זכר ישעיהו (רמב"ם) כח

(לענין הטעם למה בבגדי כהונה שרי כלאים רק בעידן עבודה וסדין בציצית אשתרי אפי' שלא בעידן מצוה) ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים. אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה עכ"ל. והרא"ש הל' ציצית סי' ב' העתיק דבריהם קצת ביותר ביאור אבל גם שם המה סתומין. אכן עפ"י דברי הנ"ל על מקומם יבאו בשלום. דלכאורה יפלא לדעת הרשב"א הנ"ל דאפי' היכא דאיכא הנאת הגוף בהדי הנאת המצוה מ"מ אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו. א"כ אמאי חשבינן בכולא תלמודא סדין בציצית שהוא עשה דוחה ל"ת. הא אין כאן ל"ת דכלאים כלל כיון דאיכא מצות ציצית ולא נקרא תו הנאת לבישה הנאה והוי כאלו אינו נהנה מהלבישה דמותר בכלאים (והראוני שהעיר בזה בעל ספר ברית אברהם). ואמנם במיעוט ההשקפה נראה דאין מקום כלל לקושיא זו. דהא כשם דלא שייך איסור שעטנז כשלא נהנה הא כמו כן גם מצות ציצית אינו חל רק עד שיהנה מן המלבוש (כמ"ש תוס' נדה והר"ש הנ"ל) נמצא דמקור מצוה זו הוא רק לפי שנהנה מן המלבוש. וא"כ האיך שייך לומר כאן גבי סדין בציצית דלא נחשב הנאה לפי דאיכא מצות ציצית. הא עיקר מצות ציצית הוא רק ע"י שנהנה מן הבגד ההוא. הרי דעיקר החיוב בציצית הוא רק מחמת הנאת לבישה שלו. וכיון שכן שפיר נקרא סדין בציצית דחיית העשה לל"ת דהרי יש ויש הל"ת דכלאים כיון דאנו חושבין הלבישה להנאה. ואין בכח המצות ציצית לבטל אותה הנאה דהא גם יסוד המצוה ההיא נסמך רק על מה שנהנה האדם מהלבישה. והשתא כיון דבמקום מצוה יש כאן עשה ול"ת דכלאים שנדחית לכן שפיר אמרי' דנדחה הל"ת אף שלא במקום מצוה דהואיל ואשתרי אשתרי:

והנה כל זה לא שייך רק גבי עשה דציצית דעיקר חיובה הוא רק בהנאת הלבישה אבל גבי בגדי כהונה חזר הדין ונאמר דאין כאן הנאת לבישה משום דאיכא מצוה בלבישתם שהוא לצורך העבודה. ואין אלו בעינן כלל שיהנה מלבישת הבגדים. (ואדרבה הא אמרינן בגדי כהונה קשין הם עי' ר"פ בא לו) וכיון שכן חוזרין הדברים שכתבתי דלא שייך לומר מהאי טעמא גבי בגדי כהונה הואיל דאשתרי וכו'. וזהו כוונת. התוס' בזה שכתבו. ועוד דבטלית (של סדין בציצית) שעשה להנאתו (היינו דחיוב ציצית ליתא רק בטלית העשוי להנאתו) חייב הכתוב כלאים (ר"ל מש"ה איכא חיוב כלאים ולא שייך לומר דסדין בציצית מותר מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו) אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה (ר"ל דאין אנו בעינן שיהנה דוקא ודי לנו רק בזה לבד מה שהוא לובשן בעידן עבודה) כן נראה לענ"ד בפשט דבריהם. והמעיין בדברי הרא"ש הנ"ל ימצא פירושי יותר מכוון:

ואשוב אל מקומי הראשון לתרץ קושיות הש"א על רבינו וכולם יתורצו בחדא מחתא. הנה גבי חטאת העוף הבא על הספק לק"מ דשמא חולין הוא ונמצא זה הכהן לובש כלאים שלא במקום מצוה. זה אינו. דמה בכך אם הוא באמת קרבן או לא. הא סוף סוף הרי ציוו החכמים להקריב חטאת על הספק. וע"כ הרי יש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים. ושפיר אמרינן שוב מחמת מצוה זו מצות לאו ליהנות ניתנו. ודלא כמ"ש הרז"ה (ועי' שעה"מ). ובשלמא אי האיסור דכלאים הי' רבע גם בשעת הקרבת חטאת ספק זה רק היינו דוחין אותו משום מצות העבודה אז הי' מקום להקשות הא אין ספק מוציא מידי ודאי כלאים. אכן השתא דאין כאן רושם איסור כלל. דהא סוף סוף הרי החכמים ציוו להקריב ואיכא מצוה בקיום דבריהם. לכן אין כאן דחיית איסור כלל. ואף הם לא נקראין עוקרין ד"ת בקום ועשה (ואין רשאין רק בשוא"ת עי' יבמות דף צ' ע"א) דהרי הם אינם עושים מאומה בעצם התרת כלאים. רק שמצווים להקריב וממילא יתבטל אז בשעת הקרבה איסור דכלאים ולשון עוקרין לא שייך רק אי איכא האיסור בתוקפו אלא שהן מדחין אותו אבל הכא הרי ממילא יתבטל ואטו מי שיעשה משעטנז רכים הני גמרי דורש שהם קשים הכי יהיה נקרא עוקר איסור שעטנז אבל הוא רק מבטלהו ומסירו. וה"נ אחרי שנצווהו כך שוב נחשבו הבגדי כהונה בעידן עבודה כמו קשין ביותר שאין שום הנאת לבישה בהן דמותרין:

