זרוע ימין על משנה אבות ג:ח

ר׳ דוסתאי בר ינאי משום ר׳ מאיר אומר כל השוכח וכו׳ יש להרגיש במשנה זו דבתחלה קאמר כאלו מתחייב ולבסוף סיים הא אינו מתחייב. ועוד דקרא קאמר יסורו דמשמע ממילא והתנא נקט עד שישב ויסירם דמשמע דמכוין לכך. ונראה דיש ג׳ חלוקות בענין אם מכוין להסירם אז מתחייב ממש בנפשו. ואם ממילא סרו אז הוי כאלו מתחייב בנפשו ובהכי איירי קרא וקאמר ושמור נפשך מאד פן יסורו כלומר השמר מאד אף מחלוקת יסורו ממילא דהוי כאלו מתחייב וזהו ריבוי השמירה אף מחלוקת דאינו מתחייב ממש אלא כאלו מתחיי׳ ולכן אמר יסורו ומשם מדקדק התנ׳ דאינו מתחייב ממש עד שישב ויסירם במתכוין דאז מתחייב ממש בנפשו. אבל אם תקפה עליו משנתו פטור והם ג׳ חלוקות ואין כתוב בפסוק אלא חלוקת יסורו ממילא דהוי כאלו מתחייב ומשם למד מכוין להסירם ותקפה ודוק:

וראיתי להרב עיון יעקב במשנה זו שכת׳ וז״ל וכתב במ״ש במשנה זו משם רבו ושננתם לבניך מלשון לחם משנה שצריך לשנות ולחזור משנתו שזהו לימוד לשמה משא״כ פעם ראשון ונ״ל דעפ״ז יש לתרץ הגמ׳ דקדושין דף ל׳ ע״א דרך דרש דקאמר ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. ולפיכך זה אין לו שייכות כלל לדרוש שלמעלה ולכן מתורץ דה״א בל״ז דלכך נקראו ראשונים סופרים ללמוד כמו שסופרים צריכין לכתוב ס״ת לשמה כן הלימוד צריך להיו׳ לשמה משא״כ עתה דאמר א״ת ושננתם אלא ושלשתם וק׳ לכתוב ושלשתם אלה בא לאשמועי׳ דצריך ללמוד שנית דהוי לשמה א״כ כבר נשמע דצריכין ללמוד לשמה על כן דרשינן דרוש אחר שלכך נקראו סופרים עכ״ל והרבה יש להשיב על דבריו כאשר המעיין בעיניו ור׳ ביסודי וחלקי הדרש הזה:

ואני בעוניי יראה לי לפי פשטו לפרש קשר לפיכך עם הקודם באופן זה והוא דהרמב״ם פ״א דתלמוד תורה אחר שכתב שישלש לימודו וכדעת התוס׳ כתב בד״א בתחילת למודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה וכו׳ יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב וכו׳ ויפנה כל ימיו לגמרא לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו. ומרן בכ״מ כתב שהוא פשוט דלגמרא צריך זמן הרבה ועל זה סומכין העולם שאין משלשין. ויר׳ דמלבד שהענין הוא סבריי יש סמך נמי דהא דבר זה למדנו מדכתיב ושננתם לבניך דהוא בריש כל מראין חנוך לנער ובפרק ההוא כאן בתחילה אמרו לשלש לימודו. ואפשר דמ״ה לא כתיב בהדיא ושלשתם לומר דלשלש לימודו לאו מילתא פסיקתא היא כי אין זה אלא בתחילת לימודו אבל כשיגדיל בחכמה סגי בעתים מזומנים וכל ימיו יפנה לגמרא כמ״ש הרמב״ם ז״ל:

אמנם עין רואה דהש״ס נקט ישלש אדם שנותיו והרמב״ם נקט ישלש זמן לימודו והכי הו״לל לש״ס ולא לומר ישלש אדם שנותיו דמשמע דאכלהו שני קאמרינן שיהיו משולשים. ונר׳ דמימרא זו אמרה רב ספרא משם ר׳ יהושע ן׳ חנניא דהיה תלמיד רבן יוחנן בן זכאי בזמן החורבן והיה מקמאי דקמאי ובימיהם לבם כפתחו של אולם ומספיק להם שליש בתלמוד ומ״ה נקט ישלש שנותיו דאיברא דלכל ימי חייו קאמר אבל השתא דבצר לבא ומיום אל יום ירדה חולשא בלב ובכח אינו מספיק שליש לגמרא וגם רוב ימיו לגמרא לא ספיק לכך כתב הר״מ דדוקא בתחילת לימודו וכו׳. ולפי זה הראשונים שדעתם רחבה וסגי להו שליש לגמרא אף משהגדיל. ניחזי אנן בשליש למקרא מה עבדי כלהו שני שלישי׳ על כלו. לכך קאמר לפיכך נקראו ראשוני׳ סופרים שהיו סופרים כל אותיות. כלומר השתא דמר׳ יהושע בן חנניא עינינו הרואו׳ לב מלכים מלכי רבנן קמאי אין חקר דבכל שנותיו שליש לגמרא מספיק א״כ זמן המקרא שליש פש להו זימנא טובא ומ״ה היו סופרין אותיות ועוסקים בטעמי הטעמין והתגין וכו׳ כי היה להם זמן ארוך להתעסק במקרא. והוא נמשך בעצם מהקודם. ומרוב שלמותם וענותנותם לא רצו שיקראום אלא סופרים שסופרין אותיות דהיינו חושבנא בעלמא. אבל לפי האמת עשר ידות להם למעלה מהאותיות בתגין ונקודו׳ וטעמים. ולפי רוב הענוה לא רצו ליקר׳ כי אם על בחינה אחת התחתונה מספר האותיו׳ ולא אפי׳ בבחינת האותיות כי שיג וכי שיג להם רזי דרזין: