרבא דהוא בתרא דאמר אין עיבוד באוכלין וה"ה דאין צביעה באוכלין, ולכן שפיר הוכרח רבינו לפסוק בזה כשמואל כנלע"ד נכון בסיעד"ש ודו"ק

הלכה ז הנוטל קיסם של עין מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב

עוד בה' ח כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כו' מותר לקטוף (נראה שצ"ל לקטום) אותן בשבת מפני שאין בהן תיקון כלים, ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן אע"פ שהן קשים ויבשים ומפשח מהן כל מה שירצה בין שפשח עץ גדול בין שפשח עץ קטן

עיין במ"מ שהרבה לתמוה על רבינו שכל דבריו הוא נגד הסוגיא ביצה דף ל"ג ב', וסיים בדבריו וחפשתי כל צדדי סוגיא זו ולא מצאתי דבר נאות ישען בו רבינו ז"ל עכ"ל

ולעד"ן דדברי רבינו, נכונים ומיושבים בפשיטות מאד ע"פ הסוגיא ההיא וע"פ פירש"י, ורק בדבר אחד לבד הוא נאד מפירש"י

ומקודם יש לנו לדייק קצת בלשון רבינו, א' דדייק רבינו בתחלת דבריו לומר הנוטל קיסם של עץ "מלפניו" דייקא, ב' דמסיים בלשונו בהלכה ח' "בין שפשח עץ גדול בין שפשח עץ קטן", ומנא ליה זה לרבינו והיכן מרומז זה בסוגיא, דאי מה דאמר שם דר"י הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא אף ע"ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני, הלא לא אמר זה אלא לרבותא דקשים ולא לגידולם, ועוד דהתינח עץ גדול דאמר רבינו אבל עץ קטן למאי אמר דהלא פשיטא הוא והכי היה לו לומר "ואפי' עץ גדול' ותו לא, ומדאמר בין עץ קטן משמע שיש רבותא גם ביה, ג' הלא שם בסוגיא אסיק לאוקמי ההיא דשובר אדם את החבית דוקא במוסתקי, ופירש"י ותוס' במזופת ורעועה אבל לא בשלמה, ואע"ג דאוקמה לה בהכי אליבי' דר"א, ע"כ גם לרבנן איירי רק בהכי לפי הסוגיא ההיא, דאמר דלרבנן אינו מותר לקטום אלא משום דס"ל דלחצוץ בו שיניו ג"כ אינו אלא פטור אבל אסור, אבל אם היה חייב גם לרבנן היה אסור לקטום, וא"כ התם בחבית אם היה מכוין לעשות כלי הרי פשיטא שהיה חייב לכ"ע, וא"כ יש לגזור בשלמה גם בלא מכוין שמא יבא לכוין, ולכן פסקו הכי באמת בטור ש"ע סימן שי"ד סע"א, וכן כתב הגר"א שם דגם לרבנן ע"כ הכי הוא ע"ש, וא"כ הלא תמוה לכאורה דעת רבינו דאיהו כתב האי דין דשובר אדם את החבית בריש פ' כ"ג לקמן ולא הזכיר מזה מידי שם אלא התיר לשוברה בסתמא דמשמע גם כשהוא שלמה ע"ש

לכן נראה לע"ד דרק בזה לבד דאוקימתא דמוסתקי הוא דנאד מפירש"י ותוס' ומפרש לה באופן אחר, אבל כל הסוגיא הוא מפרש ג"כ כפירש"י ואפ"ה צדק בכל דיניו בזה