ואתה תמצא כדומה לסברא זו מוכרח ביומא (דף יו"ד) דאמרינן התם לר' יהודא לשכת פלהדרין פטורה ממזוזה הואיל דדירה בעל כרחו לאו שמה דירה. כלומר דהרי הוא צריך לשבת שם בעל כרחו כל אותן שבעת ימים קודם יוה"כ. ומשמע דאם לא היה מוכרח לישב שם דוקא והיה דר שם אותן ז' ימים ברצונו גרידא אז היה חייב במזוזה כמו סוכה. והשתא רק לפי שחכמים צווהו שלא יפרוש משם (דזה שמפרישין אותו לשם הוא רק מדרבנן כמבואר התם) הוא פטור ממזוזה. ויקשה אמאי עקרו חכמים מצוה זו ופטרוהו ממזוזה. ונהי דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת מ"מ הא בעינן עכ"פ טעם מתקבל. (כמו בכל הני דחשבינן ביבמות) והכא מה טעם איכא. אלא ודאי דזה לא נקרא עקירה. הואיל דהוא מידי דממילא שנצמח מעצמו עפ"י דבריהם דלאו שם דירה עליה. וליכא חיוב עשה דמזוזה. וה"נ נימא כיוצא בזה הכא בבגדי כהונה. כיון שהם צוו לעשות חטאת העוף מספק יתבטל הלאו דכלאים:

וכעין זה יתורץ נמי הא דאברי עולה בחטאת. והך דאברי דם תמימין בבעלי מומין וכן גם בפייס דסוף סוף מצוה עבדי. ופשיטא בכה"ג דעביד עבודה בשאר ימות השנה הרי מצוה גמורה קעביד ולא מתהנה מלבישת הבגדים וליכא איסור כלאים. ואין להקשות הא אף כשלא מתהנה מהלבישה אסור בהעלאה כמו בקשין. וכמ"ש התוס' בכמה מקומות והכסף משנה כאן. י"ל דלא מוכרע בזה דעת הרמב"ם ועוד דמ"מ מחמת דמצות לאו ליהנות ניתנו לא חשיבא הנאה כלל וגרע מקשין:

ובהכי מיושב נמי קושיית הפרי מגדים (דאיתאמר לי שנמצא בספרו גנת ורדים) שהקשה על הרמב"ם (פ"ט ה' כלי המקדש) שלפי שיטתו בתבנית המעיל היה בגד בת ארבע כנפות ולמה לא מצינו שחייבו הכתוב בציצית. ולכאורה יש לתרץ דבריו דבפרק התכלת (דף מ"ג) אמרינן כהנים ולוים וישראלים חייבים בציצית. וקאמר הש"ס כהנים איצטריך סד"א הואיל דסמיכי כלאים לציצית והני כהני הואיל דאשתרי כלאים גבייהו פטורין מן הציצית קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה מי אשתרי. ולפ"ז מעיל דבעידן עבודה הוא לובש שוב איכא טעמא לפטור מציצית. ומכ"ש שהוא גופי' מהשמנה בגדים (הגם כי חוץ לזה אי אפשר שיתחייבו בציצית בעידן עבודה דהרי אינן יכולין ללבוש כלל טלית בת ד' כנפות דאסור להוסיף על הבגדי כהונה בעידן עבודה). אמנם הא לא מסתברא דבודאי כוונת הש"ס דהואיל דלא אשתרי להו כלאים שלא במקום מצוה שוב בטל ההיקש וע"כ מחוייבין בציצית לעולם. וא"כ אמאי פטור המעיל מציצית אמנם לפי מה שכתבתי ניחא. כיון דבלא"ה יש בזה מצות לבישת הבגדים מצד בגדי כהונה. והרי אינו נהנה והלכך פטור מציצית עוד נוכל לומר דמש"ה פטור מציצית דלא מקרי כסותך לפי שלא בא משלו רק משל הקדש. עי' יומא (דף ל"ה ע"ב) ופלפלתי עוד בזה במק"א) והנה קצת ראיה נ"ל להביא לשיטתי הראב"ד דאשתרי כלאים דבגדי כהונה אף שלא בעידן עבודה. מהא דאמרינן בחולין ר"פ ראשית הגז שאין פוחתין ממשקל חמש סלעים. וקאמר ריב"ל מנא ה"מ אמר קרא לעמוד לשרת דבר שהוא ראוי לשירות מאי ניהו אבנט. ופריך ואימא מעיל וכו' ואימא כיפה וכו'. והשתא אי נימא דאין לובשין כלאים רק בעידן עבודה הו"ל לתרץ בפשיטות. דמאותו קרא לעמוד לשרת למידין דוקא בגד כזה שהוא לובש רק בעידן שירות כשהוא עומד ועובד עבודה. ומאי ניהו אבנט דוקא דהואיל שהוא של כלאים אסור ללבשו כשאינו עומד ועובד אבל בגד אחר כגון מעיל הרי אין בו כלאים ויכול