זכרון ליום ראשון, חלק ב; דרשות לסליחות, הסליחה והחמלה

אלול תשנ"ו

אנו עומדים בתחילת השבוע האחרון של שנת תשנ"ו. מטבע הדברים, כפי שקורה בכל סיום או פרידה, כך גם סוף השנה מעורר בנו מחשבות, נוסטלגיה, כיסופים וחשבון נפש. הנה עברה עוד שנה, מה עשינו? איפה היינו? האם אמנם חיינו כפי שאנו רוצים לחיות? עתה, כשספר הזכרונות נפתח והמון מעשים שמבראשית נסקרים, האם אנו מרוצים, שמחים ומלאי סיפוק מהשנה שעברה עלינו?

בכל זכרון ישנו שיפוט, משום שהזכרון הוא מבט מתוך פרספקטיבה על הזמן שחלף, ומבט זה עצמו הוא הערכה וחשבון נפש. ואנו שואלים את עצמנו, האם היה בחיינו חסד? הארת פנים? חמלה? האם היתה סליחה? האם יכולים אנו לסגור את המאזן בשביעות רצון, ולומר לעצמנו ששנה זו אכן תחקק בנצח האלוקי כשנה ברוכה, כשנה שכדאי היה לחיות אותה? האם מתנת החיים, שהעניק לנו הבורא בחסדו, אמנם נחייתה כפי שראוי לו לאדם לחיות?

מיהו הסולח?

אנו רגילים לחשוב שהמאמץ העיקרי של ימי סליחות אלו סובב סביב בקשת הסליחה מהבורא יתברך ומאלו שחטאנו להם. אך בדברי חז"ל למדנו את ההפך. השאלה המכריעה איננה אם יסלחו לך, אלא אם אתה מסוגל לסלוח. מאמרי חז"ל רבים מלמדים זאת.

הווי דן את כל אדם לכף זכות. 1 משנה אבות, א, ו. כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על פשעיו, שנאמר: "נושא עוון ועובר על פשע", למי נושא עוון? למי שעובר על פשע. 2 בבלי ראש השנה, יז, א. רש"י: המעביר על מידותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מידותיו והולך לו, אין מידת הדין מדקדקת אחריו אלא מנחתו והולכת. "ונתן לך רחמים ורחמך" – כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמים. 3 בבלי שבת, קנא, ב.

השאלה העמוקה היא, אם כן, האם אנו מסוגלים לסלוח, לפתוח פתח של רחמים וחמלה. משך כל השנה מצטברים בתוכנו ובינינו רעלים, טינות, רגשות שליליים, המעכירים ומרעילים את עולמנו הפנימי והחיצוני. האם נוכל לטהר אותם? לסלוח פירושו להתפייס, להשלים.

אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין... והדן את חברו לכף זכות. ...תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנים אותו לזכות. 4 שם קכז, ב. רש"י: 5 הגמרא מקשה על מימרת ר' יוחנן ממשנה בריש פאה, שאינה מונה את "הדן את חברו לכף זכות" בכלל הדברים שאדם אוכל פירותיהן וכו', ומתרצת שר' יוחנן מרחיב ומפרט את המידות הכלליות שבמשנה; "הדן את חברו" וכו' הוא בכלל "הבאת שלום בין אדם לחברו" המוזכר במשנה. רש"י מסביר כיצד. דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר "לא חטא לי בזאת, אנוס היה", או "לטובה נתכוון", יש שלום ביניהם.

אנו חשים שעשו לנו עוול, שלא נהגו עמנו כראוי, ותחושות אלו ממלאות אותנו אט אט בטינה עמוקה כלפי העולם, כלפי הסובבים אותנו ובסוף אף כלפי עצמנו, ומתוך כך אפילו (לרוב באופן לא מודע) כלפי הבורא יתברך.

אך התמונה משתנה כשאנו מבינים שכל אדם הוא רק אדם, "ומה אנו ומה חיינו", ושלכל אחד יש "ראש" משלו, ומבטו האינטימי על עצמו. לו היינו מסוגלים להביט בפני הזולת כפי שאביו או אמו מביטים בו (והרי גם הוא היה פעם ילד והיו לו נעורים ותקוות וחסד משלו), במבט זה היינו חושפים את היסוד האנושי הקיים בכל אדם, שהוא הגרעין האמיתי, העמוק, הוא המקום המעניק משמעות לחייו. אילו כך היה, או אז היינו מוצאים חמלה ורחמים, סליחה והתפייסות. זהו למעשה הסוד של י"ג מידות הרחמים, עליהן אנו נשענים בעומדנו בתפילה בימים אלו.