דהנה רב יהודה דאמר אוכלי בהמה אין בהן משום תיקון כלי, ודאי מפרש לה רבינו דגם לקטום לחצוץ בו שיניו מותר גם לכתחלה וכפירש"י ולא כפירש הרי"ף בזה דנראה מדבריו דרק ליטול אותו הוא מתיר ולא גזרינן ביה שמא יקטום ע"ש, ומדאותבי' רב כהנא ע"ז מהברייתא דאמרה מטלטלין עצי בשמים להריח כו' ולא יקטמנו ואם קטם פטור אבל אסור, לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטם חייב חטאת, ור"י טרח לתרצה דאיירי רק בקשין ע"כ ס"ל לתרווייהו דהלכתא הכי הוא, אלא משום דעיקר פרכתו דר"כ על ר"י הוא רק מהא דאמרה דאם קטם לחצוץ בו שיניו חייב חטאת, וע"ז הוא דטרח ר"י לתרצה ולאוקמה בקשין, אין לנו למשמע מזה אלא דבדין זה דקטם לחצוץ בו שיניו הלכה היא כדברי הברייתא הזאת ואע"ג דבאמת ר"א היא ולא כרבנן, כדתניא בברייתא השניה שם דפליגי ר"א ורבנן בזה, ולרבנן אינו אלא פטור אבל אסור, מ"מ ס"ל לתרווייהו דהלכה כר"א בזה, וכן אח"כ דרמי תרי הברייתות אהדדי, דתני חדא קוטמו ומריח בו, ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו, ואמר ר"ז אמר רב חסדא לא קשיא הא ברכין הא בקשין, הרי דמוקו תרי הברייתות הללו כר"א, ולא רצו לומר הא ר"א הא רבנן, שמעינן מזה ג"כ דתרווייהו ס"ל ג"כ דהלכה כר"א וכרב יהודה דמוקי לברייתא קמייתא בקשין, אלא דעכ"ז לא שמעינן גם מדבריהם אלא דהלכה כר"א בדין דקטם לחצוץ בו שיניו דחייב חטאת ולא כרבנן, ולכן לא רצו לאוקמה ההיא דקוטמו ומריח בו כרבנן דאמרי דגם לחצוץ בו שיניו אין בו איסור דאורייתא, דלא כהלכתא, אבל בדין קטימה להריח אם הלכה כר"א דלא יקטום משום דגזרינן אטו קטימה לחצוץ בו שיניו, אין לנו ראיה לא מדברי ר"כ ור"י ולא מדברי ר"ז ור"ח, דמדברי ר"כ ור"י ודאי אין שום משמעות כיון דלא איירו בזה כלל, וגם מדברי ר"ז ור"ח דאיירו ביה ג"כ אין ראיה ברורה דהכי ס"ל לדינא, אבל מ"מ קצת משמעות יש מדבריהם דאכפלו לתרץ גם הא דתניא לא יקטמנו להריח בו ש"מ דס"ל דהלכה כר"א גם בזה, ומדאוקמוה בקשין כדברי ר"י ש"מ קצת דס"ל גם בדעת ר"י הכי דגם הוא פוסק כר"א בכל דבריו גם בהא דלא יקטום להריח, ועל זה אמר מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין אמאי לא מ"ש מהא דתנן שובר אדם את החבית כו', ולא גזרינן שמא יבא לעשות כלי, ור"ל וא"כ מוכרח הוא דאין הלכה כר"א בזה שגזר גם שלא יקטום להריח, ועוד דמאי דמשמע מדבריכם דגם ר"י ס"ל הכי, זה בודאי אינו דהרי רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרווייהו כי הוינן בי ר"י הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא כו', הרי דר"י ודאי סובר דבזה אין הלכה כר"א אלא כסתם משנה דשובר אדם את החבית כו', דאם אינו עושה כלי מותר לכתחלה ולא גזרינן אטו יכוין לעשות כלי, ואמר לא קשיא הא ר"א הא רבנן, האי לא קשיא הוא כמו שהיה אומר אלא לא קשיא, ור"ל דבדעת ר"כ ור"י ודאי הוא דאף דבקוטם לחצוץ שיניו הוא חייב חטאת כר"א, אבל בקוטם להריח ס"ל דלא כר"א אלא כדברי המשנה שובר אדם את החבית דאמרה מפורש דאף כי אם יכוין לעשות כלי יתחייב חטאת מ"מ כשאינו מכוין לעשות כלי מותר לכתחלה ולא גזרינן מידי, ולכן גם בקשין ודאי אף כי אם יכוין לעשות כלי לחצוץ בו שיניו חייב חטאת כר"א מ"מ באם קוטם רק להריח מותר גם לכתחלה, אמנם דברי הברייתות דתני חדא לא יקטמנו ותני חדא קוטמו ומריח לא נצטרך עוד לדחוקי לתרץ תרווייהו אליבי' דר"א והא ברכין והא בקשין כדברי ר"ז ור"ח, אלא לא קשיא הא ר"א והא רבנן, דלרבנן דגם בקוטם לחצוץ שיניו אינו אלא פטור אבל אסור בקוטם להריח מותר לכתחלה, ולר"א דחייב חטאת בקוטם לחצוץ שיניו, גם בקוטם להריח אסור לכתחלה, אבל אליבי' דר"י א"א לומר הכי דהרי איהו ס"ל מפורש כר"א בקוטם לחצוץ בו שיניו, ואפ"ה בקוטם להריח אמר דמותר להריח, ולכן איהו ע"כ ס"ל להלכה כדברי המשנה דשובר את החבית, אבל להברייתות נוכל שפיר לתרץ הא ר"א הא רבנן, ולזה פריך על זה ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם את החבית כו', וכוונתו בזה ודאי לר"א ומחלקותו, דלפי דבריך הלא פליגי על המשנה דשובר אדם את החבית דס"ל להמשנה מפורש דלא גזרינן אף במקום שיש בו חיוב חטאת, והאיך תאמר דגם לרבנן אינו מותר לקטום להריח אלא משום דס"ל שאין בזה שום חיוב חטאת דגם בקוטם לחצוץ שיניו הוא רק פטור אבל אסור, משמע דאם היה גם לדידהו חיוב חטאת בקוטם לחצוץ שיניו גם הם היו גוזרים שלא לקטום להריח, והרי הוא מפורש שלא כדברי המשנה, דמתרת לכתחלה לשבור החבית כשאינו מכוין לעשות כלי אע"פ שאם מכוין לעשות כלי חייב חטאת, אלא דעל ר"א הקושיא יותר חזקה דאיהו גזר מפורש שלא יקטום להריח, אבל על רבנן עצמן לא קשיא מידי על עיקר דינם דהרי גם הם לא גזרו מידי, ולא הוה הקושיא לדידהו אלא לפי משמעות דבריו דמוקי להברייתא דקוטם ומריח