זבח פסח על הגדה של פסח, מאה שערים

(שער ראשון) למה סדרו חז״ל המאמר הראשון מההגדה בלשון ארמי הא לחמא עניא וכו׳ ושאר המאמרים שבהגדה באו כלם בלשון הקדש והיה ראוי שיהיו המאמרים כלם באופן אחד אם בלשון הקדש ואם בלשון ארמי מתחלה עד סוף ובפירוש המאמר אזכור דעות החכמים בזה ומה שהוא יותר קרוב אל המושכל:

(שער שני) למה קראו המצה לחם עוני כי היא בעצמה כפי מה שנהגו בה בני ישראל לבנה ויפה. ואם מפני שהיא זכר לעוני הנה רבן גמליאל דרש שהיא זכר לגאולה וגם הכתוב מעיד עליה כן. וראוי אם כן לדעת אם המאמר הזה מסכים לדרשת רבן גמליאל או חולק עמו.

(שער שלישי) למה היתה התחלת ההגדה בענין המצה בלבד באומרם הא לחמא עניא. והנה בחג הפסה חובה לזכור שלשה דברים ואלו הן פסח מצה ומרור כמו שאמ׳ רבן גמליאל ולכן היה ראוי שיתחיל בפסח שהוא הקודם. או יזכיר שלשתם יחד לא שידרוש מהמצה בלבד. גם כי מאמר רבן גמליאל היה ראוי שיבא בתחלת ההגדה כי הוא היסוד שהכל תלוי בו.

(שער רביעי) באמרם הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל הא שתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל. והוא מאמר כפול והיה די בשיאמר חדא מניהו, גם כי זה עצמו נאמר בסוף ההגדה כן ה׳ אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים שמחים בציון עירך ושם היה המקום הנאות אליו לא בתחלת ההגדה שאינו מקומו.

(שער חמישי) במאמר מה נשתנה שזכר שם בשינויים אכילת המצה והמרור והטבול שתי פעמים. וההסבה ולא זכר הפסח שהיו אוכלים בלילה הזה ולא בשאר הלילות ולא חיוב הארבעה כוסות. ולא רבוי פעמים בנטילת ידים. ולמה לא שאלו על השינויים האלה כמו ששאלו על המצה והמרור ועל ההיסבה והטבול.

(שער ששי) אם היתה שאלת מה נשתנה כנגד הבנים הקטנים איך לא זכרו בה דבר מעקירת הקערה מן השולחן ושעשה ענינים מורים על התחלת הסעודה וענינם מורים על תשלומה.

(שער שביעי) בתשובת עבדים היינו לפרעה וכו׳. והוא שבהיות השאלה על המצה ועל המרור ועל ההסבה והטבול הנה באת התשובה מספקת על אכילת מצה בלילה הזה מכל הלילות לפי שבחפזון יצאו ממצרים עד אשר לא הספיק בצקם להחמיץ כרבן גמליאל אבל לענין הטבול וההסבה לא השיב דבר וגם לא לענין המרור והיה לו לומר שמררו את חייהם המצריים בעבודה קשה. ושלכן היתה אכילת המרור כמו שיזכור אחרי זה. ולמה לא זכרו אם כן בתשובה הזאת:

(שער שמיני) באמרו ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדין אנו ובנינו וכו׳ והוא שהמאמר הזה אינו מענין התשובה והשואל לא שאל על זה כי אם מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות לא למה נעשה חג הפסח כיון שאנו לא היינו היוצאים ממצרים כי אם דור אחר רחוק ממנו מאד והיה ראוי שתהיה התשובה בענין השינוי לא בדבר אחר.

(שער תשיעי) שהנה המאמר הזה תמצאהו בסוף ההגדה בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ושם היה באמת המקום הנאות אליו ומה ראה לזוכרו כאן שלא במקומו הראוי אליו ונכפל כיון שהיה עתיד לאומרו אחרי כן:

(שער עשירי) כי מה הרוחנו אנשי הגלות כמונו היום כשיצאו אבותינו ממצרים לשנאמר ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים כי אולי היינו יושבים שם בשלוה מישיבתנו בגלות אדום וישמעאל וכמו שאמרו אבותינו הלא טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר העמים מתוך השמדות והגירושין אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי. ויותר מהמה היציאה מכלל הדת לתוקף הצרות:

(שער יא) באמרם ואלו לא הוציא הקב״ה את אבותינו ממצרים עדין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים כי הוא בלתי צודק לפי שאפי׳ שלא הוציא את אבותינו ממצרים היה אפשר להוציא אותנו או לבנינו ולא היו אז בנינו ובני בנינו עד עולם עבדים לפרעה.

(שער יב) למה אמרו כלנו חכמים כלנו גבורים כלנו יודעים את התורה ומה כונו בג׳ התארים האלה. והנה לא זכרו משכילים ולא אנשי חיל יראי אלהים ושאר המדות שזכר יתרו.

(שער יג) במה שזכר מחכמי ישראל שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה כי מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להסיר שינה מעיניהם ותנומה מעפעפיהם והתורה צותה ושמחת בחגך וזה היה עינוי נפש ואין ספק שתכלית מה כונו בזה.

(שער יד) מה ראיה זאת שהביאו להיות למצוה לספר ביציאת מצרים בלילה הזה ממאמר ר׳ אלעזר בן עזריה מאותה משנה מפרק קמא דברכות הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו׳ כי הנה אותה משנה לא כונה בליל פסח בלבד כי אם שתאמר פרשת הציצית שיש בה יציאת מצרים בקריאת שמע של לילה אע״פ שלילה לאו זמן ציצית הוא שנאמר וראיתם אותו. ומה זה לענין חובת ליל פסח שלא לבד נתחייב לקרות פרשת ציצית בקריאת שמע של אותו הלילה כשאר הלילות. כי אם שיזכרו בה פסח מצה ומרור וטעמיהם.