רחמֵנו כרחם אב על בנים, אנו מתפללים. כיצד הם רחמי האב על הבן?

"ויקרֵא אבשלום לפני עבדי דוד, ואבשלום רוכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויאחז ראשו באלה ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר". תנא דבי רבי ישמעאל: באותה שעה נבקע שְאוֹל מתחתיו. "וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך, וכה אמר בלכתו: בני אבשלום, בני בני [אבשלום], מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני, בני. והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול: בני אבשלום, אבשלום בני בני (שמואל ב יט)". הני תמניא "בני" למה? שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם (-שְאוֹל), ואידך, איכא דאמרי דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי דאייתיה לעלמא דאתי. 6 בבלי סוטה, י, ב.

הגמרא מטה את כיוון דבריו של דוד מִצער על מותו של אבשלום לצער על דינו בגיהנום (עקב חטאו כמורד במלכות, ועוד). דוד מעלהו משם ומכניסו לגן-עדן, וזוהי משמעות החזרה המרובה על המילה "בני". הוא קושר אותו אליו ובכך מעלהו בכוח זכויותיו שלו, תוך כדי סיכונו הרוחני האישי. לפי זה, גם המילים "מי ייתן מותי תחתיך" נקראות בהקשר אחר – מוות רוחני בעולם הבא, ולא מוות בעולם הזה בלבד. דוד מוכן למות גם בעולם הבא, תחת בנו אבשלום המורד בו. עד כאן רחמי האב על הבן.

אנו פונים לאבהות האלוקית, שהיא החמלה של הא-ל על יצוריו, בבקשת הסליחה. אך כדי שנוכל לפנות אליו, עלינו לחשוף תחילה את האבהות והחמלה שבעצמנו פנימה. חמלה זו היא חמלתנו על ילדינו, שבאמצעותה אנו יכולים למצוא את החמלה לכל נברא, שהרי כל אחד ואחד הינו בן לאביו וילד לאמו.

החמלה היא נקודת מבט, זו הרואה את הסבל ואת חוסר האונים המונחים בעצם הקיום. ראשית כל, מדובר בסבל הקונקרטי והמוחשי של בני אדם שסובלים; אך מדובר גם בסבל שבעצם המצב האנושי. אותו אדם צעיר, שאתה פוגש כשהוא חזק ומבטיח, בעוד שנים לא רבות תפגוש אותו כזקן חסר אונים הזקוק נואשות לתמיכה ולעזרה. הזמן מוחה ללא רחם את הנעורים, והופך את הנערה היפה לזקנה בלה ומקומטת. והנעורים עצמם, האם הם בהכרח אושר ויופי? לא פעם גם הם מלאים סבל וייאוש, פחד וחוסר ביטחון מול העתיד. החיים רצופים חוסר סיפוק, העדר משמעות, אי הבנות והסתבכויות ביחסים עם הזולת. עד כמה שלא נרצה להיפתח, להידבר, להאיר פנים, תמיד נמצא את עצמנו נכשלים ומגיעים שוב לאי-הבנות, למתחים, למפח-נפש ולייאוש.

בעצם הבריאה, בעצם הגורל האנושי, מונחת איזו אומללות. לא תמיד היא עולה מעל פני השטח, ועתים שהאדם זוכה גם לרגע של קורת רוח; אך זהו תמיד רגע, משום שזמניותו של האדם היא מהותו.

כדי לעורר עלינו רחמים עלינו להיזכר ברגע שבו מישהו באמת אהב אותנו. לא רבים האנשים האלה. כשהולך מישהו כזה לעולמו אתה נשאר בודד. לכמה אנשים באמת אכפת ממך? אמא, אבא, אח, אחות. "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". 7 תהלים כז, י.

קבלת עול מלכות שמים, המלכת ה', היא למעשה בריאת עולם, יצירה של מציאות וממשות, ולכן היא התנאי לרחמים. 8 מידת המלכות מזוהה בקבלה עם הממשות של העולם, שורש העולם הזה. יחד עם זה, מבאר האדמו"ר הזקן (תניא, אגרת הקודש, כ), כי כוחה לברוא עולם גשמי הוא מכוח הארת העצמות האלוקית שיש דווקא בה. זהו סוד הקשר "כתר-מלכות" (ראה גם: דרך מצוותיך, שורש מצוות התפילה, כה-כו). קבלת המלכות, אם כן, יוצרת את הממשות של העולם, חושפת בו את העצמות האלוקית. וראה :אורות הקודש ג, קיז, "העצמיות בכנסת ישראל". זהו הקשר בין ראש השנה, יום המלכת ה', ליום הכיפורים, שבו מתגלים הרחמים הרבים. אינך יכול לחמול בלי להודות – ולאחר מכן אף להיפגש – בממשותו של הזולת. רק בממשות זו נמצא הסבל. כל עוד אדם מתחמק מעצמו, כמו גם ממציאותו הנוכחת הממשית של חברו, לא יכול הוא להתוודע לסבל. הסבל מונח בקיום עצמו. רק ברגע שהאדם נכנס פנימה אל עצמו, או אל חברו, ופוגש אותו ממש כמות שהוא, ללא האיצטלה של המחשבות והדיבורים, העשייה, הפעילות, המעמד החברתי וכו', רק אז חש הוא את הסבל העמוק, ורק אז מתעוררת החמלה העמוקה, הרחמים הרבים המכפרים על הסבל וממתקים אותו.

דומה הדבר לאדם שהולך לפסיכולוג. כשהוא שואל אותו: מה שלומך? הוא יענה אינסטינקטיבית: הכל בסדר. רק אחרי חפירה עמוקה אל תוך הווייתו, יגלה את סבלו, יגלה עד כמה חנוק הוא וחסר חופש. אך יחד עם תחושות קשות אלו ימצא את ישותו האמיתית והטהורה. למעשה, התגלותה של ישותו היא שחשפה את הכאב העצום, תחושת הכלימה והפספוס, אבל אותו גילוי עצמו הוא גם המרפא ריפוי עמוק והופך את חייו של האדם לעמוקים ומלאי משמעות.

ר' נחמן מברסלב מלמד שאלוקים ברא את העולם בשביל הרחמים. 9 ליקוטי מוהר"ן, סד, א. זוהי הסיבה שבגללה הוא ברא עולם אבסורדי, שיש בו קושיות שאין עליהן תשובות. 10 שם, ב. הקושיה הקשה ביותר הינה הקושיה של 'צדיק ורע לו'. הקושיה הזו היא גם המקור לחמלה האנושית.

הרחמים הם יסוד האנושיות, ההומאניות. האנושיות שפירושה שהאדם הוא בן-חלוף, שיש לו כיסופים וזכות לאושר שאף פעם לא יוגשמו במלואם, ושתמיד הוא מסתבך עם עצמו. הבט באנשים הקרובים אליך, המוכרים לך: באיזשהו מקום הם נשארו בודדים. הם לא זכו לחסד, לכך שמישהו ידפוק על דלתם. דווקא גורל אנושי זה הוא הנותן לאדם את עומקו.

כל הברואים בכל מקום סובלים. להתאמן בחמלה משמעו ללמוד, שכל הברואים שווים וסובלים באורח דומה; משמעו לכבד את הסובל ולדעת שהוא כמוני, הוא איננו שונה ממני, ועל-כן אינני מפחד מסבלו של הזולת.

אין פירושו של דבר שהנערה היפה איננה צריכה לשמוח. ההפך – "שמח בחור בילדותך" 11 קהלת יא, ט. – לימד החכם מכל אדם. אך שמחה זו לא תהיה גאוותנית ושחצנית, ואז היופי ופריחת הנעורים יהיו חינניים יותר, כשיתלוו אליהם החמלה והצניעות.

הרחמים על עצמי

ועוד למדנו בספרי חסידות, שרחמים אלו כוללים גם את הרחמים שהאדם מרחם על עצמו, וליתר דיוק – על נשמתו, על הניצוץ האלוקי הטמון בו ונמצא בגלות. ג בכתבי ר' נחמן מופיע כמה פעמים עניין זה של רחמנות על עצמו, כיסוד בעבודתו הרוחנית. ראה למשל, חיי מוהר"ן, כד: ואמר (ר"נ), שעכשיו הוא מתנהג בפשיטות; שעומד בבוקר ומתפלל תפילתו, ואחר כך הוא לומד קצת... "ויש לי רחמנות עלי"... ואלו הדיבורים, שיש לו רחמנות על עצמו, אמר בתמימות ובלב נשבר, עד שכל מי ששמע אלו הדבורים ראה והבין גודל הרחמנות העצום שיש לו על עצמו, כאילו היה רחוק בתכלית הריחוק מהשם יתברך חס ושלום וכו'. וכן בשבחי הר"ן, לג: כי בכל פעם היה דרכו, שהיה מתגעגע להשם יתברך, והיה שפל בעיני עצמו באמת, והיה לו רחמנות גדול על עצמו, כאילו לא הריח עדין מעולם שום ריח של עבודת ה'... ובאמת אפילו מי שעבר על כל התורה כולה, חס ושלום, כמה וכמה פעמים, וכשזה האיש נתעורר בתשובה באמת, שאז בוודאי, כשמסתכל על עצמו היכן הוא בעולם, בוודאי יש לו לב נשבר מאוד ויש לו רחמנות גדול מאוד על עצמו בהכנעה גדולה... אעפ"י כן... לא יגיע לחלק מאלף ורבבה של גודל הרחמנות... שהיה לרבנו ז"ל. (א.צ.)

עלינו להתפייס ולהשלים עם עצמנו. הביטוי "מה אנו מה חיינו" כולל את כל אחד מאתנו, כמו שתחילת התפילה "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך", 12 מתוך תפילת נעילה ליום הכפורים. גם היא אמורה על כל אחד ואחד. זהו הפרדוקס האנושי הנורא, פרדוקס של יצור שהוא לא-כלום, אך הוא עומד מוכר ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא. האינטימיות העמוקה והאינסופית של הנשמה, והחידלון האנושי שימיו "כצל עובר".

ראשית השנה ואחרית השנה אמורים להזכיר לנו את קטבי הלידה והמוות שביניהם אנו חיים. אנו משווים מול עינינו את היום הראשון שבו הגחנו לאוויר העולם, ולעומתו עומד היום האחרון אי שם ומצפה לכל אחד מאיתנו. זהו למעשה ראש השנה, יום הדין, שאליו מתלווה יום הכיפורים, יום הרחמים הרבים.

אין לך מידה גדולה מהשלום העצמי, מהיכולת הנפלאה להכיר ולחוש שאני שלם עם חיי, עם מעשיי, עם נשמתי. הרמוניה זו משרה על האדם שלווה עמוקה, וסבלנות רבה. מידת "ארך-אפים", העומדת ביסודן של י"ג המידות, היא השלום וההתפייסות. בהתפייסות ישנה מעין חדירה הדדית, התמזגות והמסת הגבולות, ביני לבין נשמתי (פיוס עצמי), וביני לבין חברי (פיוס עם הזולת). 13 ההרמוניה והרחמים מזוהים בקבלה עם מידת התפארת, שהיא מידת החיבור והזיווג בין היסודות המנוגדים והשונים, החסדים והגבורות. הפיוס הוא אם כן בחינת הזיווג וההתכללות זה עם זה.

האדמו"ר הזקן כותב:

ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה... הנ"ל הם ב' דברים דרך כלל: הא' הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלוקית שנפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הן היכלות הטומאה והסטרא אחרא. ועל מקורה במקור החיים... פירוש, לעורר רחמים על השפעת שם הוי'ה ב"ה שנשתלשלה וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא... היא בחינת גלות השכינה. והב' לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא והיינו ע"י לב נשבר ונדכה ולהיות נבזה בעיניו נמאס... אך עיקר הכנעת הלב... הוא להיות ממארי דחושבנא בעומק הדעת, להעמיק דעתו ובינתו שעה אחת בכל יום... להתבונן במה שפעל ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה כנ"ל וגם גרם לעקור נשמתו ונפשו האלוקית מחי החיים ברוך הוא והורידה למקום הטומאה והמוות... וזהו שאמרו "רשעים בחייהם קרויים מתים"... והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל יוכל לבקש באמת מעומקא דליבא "כרוב רחמיך מחה פשעי" וכו', כי אז תקבע בנפשו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלוקות שבנפשו... ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מידות הרחמים הנמשכות מרצון העליון ברוך הוא... 14 תניא, אגרת התשובה, פרקים ז-ח.

מהם שני חלקיה של תשובה תתאה על-פי האדמו"ר הזקן?

הראשון – הרחמים על נשמתו האלוקית. חוויית חוסר היכולת לבטא את כמיהותיי העמוקות ביותר בחיי הממשיים היא ביטוי לגלוּת של הנשמה האלוקית בעולם הזה. העולם כאילו עומד כמסך בין רצונותיי העמוקים, כמיהותיי למרחבים ולעומק, לבין המציאות הרדודה והשטחית שאני סגור בתוכה. המודעות לכך מעוררת רחמים עצומים על נשמתי, שאינה יכולה להביא את עצמה כמות שהיא, שנתקלת תמיד בחוסר הבנה ואטימות אפילו מצד תודעתי עצמה, וכך נאלמת היא ונעשקת מכוחותיה.

החלק השני קשור לתודעה הרגילה, החשה את הריחוק וההתנכרות שלה מהנשמה האלוקית. חוסר היכולת שלי להגיע לכלל קשר עם האינטימיות שלי, עם משאלותי האמיתיות. הלב הנשבר והנדכה, הוא תחושת ההחמצה. התחושה שלמעשה את הדברים החשובים והעקרוניים בחיי – פספסתי.

שברון הלב מביא בסופו של דבר לתחושה של הודאה. האדם נוכח לדעת שמעבר לדברים ומעבר למה שקרה, הוא חי. וכל צורה של חיים איננה אלא חיים, והערך של החיים עולה על כל התגשמות שלהם, ומבחינה זו לא משנה איזו התגשמות יש להם.

משמעות התשובה איננה בעולם החיצוני, אלא בעולם הנסתר. היא איננה משנה את העולם אלא את משמעותו. הלב השפל הופך לאַיִן. שברון הלב משנה את קיומו הפנימי של האדם. הוא משתחרר מנוקשותו, מאבד את האגו שלו, ובכך נעשה פתוח לחוש סוגים גבוהים יותר של קיום. הוא מאבד את ההתנגדות לדברים ואנשים השונים ממנו. נעשה הוא סבלן לכל, רך ורחום. רחמים אלו הם הבסיס להטהרותו העצמית, ו"בדרך שבה מודד האדם כך מודדים לו מלמעלה". 15 לפי בבלי סנהדרין, ק, א. נמצא, שרחמים אלו של האדם על עצמו, על גלותו וניכורו, והלב השפל, הם המעוררים את הרחמים המטפיסיים, את גילוי י"ג מידות הרחמים. 16 בשפת הסוד: האַיִן של מידת השפלות, שהיא מידת המלכות, המכונה "אני" ו"אין", עולה אל הכתר, עצם הקיום, המכונה "האין העליון", בחינת "יחיד" נושא ההפכים, וממנו נמשכת מידת "נושא עוון" ושאר המידות (י"ג מידות הרחמים בסוד י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים מאריך-אנפין).

הסליחה האלוקית ויראת ה'

כי עמך הסליחה למען תיוורא. 17 תהלים קל, ד.

עמך הסליחה , פירושו כי רק אלוקים מסוגל באמת לסלוח. התואר המהותי ביותר של האלוקים, אותו תואר המתגלה במידות האלוקיות הגבוהות ביותר, בי"ג מידות הרחמים, הינו היותו מוחל וסולח. 18 הרמן כהן כתב בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות" (עמ' 249-250): ...לעולם אהיה אדם, ולפיכך אהיה חוטא. לפיכך זקוק אני לעולם לאלוקים, בבחינת מוחל וסולח לחטאי. כשם שההתקדשות העצמית של האדם היא מושגו של האדם, באשר ע"י כך נעשה האדם יחיד-אני, כך בדין הוא שאלוקים יוציא אצל סליחת החטאים כל שיתוף של מישהו. ממהותו של אלוקים לסלוח לחטא האדם. הסליחה היא התוכן החשוב ביותר בהצטרפות של אדם ואלוקים. הסליחה מקורה בטוב האלוקי, שורש המוסר, שהוא מהותי לאלוקים. ההתקדשות העצמית מובטחת הצלחתה בטוב האלוקים. ולפיכך אין סליחת החטאים זקוקה להתקנה מיוחדת בעצמות האלוקית. הבריאה וההתגלות הן תנאי-הֶקדם מספיקים... תריס לו [לאדם] שלא ייפול שוב בזרועות החטא הוא טובו של אלוקים, שתעודתו המיוחדת – הסליחה.

למען תיוורא – ה' סולח כדי שיתיירא. אך בפשטות הסליחה דווקא מונעת יראה: המחשבה שישנה דרך מילוט באפשרות הסליחה, עלולה להביא למיעוט יראה. גם אם אחטא, אומר החוטא, אוכל לתקן ולשוב. התהליך הוא הפיך – "אחטא ואשוב".

כך שאל המלבי"ם בפירושו לפסוק, וענה:

רוצה לומר, שיש הבדל בין בשר ודם הסולח ומוחל למי שחטא כנגדו, שיעשה זאת מצד איזה עניין שמצא בחוטא, ע"י שהחוטא התחרט וביקש סליחה, או ע"י שריחם עליו, או ע"י שמצא חן בעיניו, ואם כן סיבת הסליחה לא נמצא עם הסולח, רק עם מי שסולחים לו. מה שאין כן אתה – סיבת הסליחה נמצאת בך, כי אי אפשר שיצויר א-ל בורא ומקיים ברואיו אם לא יהיה סולח לעולם, כמה שנאמר במדרש שאמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה: "אם דין אתה מבקש אין עולם, ואם עולם אתה מבקש אין דין". ואם כן סיבת הסליחה נמצאת בך. וגם שגדר הסליחה היא שיעביר את העוון כאילו לא היה במציאות כלל, וזה לא יוכל האדם לעשות שיהיה מדבר שהיה במציאות כאילו לא היה. ועל כן לא נמצא בשום מקום בתנ"ך סליחה מאדם לאדם רק מה', ועל זה אמר: כי רק עמך הסליחה למען תיוורא. רוצה לומר: בשר ודם, ע"י שרוצה שייראו מפניו לא ימחול על העוון, שאם ימחול עוונות לא ייראו מפניו, באשר היראה מפניו הוא רק מפני עונשו, ואם לא יעניש אין מקום לירא. מה שאין כן אתה, סיבת היראה שמתייראים מפניך היא רק גדולתך ורוממותך, וזה מתגלה ע"י הסליחה, שבזה יראו שאתה נעלית משיפגמו בכבודך, כמ"ש "אם חטאת מה תפעל בו", ונעלית משיימצא איש צדיק לפניך, עד שהסליחה היא תסבב "למען תיוורא".

מסביר המלבי"ם, שהיראה היא תוצאה של הסליחה דווקא, כמו שכתוב: "והא-ל הקדוש נקדש בצדקה". 19 ישעיה ה, טז – מפסוקי תפילת הימים הנוראים. הקדושה, הטרנסצנדנטיות האלוקית, מופיעה דרך החסד דווקא. אלוקים, בתור נבדל ונעלה מן המציאות שלנו, מתייחס אלינו באופן עצמי רק דרך החסד, "עולם חסד ייבנה". 20 תהלים פט, ג. החסד הוא לפיכך מקור היראה עצמה. 21 לפי הקבלה, מידת החסד מולידה את מידת הגבורה והיראה, בסוד הפסוק: "אברהם הוליד את יצחק". ממשותה של היראה היא, אם כן, הפחד שמא לא נזכה לחסד, שמא לא נהיה ראויים לגילוי הרצון האלוקי, לסליחה ולפיוס. האדמו"ר הזקן מסביר את מקורה של אימת ראש-השנה בחשש הזה עצמו: האם נצליח להמשיך מחדש את הרצון הנעלם האלוקי למלוכה ולקיום העולם? האם אלוקים יחפוץ לגאול אותנו? הפחד שלא נזכה לחסד האלוקי ולגאולה, זהו הפחד העמוק.

שתי הוויות

"ויעבור ה' על פניו ויקרא". אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. "ה' ה'" – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. 22 בבלי ראש השנה, יז, ב.

שני שמות ההוי'ה מייצגים שני יחסים של האדם לאלוקים: זה של הצדיק הגמור, שלא טעם טעם חטא, וזה של בעל התשובה.

וגדרן של דברים הללו כך הוא, דהנה מהך מילתא דשם הוי'ה השני הוא משמש מקור לכחה של התשובה, חזינן דאין כוחה של תשובה בא לידי ביטוי במימרא או בצירוף מילין שיש להם תרגום ויש להם מובן גם בשטחי חיים אחרים... אלא שכוחה של התשובה בא לכלל ביטוי דווקא ע"י "שם", שם הוי'ה שלא ניתן להיתרגם ואינו משותף לשום עניין אחר בעולם בלתי לה' לבדו. ולמדים אנו מכאן כי כוחה של התשובה אינו בין שאר הכוחות שהעולם מתנהג על ידיהן, אלא שהיא הוויה חדשה מעיקרה. דכוונתו הפשוטה של שם הוי'ה היא המחיה ומהווה וממציא את כל המציאות כולה ומחדשה בכל רגע ורגע מאין המוחלט אל היש הגמור. ומכיון שאין שום ביטוי למקורה של מידת התשובה מלבד שם הוי'ה הרי שהתשובה היא בריאת יש מאין במהדורא תנינא. וכזה מהלך העניינים: המהדורה קמא אין כוחה מגיע אלא עד שעת החטא, ושעת החטא שעת הקץ הוא להוי'ה זו. והיינו שם הוי'ה הראשון אשר בי"ג מידות. ...אלא שכאן נוצר עולם חדש של תשובה, אשר לזה בא שם הוי'ה השני. ומכיון שנמצאים אנו כבר בתחומו של עולם התשובה תו (-עוד) חלה כאן המידה של ארך אפים שעניינה הוא ציפייה לתשובתו של החוטא, מאחר שיש כאן למה לצפות. ...וע"י מידה זו של ציפייה לתשובתו של החוטא מתחדש ונוצר עולם התשובה תיכף בשעת החטא, שהיא שעת חורבן העולם הקדום שלפני החטא. באופן שכוחה של התשובה אינו המשך הכוחות הפועלים בהתחלת הבריאה אלא שהוא נקודת בראשית חדשה. 23 פחד יצחק ליום הכיפורים, מאמר א, עמ' מ-מא.

סודה של התשובה הוא בשיבה להתחלה, לעמדות המוצא הבסיסיות, מתוך מטרה לשנותן ולתקנן. האדם בורא את עצמו מחדש, וכך גם המידה האלוקית המתגלה עליו היא עצמות הא-לוה הפשוטה, זו שבכוחה לברוא יש מאין. התשובה איננה סידור אחר של הנתונים הקיימים מתוך מטרה לשפרם, אלא בדיקה, ערעור והחלפה של "אקסיומות" הקיום עצמן. כבר בזה ניכר יתרונו של בעל התשובה, ברענון הקשר עם בורא העולם, בשיבה אל הרבדים הדתיים הראשוניים והאותנטיים ביותר, כאלו שנעלמים לרוב מעיניו של עובד ה' הרגיל, שאינו אחוז במידה הפשוטה אלא במידות הפרטיות והמורכבות יותר.

התפיסה של הוויה חדשה הנוצרת ע"י החטא והתשובה מקורה בכתבי האדמו"ר הזקן:

