זכר ישעיהו (רמב"ם) עג

דעדיף עוד כשהוא כתות וזה הוסיף רב אשי לאלומי דמלתא) אז לא איכפת לן בעומד לשריפה. ובאמת לפירש"י בכ"מ דמפרש דהוי כבציר לי' שיעורא ועומד על כל שהוא יקשה כאן הא גם בכיסוי צורך יש לאיזה שיעור לכסות מקצת הדם. נהי דבזה מצינו למידחק דסוף סוף אין שיעור למטה (סברא עמוקה) אבל אכתי קשה דהרי צריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה. וא"כ העפר הלז של עיר הנידחת שמכסה בו (דדוחק לפרש שמכסה בו רק למעלה אבל למטה לוקח עפר אחר) מלמטה ולמעלה צריך חלוקה לשנים. והנה מצינו ביומא (דף מ"א ע"ב) גבי שתי לשונות שמעתי א' בעי שיעור וא' לא צריך שיעור דמסתברא של שעיר המשתלח דבעי חלוקה (חציו בסלע וחציו בין קרניו) בעי שיעור. הרי דהיכא דבעינן חלוקה הוא בהכרח נתפס ג"כ באיזה שיעור ולא סגי בכ"ש (ובמ"א ביארתי בס"ד היטב ענין עמוק ההוא). וא"כ ה"נ באותו עפר של עיר הנידחת דמחלקין אותו לשנים הרי זה יוצא מכלל כ"ש ויש לו שיעור ואמאי כשר הא כתותי מיכתת ובציר לי' שיעורא לפי' רש"י אכן לפי דברי מובן על בוריו היטב:

ובהכי ניחא הרבה קושיות במקומות מפוזרין שהקשו המחברים מהך ענינא דכתותי מיכתת וכו' כגון בהא דאמרינן בירושלמי מדליקין בשמן שריפה נר חנוכה והקשו הא נ"ח צריך שיעור עד שתכלה וכו' וא"כ נימא כתותי מיכתת וכו' וכן בתרומה טמאה בע"פ יהי' מותר לשורפה עם הטהורה לפי שאין שיעור בהטמאה מפני דכתותי מיכתת. אבל לדידי ניחא דבכל הני סגי שיעור גרידא. ואין חסרון בביטול צורתן. ועפ"ז יבא על נכון דעת רבינו בענין לחי של אשירה ועיי"ש להרב המגיד שהרחיב ליישב עפ"י חקירה נכונה (פי"ז ה' שבת הי"ב). וקצת דומין דבריו לדברינו. ואמנם קורה של אשירה פסולה הואיל דבעינן ג"כ בכדי שיוכל לקבל אריח. ולכן אם הי' כתות הרי יחסר לו חוזק כזה ועי' בפר"ח א"ח (סי' תקפ"ו) שהקשה כיון דהטעם דבעי שופר שיעור טפח כדי שיאחזנו ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע. א"כ אמאי פסול בשל עיר הנידחת הא אע"ג דכתותי מיכתת הא מ"מ ליכא למימר לתוך ידו הוא תוקע עיי"ש. ולסברתינו ניחא דהכא בשופר של עיר הנידחת היינו טעמא דפסול. דכתותי מיכתת והוי כדיבק שברי שופרות דאע"ג שיש בו שיעור מ"מ פסול דנפסדה צורתו. וכל זה הוא רק משום ביטול העצמות שבו. ואין להאריך. וכל זה ברור ונכון ת"ל ונתיישרו המבוכות:

ואמנם לכאורה עדיין קשיא אף לפי סברתי בהא דאמרינן במס' שבת (דף פ"ג ע"ב) ע"א פחותה מכזית אין בה טומאה כל עיקר שנאמר וגו' מה מת בכזית אף ע"א בכזית וע"ז שפיר קשה א"כ האיך אפשר כלל טומאה בע"א אף שהיא גדולה כצלם נבוכדנצר נימא בה דכתותי מיכתת שיעורה והרי היא ע"א רצוצה כאבק דק דפשיטא הוא שאינה נתפסת בטומאה והוי כשברי שברים דלכ"ע אינו מטמא (עי' תוס' שם בד"ה מה מת). ודוחק לומר הואיל דע"א אינה מאיסורי הנאה הנשרפין ליכא בזה כתותי מיכתת וכו' זה דוחק דפשיטא דעכ"פ מחוייב לבערה ע"י מפרר וזורה לרוח. והרי הוא עומד. לשחיקה דג"כ כתותי מיכתת כמו ע"י שריפה לפי מה שפירשתי. אך זה בודאי לק"מ. דלא מצינו דחשבינן כנתבטל צורתו ע"י כתותי מיכתת רק היכא שאנו. רוצין להשתמש בזה לאיזה צורך אחר. כגון לשופר. אתרוג. חליצה. לחי. כיסוי הדם. איזוב לפרה אדומה. בכגון אלו אמרינן דלגבי צורך נוסף הלז הרי הוא ככתית. ויותר עוד נוכל לומר דבכל הני הוא לצורך מצוה היכא דבעינן ג"כ תמונה מיוחדת וכמ"ש. אבל לאותו ענין עצמו איך שייך לומר כתותי מיכתת. הא הוא הוא שאסרה תורה. ואותו איסור הגורם איסור הנאה גורם ג"כ את הטומאה שיחול עליו. כמו דמת מטמא אעפ"י דאסור בהנאה. וכן בחמץ עוברין בב"י אע"ג דעומד לשריפה (הגם דלפמ"ש בלא"ה לק"מ). ואדרבה מצינו בחמץ דאיסורו מחשבו אף לטומאה (עי' פסחים דף מ"ו ע"א) וכל זה ברור ומיוסד על הסברא האמיתית בס"ד:

פרק ששה עשר הלכה יוד. כל ישראל מוזהרין להיות טהורין ברגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים. וזה שנאמר בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד. ואם נטמא אינו לוקה. ע"כ. וכתב הכ"מ ואם נטמא אינו לוקה בת"כ ובנבלתם לא תגעו ברגל. וקתני עלה אחרים אומרים יכול אם נגע בנבילה ילקה ת"ל ולאלה תטמאו הוי אומר רשות. ומשמע לרבינו דלת"ק נמי אינו לוקה ברגל עכ"ל. ודבריו קלושים מאד. ועיי"ש במ"ל שהאריך ג"כ בזה. והגאון בעל שאגת ארי' (סי' ס"ז) ובטורי אבן ר"ה מיאן ג"כ בדברי הכ"מ וכתב עליו ולא דבר נכונה. דלאחרים דאמרי רשות ודאי לא שייך כאן מלקות. ומאי ענין ללמוד מרשות דאחרים לאיסור רגל דת"ק שלא ילקה ברגל. אבל כוונת הרמב"ם הוא משום דכיון דהא דמוקמינן להאי לאו דובנבלתם לא תגעו ברגל הוא משום כדי שיוכל להביא קרבנות של חובת הרגל. וכיון דאפילו אם אינו מביא חובת הרגל אינו בר מלקות. דהא אינן אלא בעשה. א"כ אין להחמיר במטמא א"ע ברגל וגורם לבטל חובת הרגל יותר מטהור המבטלן עכ"ד הש"א. ובטורי אבן ר"ה האריך יותר. ואמנם גם טעמא דידי' אינו מוכרע. שהרי מצינו באונס שגירש אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ואע"ג דהלאו דלא יוכל לשלחה הוא רק משום שהוא מחוייב לקיים העשה ולו תהי' לאשה. והלא אלו לא נשאה ואינו מתחיל לקיים העשה אין כאן חיוב מלקות וכמש"ש אעפ"כ כשביטל בידים מלקיים העשה מלקי על הלאו. וה"נ אמאי לא נימא הכי בהלאו דובנבלתם לא תגעו שיהי' נלקה עליו. ואעפ"י דעל גוף העשה לא מלקי. ועוד כיון דקרא סתמא קאמר ובנבלתם לא תגעו. והלאו הוא מפורש בשפה ברורה מאן מפיס למדרש טעמא דקרא שהוא בעלמא מחלוקת בין ר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא:

א וראיתי לענ"ד מקור נאמן לדינו של רבינו שהוא ממשנה מפורשת בפרק בתרא. דמכות ששנינו יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש וכו' ובשביעית וביו"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה. והשתא אי נימא דמלקי על הך לאו דובנבלתם לא תגעו כשמטמא א"ע ברגל הרי יש כאן עוד לאו דובנבלתם לא תגעו דהא ביו"ט איירי (ואע"ג דאמרינן התם בסוגיא דמצי למיחשב עוד לאוין וע"כ תנא ושייר היינו רק דלא אתי לאוספי גווני אחריני אבל בהנך גופייהו דתני במתני' שפיר קשה הי' לו למנותן טפי וכמו שביארו התם התוס' עיי"ש) א"ו דלא מלקי על לאו זה שטימא א"ע ביו"ט והתנא לא חשיב רק לאווין שלוקה עליהן:

ואמנם יש להשיב הא איירי מתני' בכהן ונזיר שהם בלא"ה אסורין להתטמא. וא"כ אין איסור טומאה משום יו"ט, חייל על איסור טומאה משום כהן. ואי משום דהוי טומאה ביו"ט איסור כולל אף שארי טומאות חוץ טומאת מת. הא מסקינן התם האי תנא איסור כולל לית לי' וא"כ ה"נ. לא מילקי אטומאה משום יו"ט. והנה השעה"מ (בה' מ"א פ"ו) והש"א סי' ס' הקשו בלא"ה הא גם איסור חרישה ביו"ט על חרישה בשביעית לא חייל רק בכולל. ותירצו כגון ביו"ט של ר"ה דחיילי בב"א. ולפ"ז כיון דביו"ט של ר"ה איירי מתני' הרי בלא"ה ליכא כלל איסור להתטמא. דרק בשלשה רגלים מוזהרין על כך שחייבין בשמחה ובראיה וכ"כ הש"א (סי' ס"ז) ולפ"ז יש ב' תשובות בדבר:

אך הש"א בסי' ס' משכח עוד גוונא דגם כהן ונזיר יבאו בבת אחת כגון שהדיר בהיותו מופלא סמוך לאיש והביא ב' שערות. עיי"ש ולפ"ז שפיר מצינו למימר דמתני' בכל יו"ט איירי ואפילו בג' רגלים ואעפ"כ חייל חרישה דיו"ט אחרישה דשביעית כגון שהי' קטן והביא ב"ש ביו"ט זה. ומעתה אחרי