(שער טו) אם היה ר׳ אלעזר בן עזריה כשמנוהו לראש ולנשיא תחת רבן גמליאל בן י״ח שנה ומפני כבוד הנשיאות נעש׳ לו בדרך נס קווצותיו לבנות ומראהו כאלו היה בן שבעים שנה כמו שמפורש שם בפרק דברכות. ובאותו יום כשמנוהו לנשיא אמר משנה זאת כמו שכתב רש״י ז״ל שם ועל זה אמר הרי אני כבן ע׳ שנה ולא בן שבעים לפי שהיה ילד חכם יקשה א״כ מה היה התימא שלא זכה בכל ימיו למצוא ראיה שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא כי המאמר הזה לא יאות כי אם לזקן שקנה חכמה ועברו עליו שנים רבות ובכל רוב שנותיו לא זכה לזה והוא היה בתחלת ימיו.

(שער טז) היאך אמר אלעזר בן עזריה שלא מצא כל ימיו ראיה לשתאמר יציאת מצרים בלילו׳ עד שדרשה בן זומא כי אם אמר זה על ליל פסח פסוק מלא הוא ליל שמורים הוא לה׳ להוציאם מארץ מצרי׳ הוא הלילה הזה ליל שמורים לכל בני ישראל לדורותם: וכמו שפירש הרמב״ן ענינו של כל בני ישראל לדורותם הלילה הזה ליל שמורים שישמרו את העבודה הזאת שיזכרו יציאת מצרים ואם לא כיון ר׳ אלעזר בן עזריה לענין ליל פסח באה א״כ המשנה הזאת כאן ללא צורך.

(שער יז) בדרשת בן זומא למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים שדרש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. וחכמים דרשו כל ימי חייך להבי׳ לימות המשיח ויקשה זה מאד לפי שהכתוב הזה הוא בסדר ראה אנכי בפרשת שמור את חדש האביב והוא מדבר במצות הפסח כמו שאמ׳ וזבחת פסח וגו׳ לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וכפי סגנון הפרשה אי איפשר לפרשו כי אם על ענין הפסח לא לענין פרשת הציצית וכן פרש״י ז״ל למען תזכור על אכילת פסח ומצה תזכור את יום צאתך.

(שער יח) בדרשת בן זומא ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות כי הנה כבר התבאר כמלאכת ההגיון והוא האמת בלא ספק שמלת כל היא חומה כוללת תכלול הפרטים כלם. וכשתבוא ההקדמה סתמית מבלי כל תהיה כחה כח חלקית. כי באמרנו ימי חייך מורה על קצת הימים לא כלם ובאומרו כל ימי חייך מורה שבכל הימים יתחייב לזכור יציאת מצריים ולפי זה לא יוכל לדרוש כל ימי חייך הלילות כי מלת כל שנא׳ בכתוב בימים לדידיה איצטריך ולא לענין הלילות וא״כ אין מקום לדרישתו.

(שער יט) במאמר ברוך המקום שנתן תורה לישראל. והוא כי מה ראה המגיד להקדים הברכה הזאת אל דרשת הארבעה בנים ואם ראה שהיה ראוי להקדימה על פה שדרשו חז׳׳ל בפסוקי התורה למה לא אמרה בתחלת ההגדה קודם שידרוש שאר הכתובים שכבר נדרשו בה ומה היחס אשר יש לברכה זו לזוכרה קודם דרשת ארבעה בנים.

(שער כ) למה תאר הקב״ה בשם מקום באמרו ברוך המקום שנתן תורה לישראל וכבר חשבו אנשים להנצל מן הספק הזה לפרש המקום הנזכר כאן על הר סיני שבו נתנה תורה לישראל וקבלוה משם. וכמו שאמרו במשנה משה קבל תורה מסיני והוא באמת דעת מוטעה.

(שער כא) מה ראה המגיד להביא כאן דרשת הארבעה בנים שביאר בו ענין גלות מצרים והיציאה משם ואחר זה יביא מאמר מתחלה עובדי ע״ז שזכר בו תרח ונחור ואברהם ומעמד בין הבתרים ויעקב ולבן והירידה למצרים ויחזיר אחרי כן פעם אחרת לספר הגלות והעינוי והיציאה משם והיה ראוי שיקדים ראשונ׳ מאמ׳ מתחלה עובדי ע״ז וברוך שומר הבטחתו והיא שעמדה ודרשת ויענונו וגו׳ ואחרי זה יזכיר דרשת ד׳ בנים וכל דבר על מקומו יבוא בשלום:

(שער כב) מה החלוקה הזאת אשר עשה המגיד בד׳ בנים אחד חכם וא׳ רשע ואחד תם וא׳ שאינו יודע לשאול. כי הנה החלוקה הזאת אינה שלמת הסתירה: והחלקים אשר זכר אינם מקבילים בעצמם והיה ראוי שיאמ׳ אחד חכם ואחד סכל או איש בער לא ידע אחד רשע ואחד צדיק שהם הפכיי׳ או מקבילים בעצמם מה שאין כן חכם לרשע ולא תם לשאינו יודע לשאל.

(שער כג) בסדר זכרון הד׳ בנים שזכר ראשונה החכם ואחריו הרשע ואחריו התם ואחריו שאינו יודע לשאול. ולמה לא זכרם כסדר הפרשיות הרשע תחלה שבא בסדר בא אל פרעה בפרשת משכו וקחו לכם. ואחריו שאינו יודע לשאול שבא בס׳ קדש לי כל בכו׳ ואחריו התם שבא בסוף הסדר. ובס׳ והיה כי יביאך וגו׳ והחכם באחרונה שבאה פרשתו בסוף סדר ואתחנן:

(שער כד) מה היה שפרשיות החכם והתם ושאינו יודע לשאול באו כלם בלשון יחיד והגדת לבנך והיה כי ישאלך בנך. ופרשת הרשע ושאלתו באה בלשון רבים והיה כי יאמרו אליכם בניכם:

(שער כה) במה שדרשו פ׳ כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים שהיא בסוף סדר ואתחנן על מצות הפסח כי הנה הפרשה ההיא על כל מצות התורה החקים והמשפטים תדב׳ לא לבד במצות הפסח ופסוקי הפרשה יוכיחו זה. ועם היות שזכ׳ בה ענין יציאת מצרים היה זה מפני שהוא שרש המצות כלם וזכרון אליהם וכן נזכר במצות השבת ומצות הציצית ומצות הגר ומצות אחרות מאד אבל לא יתחייב מזה שתהיה השאלה על מצות הפסח בלבד:

(שער כו) למה לא השיב המגיד אל שאלת החכם התשובה שהשביתו התורה באותה פ׳ שנא׳ ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים והיא תשובה מתיחס׳ אל השאלה ולמה לא זכרה המגיד וזכר דברים אחרים מחוץ אף אתה אמו׳ לו כהלכות הפסח אין מפטירין לאח׳ הפסח אפיקומן שהיא תשובה בלתי מתיחסת לענין השאלה.

(שער כז) מה ראה המגיד לדרוש פ׳ משכו וקחו לכם ושאלת מה העבודה הזאת לכם על הרשע ומה הרשע והפשע אשר מצא בשאלה הזאת. האם לפי שאמ׳ מלת לכם ולכן דרש ולא לו לפי שהוצי׳ את עצמו מן הכלל הנה ג״כ בשאלת החכם מלת אתכם ולמה לא אמ׳ עליו שהוציא את עצמו מן הכלל. ואם אמרו לפי שקרא מצות הפסח עבודה כאלו היא עבודת פרך כמו שכ׳ הר״י גיקיטילייא הנה הוא לישנא דקרא נקט שהכתוב קורא המצוה הזאת עבודה שנ׳ ושמרתם את העבודה הזאת ועבדתם את העבודה הזאת ובמה א״כ מצאו הרשע במאמר מה העבודה וגו׳:

(שער כח) למה לא נתן המגיד על שאלת הרשע התשובה שהשיבתו התורה בצדו ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ וגו׳ שהוא תשובה מתיחסת אמתית ולא זכרה המגיד והשיבו בדברי חרון אף להכעיסו אף אתה הקהה את שניו וכו׳ ונשארה הקושיא במקומה עומדת.

(שער כט) איך סדרו ז״ל בתשובת הרשע פסוק בעבו׳ זה עשה י״י לי. כי הנה הפסוק הזה הוא בפי׳ שדרשו על מי שאינו יודע לשאול ואיך א״כ ידרשו אותו ב׳ פעמים לענין הרשע ולמי שאינו יודע לשאול ושתק המגיד מתת ברשע התשובה שאמרה תורה בענינו ונתן התשובה שלא נאמרה בענינו כי אם בענין שאינו יודע לשאול.

(שער ל) איך הביא הבן התם בענין הפסח ממה שאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת כי הנה לא נאמ׳ על מצות הפסח הלא תראה שהפרש׳ ההיא תצוה במצות פטר רחם שנאמ׳ והיה כי יביאך יי׳ אלהיך וגו׳ והעברת כל פטר רחם וגו׳ ועל זה אמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר לא על מצות הפסח שלא נזכרה בפרשה.

(שער לא) מה ראה המגיד ליחס שאלת מה זאת לתם לבבו ולנקיון כפיו של השואל. ואולי שכיון למה שכיון הרשע באמרו מה העבודה הזאת לכם כי כח שני המאמרים אחד אחרי שכבר ביארתי שלא הוכיח רשעתו ממלת לכם כי אם מעצם השאלה ואם שניהם דברים אחדים דברו למה ייחס המאמ׳ האחד לרשע והשני לתם.

(שער לב) איך דרש המגיד בשאינו יודע לשאול פסוק בעבו׳ זה בהיות שכבר דרש הפסוק הזה עצמו על הרשע כמו שנזכר למעלה ואיך יעשה שתי דרשות לשני ענינים מכתוב אחד.

(שער לג) מה היה שמאלה הארבעה בנים בשנים מהם החכם והרשע אמר בתשובותם לשון אף אתה והביא בתשובותיהם דברים מחוץ שלא זכרה התורה. ובתם ובשאינו יודע לשאל לא אמר לשון אף אתה ולא ענינים אחרים מחוץ כי אם פשוטי התורה שנזכרו בתשובותיהם:

(שער לד) למה חז״ל חייבו הגדת מי שאינו יודע לשאול בליל הפסח באמרם יכול מראש חדש יכול מבעוד יום לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור ולא דרשו כזה בענין החכם ולא ברשע ולא בתם כי לא אמרו שתהיה תשובתם בלילה הזה בייחוד ולמה ידרשוהו אם כן בבן הרביעי הזה.

(שער לה) במאמר מתחלה עובדי עבודה זרה כי יראה שאין במאמר הזה צורך לפי שעם היות שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח הנה כבר התחיל בגגות במאמר עבדים היינו לפרעה במצרים והמשיך ענין הגאולה ודרשת הבנים בענין הפסח והמצה והמרור ומה לו לחזור לאחור: ואם על כל פנים רצה פעם אחרת להתחיל בגגות מה לו להתחיל מתרח והיה ראוי שיתחיל מגלות מצרים או ממראת בין הבתרים ואם רצה לזכור אביו של אברהם מה לו עם נחור אחיו:

(שער לו) אם הניח במאמרו שתי הקדמות האחת שמתחלה עובדי ע״ז היו אבותינו והשנית שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו למה הוכיח והביא ראיה על ההקדמה הראשונה מדברי יהושע בעבר הנהר ישבו אבותיכ׳ מעולם. ועל ההקדמה השנית שעכשיו קרבנו המקום לעבודתו לא הביא ראיה כלל.

(שער לז) מה ראה יהושע לזכור בדבריו לישראל ענין עשו וירושתו והנה לא היה זה מערך הדברים. ואם רצה להודיע כל זרע יצחק למה הודיע ג״כ זרע אברהם מבני קטורה ולמה לא זכר ישמעאל בנו ולא ירשותו.

(שער לח) באמרו ויעקב ובניו ירדו מצרימה. כי אם הודיע שיולדו ליצחק שני בנים עשו ויעקב ושעשו ירש את הר שעיר היה לו לומר ויעקב ובניו ירשו את ארץ כנען שהוא תמורת ענין עשיו וירושתו לא שיאמר שעשו ירש את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרימה בגולה. הנה א״כ היה זה סימן אהבה לעשו ושנאה ליעקב בהפך מה שאמר הנביא ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי:

(שער לט) באמרו ויעקב ובניו ירדו מצרימה והוא מאמר קשה שיורה שהם ירדו שמה מרצונם ובחירתם ואינו כן כי אם מפני גזרת בין הבתרים וכמו שדרשו וירד מצרימה אנוס על פי הדבור: וראוי שנדע הירידה הזאת אם היתה עליהם בחירית או מוכרחת ואם היתה מוכרחת האם הית׳ בסבת חטא בדרך עונש ומהו החטא או אם היתה בזולת חטא כלל ואיך היה זה מי יתן ואדע.

(שער מ) במאמר ברוך שומר הבטחתו לישראל כי המאמר הזה משמירת הבטחתו וקיום דברו לא תפול עליו ברכה לפי שהש״י מעצמו הוא אמת ואמונים נוצר יי׳ ולא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ואיך יאמר על זה ברוך האם השופט כל הארץ לא יעשה משפט ולא יקים את דברו.

(שער מא) באומרו שהקב״ה מחשב את הקץ וכאלו גלה בזה המאמר שהקב״ה מנה יום ליום ולילה ללילה ימי גלות מצרים וכל אותם ארבע מאות שנה שנגזרו בין הבתרים כדי להביא את הקץ בעתו והפך זה פרסמה התורה שאם היות שהיה זמן הגלות ארבע מאות שנה דכתיב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. מורה שהוסיף על הגלות עוד שלשים שנה ואיך חשב אם כן את הקץ גם כי לא ישבו במצרים כי אם מאתים ועשר שנים ואיך אמר הכתוב שישבו ארבע מאות ושלשים שנה:

(שער מב) באמרו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים והוא בהפך מה שהעידה התורה שנ׳ אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק וגו׳ והוא המורה שהיה דעתו לעקור את הכל:

(שער מג) באומרו שלבן בקש לעקור את הכל ולא ידעתי מאין בא זה למגיד כי הנה לא אמ׳ כי אם יש לאל ידי לעשות עמכם רע ולא היתה הרעה ההיא להשמיד להרוג ולאבד כי אם לקחת את הצאן אולי הרגיש בענין המקלות שעשה לו יעקב גם כי לא אמר שהיתה כונתו לעקור כי אם שהיה בידו יכולת כפי האנשים אשר עמו. והוא אמרו יש לאל ידי לעשות עמכם רע: ואם בעבו׳ הכתוב שאמ׳ ארמי אובד אבי. הנה איבד הוא תאר לאביו שבהיותו בארם היה אובד מבלי לבוש ואיך יוכיח מזה שלבן בקש לעקור את הכל.

(שער מד) איך אמר היא שעמדה לאבותינו ולנו וכו׳: ושיעקב ניצל מלבן בעבור הבטחת בין הבתרים כי הנה יעקב נמלט ממנו בזכותו ובזכות אבותיו ולפי שהיה צדיק בדינו עם לבן. וכמו שאמר לו המלאך כי ראיתי את כל אשר לבן עושה לך ויעקב אמר את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש. לא בעבו׳ הגזירה:

(שער מה) ולמה לא זכר הצלת יעקב מעשו כשיצ׳ לקראתו בבואו מבית לבן בהיות לב עשב על יעקב רע כמו שאמ׳ ואהרגה את יעקב אחי ולמה לא דרש המגיד שהבטח׳ בין הבתרים עמדה ליעקב להצילו מעשו בעת הברכות כמו שאמ׳ יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. והיה לו לזכו׳ זה כמו שזכר מלבן ובדרך דרשא רחוקה.

(שער מו) במה שאמ׳ היא שעמדה לאבותינו ולנו כי עם היות שנודה שאבותינו נמלטו מצרותיהם מפני הבטחת בין הבתרים שהיתה עתידה להתקיי׳ בהכרח בירידתם למצרים וביציאתם משם: ולכן נצולו מכל הצרות עד בואם שמה כדי להתקיים אותו הייעוד יקשה אומרו גם בנו שאנחנו בגלותינו ניצול בעבו׳ אותה ההבטחה וכמו שאמ׳ שבכל דור ודו׳ עומדים עלינו לכלותינו ואיך יצוייר שבעבו׳ הבטחת בין הבתרים אשר כבר נתקיימה ביציאת מצרים אנחנו נצולים היום הזה:

(שער מז) במה שדרשו וירד מצרימה אנוס על פי הדבר. ויקשה הענין הזה לפי שיעקב לא ירד למצרים אנוס כי אם שמח ונעלז לראות את יוסף בנו כמו שאמ׳ עוד יוסף חי אלכה ואראנו בטרם אמות. ואין לנו שנא׳ שהשי״ת אמר לו אל תירא מרדה מצרימה כי שם רשות נתן לו לא שיצוהו שילך. וכ״כ הרמב״ם גם כי קודם שבאהו הדבור הזה כבר יצא מביתו ללכת למצרים ושם לדרך פעמיו שנ׳ ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ויאמ׳ אלהים לישראל וגו׳ אל תירא מרדה מצרימה.

(שער מח) למה בכל הפסוקים שהביא בדרשא הכוללת הזאת כל מלה ומלה שדרש ממנה הוכיחה מפסוק אחד ובדרשא הזאת של אנוס על פי הדבור לא הביא פסוק כלל והיה ראוי שיביא עליו פסוק אל תירא מרדה מצרימה. ואם לא מצא הראיה הזאת הכרחית מי הביאו א״כ אל הדעת הזה:

(שער מט) במה שדרשו ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם. ויקשה למה דרשו ויגר שם על כונת יעקב ברדתו מצרימה ויותר היה ראוי לדרשו על ישיבת העם במצרים בפעל כמאמר המשורר ויעקב גר בארץ חם שהוא על זמן הישיבה שמה.

(שער נ) איך הביא המגיד לראיה ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי הנה לא אמרו זה להיותו כן כי אם על צד התחבולה כדי שיושיבם בארץ גשן כי כן כתיב ויאמר יוסף אל אחיו וגו׳ והיה כי יקרא אליכם פרעה ואמ׳ מה מעשיכם ואמרתם אנשי מקנה וגו׳ בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן ומפי עצתו אמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן.

(שער נא) בענין הדרשות האלה שלא עשה בהם המגיד דבר כי אם שהביא הפסוקים שבאו בסד׳ והיה כי תבא בפרשת וידוי הבכורים והוכיחם עם פסוקים אחרים שבאו בסדר ויגש ובסדר אלה שמות וארא ובא אל פרעה. כמו שאמ׳ ויגר שם שהוא בוהיה כי תבא שנא׳ ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו שהוא בסד׳ ויגש. ויענונו שהוא בפרשת כי תבא והביא לראיה וישימו עליו שרי מסים שהוא בואלה שמות. ויתנו עלינו עבודה קשה שהוא בכי תבא והביא לראיה ויעבידו מצרים שהוא בואלה שמות וכן השאר. ויש לשאול מה ראה להביא פסוקי ראיה על פסוקים בהיות אלו ואלו דברי התורה ודברי אלהים חיים.

(שער נב) אם היה שרצה המגיד להסכים הפסוקים שבאו בתורה בספו׳ המאורע עם הפסוקים שבאו על זה במשנה תורה בוידוי הבכורים למה עשה עקר ההגדה מפסוקי משנה תורה והוכיחם עם פסוקי המאורע ויותר היה ראוי שיעשה עקר ההגדה בספו׳ המאורע ויביא עליהם פסוקי והיה כי תבא.

(שער נג) במה שאמרו מלמד שהיה ישראל מצויינין שם ואתה תראה שלא הוכיח הציון הלז מפסוק כלל כמו שעשה בשא׳ הדברים שדרש ואם לא מצא עליו ראיה מה ראה לאמתו ולדרשו.

(שער נד) באמרו ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין. וכן אמרו ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע ולא תמצא בדרשא אחרת שיאמר מלמד אלא בשתי אלו בלבד ואין ספק שלא עשה זה במקדה כי אם לסבה מה כיון שבכל שאר הדרשות לא אמר כן:

(שער נה) במה שדרשו גדול ועצום על פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד כי הנה גדול ועצום הם שני תוארים והפסוק שהביא עליו נזכרו בו ארבעה תוארים שהם פרו וישרצו וירבו ויעצמו. והאיך יסכימו שני הכתובים האלו ואם פסוק פרו וישרצו וגו׳ נאמר כלו על הרבוי כמו שדרשו חכמינו ז״ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד. יקשה למה המגיד לא דרש גדול בפני עצמו או הריבוי ועצום בפני עצמו על דבר אחר כמו שעשה בשא׳ מלות הכתוב.

(שער נו) במה שדרשו ורב כמ׳ שנ׳ רבבה כצמח השדה נתתיך שנא׳ על הגידול. ויקשה למה לא דדשו אותו על הריבוי שהיא הלמד מענינו. ועוד כי בפסוק שהביא רבבה כצמח השדה נתתיך נזכר לשון רבבה ולשון גדול ותרבי ותגדלי ותבואי ולשון עדי בעדי עדים. ומה ראו א״כ ליחס הפסוק הזה למלת ורב ולא למלת גדול ולא למלת ועצום ואיך יסכים ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים עם מלת ורב בלבד:

(שער נז) למה הוכיחו ענין וירעו אותנו המצרים מפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו׳ כי הנה לא נזכר באותו פסוק ענין רעה לשידרש עליו. גם כי במה שאמרו הבה נתחכמה לו לא הרעו לישראל כי אם במה שצוה פרעה לכל עבדיו כל הבן הילוד היאורה וגו׳. ויקשה למה המגיד זכר העצה ולא הפעל.

(שער נח) במה שדרשו בויענונו בנין ערי המסכנות ודרשו ויתנו עלינו עבודה קשה עם פסוק ויעבידו מצרים ויראה שענין שני הכתובים אחד שעבודת פרך הוא היה הענוי בערי המסכנות:

(שער נט) אם היה על כל פנים ויתנו עלינו עבודה קשה זולת ויענונו ישאר לשאול למה קראוהו עבודה קשה ומה הקושי שיצויר באי זו עבודה יותר מחומר ולבנים ומבנין הערים.

(שער ס) באומרו ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב ויקשה כי לא מצינו שכר׳ הקב״ה ברית כי אם לאברהם בלבד בין הבתרים שנא׳ ביום ההוא כרת י״י את אברם ברית. אמנם ביצחק וביעקב לא תמצא זכרון ברית ואיך יאמר א״כ את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב.

(שער סא) במה שדרשו וירא את עניינו זו פרישות דרך ארץ. ויקשה זה לפי שלמעלה דרשו ויענונו כמו שנא׳ וישימו עליו שרי מסים. ואם היה הענוי בבנין ערי מסכנות איך לא דרשו עליו גם כן וירא את עניינו שהוא הלמד מעניינו ודרשו על פרישות דרך ארץ שלא נזכר בכתוב.

(שער סב) איך הוכיחו פרישות דרך ארץ מפסוק וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. כי הנה בכתוב ההוא לא נזכ׳ פרישות דרך ארץ והדרשות האלו הם מצד הסכמת הלשון:

(שער סג) למה לא דרשו וירעו אותנו המצרים על כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו שהיא היתה באמת הרעה הגדולה שנגזרה עליהם כמו שתראה שדרשו אותו על ואת עמלינו:

(שער סד) מה ראו לדרוש ואת עמלינו על הבנים כי הנה בכתוב שהביאו להוכיחו לא נזכר לשון עמל וידום שלשון עמל הוא נרדף ללשון עינוי. וענין עניננו ועמלינו אחד הוא ומאי זו בחינה א״כ הבדילום בדרשותם.

(שער סה) במה שדרשו ואת לחצינו על הדחק: והנה לחץ ודחק יראה שענינם אחד: ומה הועילו הכמים בהגדתם בשינוי הלשון ואת לחצינו זה הדחק. והרי הוא כאלו יאמרו את ענינו זהו עמל. ואת עמלינו זה העוני:

(שער סו) במה שדרשו ויוציאנו י״י ממצרים לא ע״י מלאך וכו׳ ויקשה מאד לזה מה שאמ׳ הכתוב מפו׳ וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים שהוא המורה שיצאו ע״י מלאך הפך הדרשא:

(שער סז) במה שדרשו על מכת בכורות אני ולא שרף ויקשה לזה מה שאמ׳ הכתוב בפי׳ ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף ואמרו חז״ל על ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר מכאן שמשנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע מורה שעל ידי שרף או שליח נעשתה מכת בכורות:

(שער סח) שהמגיד דרש ויוציאנו י״י ממצרים לא ע״י מלאך ולא ע״י שרף ולא ע״י שליח והנה הראיה שהביא עליו מפסוק ועברתי בארץ מצרים אינו מדבר מהיציאה כי אם ממכת בכורות. ואיך הוכיח ממה שדרשו במכת בכורות ענין היציאה ואין הנדון דומה לראיה:

(שער סט) ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף. וכן דרשו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא שליח ויקשה זה לפי שאין ההעברה ענין בפי עצמו וההכאה ענין בפני עצמו. כי ההעברה יראת באמת שהיא ענין ההכאה והיו גם כן בזה שני ענינים מכת בכורות ומשפטי האלוהות. ואיך אם כן דרשו שלשה ועשו ההעברה ענין בפני עצמו:

(שער ע) במה שדרש המגיד ביציאה ממצרים שלילת המלאך ושלילת השרף ושלילת השליח ומהראיה שהביא עליו שלא דרשו חז״ל שלשתם על דבר אחד. אבל דרשו שלילת המלאך לענין ההעברה: ושלילת השרף לענין מכת בכורות ושלילת השליח למשפט אלהות: ואיך יוכיח המגיד מזה שלשת השאלות האלה יחד בענין היציאה:

(שער עא) ראוי לשאול מה ראה הקב״ה לעשות מכת בכורות בכבודו ובעצמו ולא עשאו ע״י מלאך כמו שהיתה מכת מחנה מלך אשור שנא׳ בה ויצא מלאך י״י ויך במחנה אשור ומה שאמרו חז״ל אני י״י אני הוא שהבחנתי בין טפה לטפה ובין בכור לשאינו בכור. והחזיק בו ר״ש בן יוחאי בספר הזוהר דרך דרש הוא.

(שער עב) במה שדרשו ביד חזקה זה הדבר. ויקשה למה לא דרש יד חזקה על מכת בכורות שנקראת כן בכתוב שנא׳ ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וידוע שמכת בכורות היא היתה סבת היציאה בעצם ועליה יאמר ויוציאנו י״י ממצרים ביד חזקה לא על הדבר שנפל במקנה:

(שער עג) במה שדרשו ובזרוע נטויה זו החרב כמו שנ׳ וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם ויקשה לפי שהמצריים לא הוכו בחרב ואיך יאמרו שהיתה יציאתם בסבת החרב והפסו׳ שהביא המגיד להוכיח שנ׳ וחרבו שלופה בידו תשובתו בצדו נטויה על ירושלים ואיך יוכיח מזה שהיה חרב במכו׳ מצרים.

(שער עד) במה שדרשו ובמורא גדול זה גלוי שכינה. כי הנה לא ירדה שכינה בתוך בני ישראל כי אם במעמד על הר סיני: ואיך ימנה זה בכלל נסי מצרים: והכתוב שאמ׳ ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל. פרש״י המורא הגדול נסים וגבורות שבמדבר. והרמב״ן פירשו על מעמד הר סיני ומה לו לענין מכות מצרים:

(שער עה) איך הביא ראיה על היות מורא גדול גילוי שכינה מפסוק במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים שהם כלם שמות ותוארים למכות מצרים המבהילות והמורה עליו אומרו ובמוראים גדולים לשון רבים האם נאמר שהיו גלויים מהשכינה רבים:

(שער עו) במה שדרשו ובאותות על המטה ויקשה זה לפי שהמטה היה כלי לאותות שנעשו באמצעותו אבל לא היו אותיות עצם המטה כי הדבר שהוא כלו או אמצעי לדבר אחר אין ראוי לומר שהוא הוא עצמו. והכתוב שהביא לראיה חולק עליו שאמר אשר תעשה בו את האותות מורה שאין המטה האותות ואם אמר זה על אות התנין הנה הוא היה אות פרטי לא אותות רבים:

(שער עז) במה שדרשו ובמופתים זה הדם וידוע שמכת הדם היתה מופת פרטי ומופתים הוא שם כולל. ועם היות שיצדק אומרנו שהדם הוא מכלל המופתים לא יצדק שהוא מופתים:

(שער עח) בראיה שהביאו מפסוק ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן. ויקשה זה לפי שהפסוק ההוא אינו מדבר במופתי מצרים והוא מייעד על הגאולה העתידה ושם קרא מופתים הדם והאש והתימרות עשן שזכר. ולמה לא דרש אותם המגיד במלת ובמופתים שהיא המורה על הריבוי ודרש מופתים על הדם בלבד:

(שער עט) למה בדרשא שעשו בפסוקים האלה לא זכרו מכל מכות מצרים כי אם שתים בלבד הדבר והדם ולמה לא דרשו גם כן שאר המבות: האם לא היה יותר טוב לדרוש ובאותיות ובמופתים על כללות הנסים משידרוש אותם על הדם בלבד:

(שער פ) במה שדרשו ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים ובמורא גדול שתים ובאותות שתים. ובמופתים שתים: ויקשה זה לפי שעם היות אותות מורה על שנים וכן מופתים להיות׳ לשון רבים ומיעוט רבים שנים. הנה יד חזקה וזרוע נטויה ומורא גדול שבאו בלשון יחיד איך ידרשו כל א׳ מהם על שתים ומה היחס אשר יש ליד חזקה עם אותות או עם מופתים לשידרש שתים כמוהו וכן בזרוע נטויה ובמורא גדול:

(שער פא) איך במנין המופתים שנעשו במצרים מנו עשרה בלבד ולא הביאו בכללם נס ההפך המטה נחש ונס צרעת יד הנביא. והנה נס ההפך המטה נחש היה הראשון שעשה משה לעיני פרעה ובשעת שליחתו נאמר: ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לעיני פרעה שראוי לפרשו על השלשה נסים שעשה לו כששלחו וכמו שהדם שהיה אחד מהם נכנס במנין העשרה ככה היה ראוי בשנים האחרים ובפרט בנס ההפך המטה לנחש:

(שער פב) בסימנין שהיה נותן ר׳ יהודה במכות דצ״ך עד״ש באח״ב וראוי לדעת מה ראה בציון הסימנין האלה כי הם אינם בלשון הכתוב שנא׳ שלקח פסוק אחד לאסמכתא וגם הם בעצמם דברים בלתי מובנים ולא אשמעינן במה כחו בסימנין האלו אשר נתן. ובאלה שמות רבה אמרו שהיה כתוב על מטה משה דצ״ך עד״ש באח״ב אבל זה אין ראוי שיובן כפשוטו שאם היה כן לא יאמרו ר׳ יהודה היה נותן בהם סימנין.

(שער פג) במספ׳ המכות ואיכותם והוא שיש לשואל שישאל למה היו המכות בזה המספר עשרה ולמה נעשו אלו שנזכרו בכתוב ולא היה אחרות. האם נאמ׳ שנפל הדבר הזה במקרה ובהזדמן הלא הדברים הטבעיים הם מכוונים לתכלית מוגבל וידוע וכ׳ ש׳ האלהיים שכלם בחכמה עליונ׳.

(שער פד) בדרשת ר׳ יוסי הגלילי באמרו מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות כי הנה זה לא יאמר אדם לשישאלהו ר׳ יוסי מנין אתה אומר ואם הוא אמרו מעצמו לא היה ראוי שיאמר מנין אתה אומר אלא עשרה מכות לקו המצרים במצרים וחמשים על הים. תדע זה שבמכות מצרים נאמר אצבע ועל הים מהו אומר וירא ישראל וכו׳. לא שיאמר מנין אתה אומר:

(שער פה) שנראה שר׳ יוסי שאל על שני דברים הא׳ שלקו המצרים במצרים עשר מכות והשני שעל הים לקו חמשים מכות. ובתשובה והראיה תמצא שהשיב והוכיח השנית שלקו על הים חמשים מכות. ולא הוכיח הראשונה שלקו המצרים במצרים עשר מכות והוא בלתי ראוי בסדר הדברים:

(שער פו) במה שאמר ר׳ יוסי הגלילי כמה לקו באצבע עשר מכות אמור מעתה במצרים עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות ויקשה זה לפי שלא לקו באצבע כי אם מכה א׳ והיא מכת הכנים וכמו שאמר הכתוב ויעש כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו ותהי הכנם באדם ובבהמה ויאמרו החרטומי׳ על פרעה אצבע אלי״ם היא. ואם מכה אחת נעשתה באצבע יתחייב שעל הים לקו עשר מכות לא חמשים. גם כי במכת הדבר מצאנו לשון יד שנ׳ הנה י״י הויה במקנך ואם לא נעשו כל מכות מצרים באצבע.

(שער פז) בדרשת ר׳ אליעזר שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות כי זה א׳ א׳ לציירו האם נאמר שבסבת הדם תוכללנה ד׳ מכות וכן בשאר ובמה יתחלפו א״כ אותם הארבעה זו מזו לשלא יהיו אחת ואם היה הרבוי בערך המקבלים לא יהיו בלבד ארבעה אלא ארבעת אלפים ויותר ויותר מזה שהכתוב שהביא לראיה ישלח בם חרון אפו הנה הוא מדבר במצרים והם שמות למכות עצמם לא לחלקי המכה:

(שער פח) בדרשה ר׳ אליעזר והוא למה לא אמר בה מנין אתה אומ׳ שכל מכה ומכה שהוכו המצריים בה היתה של ארבע מכות באותו סגנון עצמו שאמ׳ ר׳ יוסי הגלילי בהיות הכל דרך אחד:

(שער פט) במה שדרש ר׳ אליעזר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים על הד׳ מכות של כל מכה ומכה: ונראה שדרש חרון אפו אחת. עברה שתים. זעם שלש. משלחת מלאכי רעים ארבע. ולא דרש צרה והוא מן התימה ומה יעשה לה.

(שער צ) במה שאמר ר׳ אליעזר אמור מעתה במצרים לקו ארבעים מכות. ועל הים לקו מאתים מכות ויקשה זה לפי שהוא לא הוכיח כי אם כל מכה ומכה של מכות מצרים היתה של ארבע מכות. ונתחייב מזה שבמצרים לקו ארבעים אבל לענין הים לא הוכיח כלל.

(שער צא) בדרשת ר׳ יעקב שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות כי זה יותר קשה מהראשון כי איך יצויר שבכל מכה ומכה תהיינה נכללות ה׳ מכות שניא דא מן דא ומה הבחינה אשר תחייב המספר הזה.

(שער צב) במאמר ר׳ עקיבא אלו עשה בהם שפטים ולא עשה באלהיהם: אלו עשה באלהיהם ולא הרג בכוריהם כי הנה השפטים שעשה בהם הם עשר מכות שהוכו המצריים במצרים והיתה נכללת בתוכ׳ מכת בכורות ויקשה א״כ למה הוצרך לפרט אותה ולומר הרג בכוריהם כי זאת מכלל השפטים היה ואם ראה לזכו׳ מכות בכורות בביאור למה לא ביאר ג״כ החשך והדבר וכל הנשארות:

(שער צג) אם היה שלזכור ראה מכת בכורות בעצמה היה ראוי לזוכרה אחרי השפטים ולומר אלו עשה בהם שפטים ולא הרג בכוריהם אלו הרג הרג בכוריהם ולא שפט באליהם ותבא מכת בכורו׳ סמוכה לשפטים שהם שאר המכות ומשפט האלוהות באחרונה כי כן נזכר בכתוב ועברתי בארץ מצרים. והכתי כל בכור ובאחרונה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים והוא לא עשה כן שזכר האלוהות בין השפטים ומכת בכורו׳:

(שער צד) במה שאמר ר׳ עקיבא דיינו בכל המעלות טובות ובכל אחת מהן. וידוע שאם היות שברובם היה די לענין תשועתם וגאולתם מבלעדי האחרות הנה יש מהן שלא היה די בעצמם אם לא יתחברו אל האחרות כאלו תאמר נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים לא היה די לנו בזה כי היה מצרים נוסע אחריהם להרוג ולאבד את כל היהודים וכן אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה לא היה די לנו כי מה תועלת בקריעת הים אם יטבעו בו וכן אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה לא היה די לנו כי בקבול התורה נשלמו לא בקורבתם אל ההר בלבד:

(שער צה) בטעם הפסח שנתנה בו התורה. ואמרתם זבח פסח הוא לי״י אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וגו׳. ולזכרון החסד הגדול הזה מהצלת בכורי בני ישראל באה מצות הפסח בכל דור ודור ומצות קדש לי כל בכור באדם ובבהמה ותחתם נבדלו הלוים ומצות הציצית וגם המזוזה באו על זה והוא דבר מתמיה מאד לפי שאם המצריים נתחייבו במכת בכוריהם לפי שהחזיקו ושעבדו את ישראל שאמר עליו השם בני בכורי הנה ישראל לא היו מחוייבים באותה מיתה כפי שורת הדין ולמה יומתו מה עשו ואם המלך צוה לצעקת גואלי דם איש אחד להרוג את הרוצחים האם ראוי שיאמר לעלובי׳ צועקים דמי אחיהם שעשה עמהם חסד בשלא הרגם ג״כ כי הנה הרוצחים היו חייבי מיתה לא הצועקים העלובים ואיך יספו כצדיק כרשע וכן היה ענין ישראל הם צעקו אל ה׳ בצר להם מהמצריים וישמע אלהים את נאקתם וקבע את קובעיהם נפש האם ראוי שיאמר אליהם שהגדיל לעשות עמהם חסד ורחמים בשלא הרגם בכלל המצריים הפושעים השופט כל הארץ לא יעשה משפט ואתה תראה כי במכת הערוב הפלא ה׳ את עמו אשר בארץ גשן לבלתי היות שם ערוב ובמכת הדבר נאמ׳ ג״כ הפלא י״י בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל ובמכת החשך נאמ׳ ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ולדעת חז״ל בכל המכות היתה הפלאה והנה לא נעשה שם סימן ונתינת הדם על המשקוף לשלא ילקו עם המצרים ולא נצטוו על זה במצות גם בקריעת ים סוף נכנסו בני ישראל בים ויבאו מצרים אחריהם והמצריים טובעו בים סוף אחד מהם לא נותר ובני ישראל הלכו ביבשה ולמה לא נצטוו על אותה תשועה במצוה מעשית ומהסימנין בהוראת שעה כדי שיזכו בהפלאה ולא נתקנה עליה מצוה לדורות כמו שנצטוו בפסח ובקידוש הבכורות בעבור שלא הוכו עמהם והספק הזה אצלי עצום מאד ותמהתי הפלא ופלא מהמפרשים איך לא העירו עליו:

(שער צו) בטעם שנתן רבן גמליאל במצות המצה באומרו על שום שלא הפסיק בצקם של אבותינו להחמיץ והוא תימא כי הנה קודם היציאה ממצרים בפרשת החדש הזה לכם ראש חדשים צוה ית׳ לישראל על מצות המצה עם מצות הפסח שנא׳ ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ואמ׳ והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג ליי׳ לדורותיכס וגו׳ שבעת ימים מצות תאכלו וגו׳ ואם נצטוו בהיותם במצרים קודם היציאה על אכילת המצה ואיסור החמץ איך יאמר רבן גמליאל שהיה טעם מצותה על שלא הספק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם ומה ההגלות הזה מי יתן ואדע:

(שער צז) מאין לנו מצות המרור לדורות כי עם היות שמצאנו אותו בפסח מצרים שנא׳ ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו כבר יאמר אומ׳ שהיה זה מיוחד לפסח מצרים כענין ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות וגו׳. וכמצות וככה תאכלו אותו מתניכם וגו׳ שלא היה מצוה לדורות והמורה על זה שבפרשת זאת חוקת התורה שהיא מצוה לדורות לא נזכר המרור. וכן בסוף פרשת משפטים ובסוף פרשה כי תשא שאמר לא תאכל על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח אבל לא זכר דבר מהמרור. וכן באמור אל הכהנים נזכרה מצות הפסח בקוצ׳ ובסד׳ ראה אנכי בפרשת שמור את חדש האביב זכר מצות המצה והפסח בכל משפטיו אבל לא זכר דבר מהמרור וראוי א״כ שנדע מנין לנו מצות המרור לדורות.

(שער צח) נאמר כל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים כי הנה החובה הזאת חייב אותה המגיד מן הפסיק שהביא ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו וכפי זה תפול החובה הזאת על הדורות שירשו את ארץ ישראל וישבו בה שראוי שכל אחד יראה עצמו כאלו הוא יצא ממצרים לפי שאלו לא יצאו משם לא היה שרים ונכבדים בעלי קרקעות ואדני הארץ. אבל אנחנו בגלותנו שלא ירשנו הארץ ונולרנו בגלות בארצות אויבנו מה החיוב אשר לנו להראות את עצמנו כאלו יצאנו ממצרים מכח אותה ראיה שהביא ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ ואיך הוציא מזה לפיכך אנחנו חייבים להודות ולמה הביא שבעה שמות של הודאה להודות להלל ולשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. וזכר חמשה מאמרים מהחסדים וטובות הא׳ הוציאנו מעבדות לחירות. והב׳ השעבוד לגאולה. והג׳ מיגון לאנחה. והד׳ מאבל ליום טוב. והה׳ מאפלה לאור גדול. ומה ההבדל אשר בין החמשה המאמרים האלה.

(שער צט) מה ראו חז״ל לתקן קריאת ההלל בלילה הזה בדלוג לחצאין מתחלתו עד למעינו מים קודם הסעודה ושנברך עליו ברכת הגאולה ואחר הסעודה נגמור את ההלל ונברך ברכת השיר ולא ברכת הגאולה ויותר ראוי היה שנגמור את ההלל בבת אחת מבלי הפסקה כדרך קריאתו במועדי י״י ואחרי השלמתו נברך על הגאולה ואם נאמר שחשו לטורח התינוקות עם היות הטורח קטון מאד תשאר קריאת ההלל מראש ועד סוף וברכת הגאולה לאחר הסעודה והנה במקרא מגילה בליל פורים אחרי העם לא חששו לקטנים ולא צוו שיקראו אותה לחצאין ולא שיברכו הרב את ריבנו כי אם בסופה לא באמציעתה: והאומרים שתקנו זה כדי להדר כוס שני הבל המה אומרים שהכוס הג׳ בא על ספור יציאת מצרים לברך עליו ואין מברכין אלא על היין.

(שער מאה) מה ראו להכניס בתוך פרקי ההלל פסוקי שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך וגו׳ כי אכל את יעקב וגו׳ שאינם מעצם ההלל והם ממזמור אחר. ושאר הפעמים שאנחנו גומרי׳ את ההלל אין אנו מכניסין הפסוקים האלו: הרי לך בזה מאה שערים מהספקות והשאלות אשר שערתי במאמרי ההגדה ובפסוקים שנזכרו בה כפי חולשת דעתי וקוצר השערתי. ובפי׳ ההגדה יתבארו ענינם ויותרו הספקות והשאלות כלם. וסימן למספרם יהיה בידך ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. ויברכהו י״י בהיתרם.