והנה עוד זאת שע"י זה (-תקיעת שופר, קול פשוט) הוא ממלא כל הפגמים שברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה... וע"י השופר, שנמשך הארה מבחינת רצון העליון למעלה מהחכמה כנ"ל לכן הוא ממלא כל הפגמים שנעשו בחכמה ומאיר אור חדש ביתר שאת ויתר עוז, כמשל הנהר שנחרב ויבש שחופרים בעומק יותר וממלא החסרון... אבל אם פגם ח"ו באיזה מצווה הרי נחלש הקשר הלז דישראל מתקשרין באורייתא [ואורייתא בקודשא בריך הוא], ואזי אין עצה כי אם ע"י התשובה מעומקא דליבא שע"י זה מדלג שור וממשיך מבחינת קוב"ה שהוא בחינת סובב כל עלמין שנקרא קדוש ומובדל... וזהו 'ויעבור הוי'ה על פניו ויקרא הוי'ה הוי'ה', ופסיק טעמא בגוויהו, כי יש ב' בחינות שמות הוי'ה: אחד בהשתלשלות – יו"ד חכמה, ה"א בינה וכו', ושם הם הפגמים ע"י תורה ומצוות... אבל שם הוי'ה דלעילא, עם היות שנקרא גם כן הוי'ה על שם התהוות שממנו יתברך, מ"מ הוא בחינת גילוי אור עליון שלמעלה מהשתלשלות, והוא בחינת רצון העליון הנ"ל שהוא למעלה מעלה מן החכמה, ולכן פסיק טעמא בגווייהו, אך עניין "ויקרא הוי'ה הוי'ה" היינו שהוא יתברך קורא וממשיך מבחינת שם הוי'ה הראשון שלמעלה מהשתלשלות כנ"ל להיות מתגלה בהוי'ה שבבחינת השתלשלות למלאות כל הפגמים והחסרונות שנעשו בו ע"י העוונות... וזהו עניין התשובה. ... 24 ליקוטי תורה, ב, דרושים לראש השנה, דף נט, ע"א-ע"ב. לפי האדמו"ר הזקן, שני שמות ההוי'ה מסמנים שני תהליכים ביציאת הבריאה מהבורא. הראשון בהשתלשלות – תהליך רציף, בו כל שלב הוא סיבה ליציאת השלב שמתחתיו, האחרון נגזר מהראשון. בשני, "למעלה מסדר ההשתלשלות" – אין רציפות, אלא זינוק וקפיצה. מעלתו של בעל התשובה היא יכולתו להשתחרר ממנגנוני החוקיות אליהם היה כבול, ולכונן, מכוח חירותו, עולם חדש. וזהו "סלח לנו אבינו כי חטאנו". דלכאורה אינו מובן מהו "כי חטאנו"? וכי זהו נתינת טעם על הסליחה? והיה לו לומר "סלח לנו אבינו על אשר חטאנו". אך עפ"י הנ"ל יובן: שלפי שחטאנו וחיסרנו המשכת השתלשלות אור אינסוף ב"ה במצוותיו ותורתו, לכך סלח לנו, לעורר מקור הרחמים והסליחות, דהיינו גילוי רצון העליון ברוך הוא למעלה מסדר ההשתלשלות... וזהו "סלח לנו", שהחזרת הרצון אינו אותו הרצון שהיה תחילה, שהרי אותו הרצון נסתלק ע"י החטא ועוון ואיך יחזור ויומשך?... וזהו "כי עמך הסליחה למען תיוורא", כי הסליחה הוא גילוי רצון עליון שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שהוא בחינת "עמך" ממש, וכעין מה שכתוב "כי עמך מקור חיים" שמקור כל החיים וחיי החיים נמשכים ממקורא דכולא...". 25 שם, נצבים, נד ע"ב.

החטא מחייב את האדם להתעמק בתוך עצמו וממילא בתוך הגילוי האלוקי, לחשוף את המקום שלמעלה מסדר ההוויה הרגיל, התקין, אותו המקום שהחטא למעשה לא יכול לפגוע בו, מידת הרחמים העצמיים, ומשם לחזור ולבנות את כל המציאות מחדש. נמצא שדווקא החטא מעמיד את האדם מול הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, דווקא החטא והתשובה שבעקבותיו מביאים את האדם ליחס האינטימי ביותר עם ריבונו.

זוהי עמדה חסידית מובהקת. איש ההלכה מעוניין להשתוות עם הסדר האלוקי; מבחינתו המצוות הן עצם הקשר עם אלוקים. לפיכך התשובה יכולה לכל היותר להחזיר אותו לקשר תקין זה. אבל החסיד מעוניין, כפי שנוהגים חסידים לומר, לא רק בשולחן-ערוך אלא בקדוש ברוך הוא עצמו. לכן החטא אינו מביא אותו לניתוק הקשר עם ה', להפך, הוא מביא לחשיפה של הקשר המהותי והאינטימי, של בן המתחטא על אביו. ע"י החטא נשברים הצינורות המקשרים באופן רגיל ויומיומי את האדם עם ה', ואז הוא מתייחס לאלוקיו באופן ישיר שלא ע"י תיווכים וצמצומים. זוהי העוצמה שבתשובה, ובדמותו של בעל התשובה, שאין הצדיקים הגמורים יכולים לעמוד במחיצתו. 26 עוד ניתן לעיין על כך אצל ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, פסקאות ק-קב.