זכר ישעיהו (רמב"ם) כג

בשאלה. וכן הא דתמידים שלא הוצרכו לציבור דנפדין תמימים ולא מצינו שישאל עליהם:

אבל היכא שיחיד קיבל על עצמו להתנדב איזה קרבן לציבור אעפ"י שהוא לקרבן ציבור מ"מ כל זמן שלא הביא ומסר ליד גזבר אכתי הרי זה רק כמו כל נדר דעלמא ומצי למשאל לעקור נדרו. איברא דיש לפקפק בזה דיש לדמות הך מלתא למי שנדר דבר לתועלת פלוני שאין מתירין אלא בפניו. וכאן איך שייך בפניו בפני כל קהל ישראל. אך בהך דינא דהתם ג"כ בדיעבד מהני אף שלא בפניו. וגם רק כשהוא מקבל נגד זה הנאה. ולהריב"ש דוקא כשחברו הוא המשביעו (עי' במ"ל ה' שבועות פ"ו ה"ז):

ועפ"י דברינו אלה דבנודר לציבור יכול לשאול ובמוסר לציבור אינו יכול לשאול. נראה לענ"ד ליישר המבוכות בהא דאמרי' במתנדב משלו לציבור אימור לא מסרם לציבור יפה יפה. ותמה המ"ל (ה' שקלים פ"ד) ומה בכך סוף סוף כיון שמסרם לציבור חשיב כשל ציבור ממש ומחשבתו לא מתקלקלה. דדברים שבלב אינן דברים. ובעיקר הך מלתא העיר כמה סתירות. דלענין שומרי ספיחין בפ' בתרא דמציעא אמרי' לחד אוקימתא לרבנן דחיישינן שמא לא מסרם יפה יפה ונגד זה מצינו בכ"מ דלא חיישי להכי. כגון גבי שקלים דמייתי ג"כ כהן וכן גם נשים ועבדים אע"ג דפטירי. ומטעם דמסרי לציבור. וכן הא דפ"ק דר"ה דאמרינן כל קרבנות ציבור יחיד מתנדב משלו כשרים. ובלבד שימסרם לציבור ופריך פשיטא ומשני מה"ד שלא ימסרם יפה קמ"ל. וכה"ג קאמר הש"ס בכתונת כה"ג לעבודת יחיד ביוה"כ. ולבד בשומרי ספיחין חיישי רבנן להכי שמא לא ימסור יפה יפה. ולענ"ד דהכי היא הסברא. דהנה שומרי ספיחין שהתנדבו לשמור הספיחין לצורך העומר אף שהם מתנדבים זה בתורת נדרי הקדש מ"מ אכתי שמא לבסוף יהיו נשאלין על זה ונמצא שלא יהי' להציבור עומר ושתי הלחם. ומאין יבא עזרם. הרי אין להם מן המוכן ממקום אחר. ובזה שפיר יהי' מהני שאלה כיון דאכתי לא נמסרו לציבור שהם מחוברין לקרקע עדיין וזהו כוונת הש"ס חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה היינו שמא יהיו נשאלין על זה שהתנדבו. משא"כ בכל הני כגון בשקלים ובקרבנות ציבור שהיחיד מתנדב ומוסר תיכף בפועל למאי ניחוש לה. למתשל אח"כ אינו יכול שכבר מסרם לציבור. ואי משום שלא התנדב בכל לבו מאי איכפת לן דברים שבלב אינם דברים. וכקושיית המ"ל. וזהו כוונת הש"ס מה"ד וכו' קמ"ל דלא חיישינן כלומר לא איכפת לן. כיון שהוא מוסר אותם והקדש קונה ומעייל לרשותו:

ובהכי ניחא נמי מה שהקשה המ"ל מקטורת דמצינו שיחיד מביאו ומוסרו לציבור (כריתות דף ו' ומעילה דף ט') ואמאי ניחוש לרבנן שמא לא מסר יפה והוי' קטורת יחיד שהיא קטורת זרה. ואפי' לדידי קשיא דנהי דאחר שמסר אותם בפועל יד גזבר דליתא בשאלה אז תו לא חיישינן לשמא לא מסר יפה וכנ"ל מ"מ אכתי האיך יסמכו ציבור על זה קודם שימסור. דמסתמא כשזהו הי' מתנדב לא היו הציבור עושין עוד דאין קטורת בא מותר למזבח כלל רק כאשר צויתיך (מנחות דף נ') ולאיזה צורך ירבו בעשיית קטורת חנם. אמנם לסברתינו מ"מ גם בכה"ג תיכף כשהקדישו אמרינן בהכרח שמסר יפה יפה. וטעמא דמלתא כיון דקיי"ל דהעושה קטורת לעצמו להריח בה חייב כרת. ואף אם לא להריח בה מ"מ אסור מדלא מצינו רק בעשאה להתלמד או למוסרה לציבור פטור (וגם בזה משמע פטור אבל אסור) וא"כ היאך יהי' תוהא על הראשונות וישאל על הקדישו ויאמר שהוא חפץ להחזיק הקטורת לחולין הא קא עביד איסורא. ועי' במ"ל פ"ב ה"ו מה' בית הבחירה ודבריו צריכין ביאור ואכ"מ:

ונחזור לעניננו עכ"פ מן המבואר הוא דבקרבנות ציבור לא שייך שאלה. והא דלא מתרץ הש"ס הכי במתני' דיש אוכל אכילה אחת וכו' דאיירי בקרבן ציבור. ולא הוצרך למוקים בבכור דוקא. אפשר דחדא מינייהו נקיט. כמו שהראיתי שם דבלא"ה הוי מצי למוקים בגוונא אחריתא. אך הא קשה בפ"ג דמכות במתני' דיש חורש תלם אחת וכו' אמאי לא מנה ג"כ מעילה. וכגון שהשור הי' קרבן ציבור דליתא בשאלה וגם יש מעילה בקדשי קדשים משהוקדשו. ולפי' רש"י ניחא דכבר חשיב מעילה בחמור. אבל לפי' התוס' קשיא. אך כבר כתבו התוס' בפסחים (דף מ"ז) דלאו דמעילה לא חשיב לפי שצריך שיעור פרוטה:

הלכות נזירות רפ"א. ומצות עשה שיגדל שער ראשו. שנאמר גדל פרע שער ראש.ו ואם גלח בימי נזרו עובר בלא תעשה שנאמר תער לא יעבור על ראשו וכו'. ולהלן הלכה י"ב הריני נזיר ע"מ שאהי' שותה וכו' או מגלח שערו ה"ז נזיר מכולם ולהלן ריש פ"ג פסקינן אין נזירות פחות משלשים יום ויש לי להעיר בזה ענין חדש וחדית הוא לי לתת לפני המעיינים לענות בו:

א הנה מצינו בלשון חז"ל כהן והוא נזיר כגון הא דדרשינן בספרי ומובא בכ"מ בש"ס. ולאחותו הרי שהי' כהן ונזיר וכו' הרי שהי' כהן גדול ונזיר עיי"ש. ובנזיר (דף מ"ח:

) כה"ג והוא נזיר מנ"ל. וכן במשנה פ"ג דמכות יש חורש תלם אחת וכו' כהן והוא נזיר וכו'. וקשיא לי האיך משכחת כלל כהן שיהי' נזיר. הא אמרינן תענית (דף י"ז) דכהן הדיוט מסתפר אחת לשלשים יום דכתיב ופרע לא ישלחו. וגמרינן פרע פרע מנזיר. וא"כ הרי זה חמר גמל. מפני חובת כהונה מחוייב הוא להסתפר עכ"פ אחת לשלשים יום. ומצד הנזירות הוא אסור בגילוח. והנה בכהן הדיוט עדיין י"ל דדוקא כהן העובד או המוכן לעבודה במשמרתו מחוייב להתגלח אבל לא כהן במדינה. ועי' הלכות ביאת מקדש פ"א ה"י וז"ל כשם שאין הכהנים מוזהרים וכו' כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש. בד"א בכהן הדיוט. אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם. שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר את ראשו לא יפרע וכו'. והראב"ד השיגו וכתב ליתא להאי כללא שאפי' שלא בשעת ביאה אסור לגדל פרע שהרי חייב להסתפר מל"י לל"י כדכתיב ופרע לא ישלחו ביאה למקדש פי' במשמרתם עכ"ל. ועכ"פ אף לשיטת הראב"ד משמע דכהן הדיוט במדינה שאינו רגיל לעבודה רשאי לגדל פרע אבל אכתי כהן גדול קשיא שהוא מוזהר לעולם בגידול פרע כדכתיב את ראשו לא יפרע האיך משכחת בי' שיהי' ג"כ נזיר. ואין לומר כגון שהתנה ואמר הריני נזיר ע"מ שאתגלח או פחות מלמ"ד יום ז"א דקיי"ל אין נזירות פחות מלמ"ד יום וגם אין נזירות לחצאין. וגבי כהן הדיוט אין לתרץ עוד כגון שמגלח א"ע ביום למ"ד לנזירתו. דקיי"ל דבדיעבד יצא עי' ה' נזירות רפ"ד. ז"א דא"כ הוי תרתי דסתרי. דלענין הנזירות חשיב זאת גידול פרע. ולענין מצות כהונה לא הוי כמגדל פרע והא כל ענין גידול פרע דכהונה ילפינן מנזירות וז"פ. לכן בכהן הדיוט בע"כ נימא רק כשאינו רגיל לעבודה וכמ"ש אבל בכה"ג קשי'. ואין לומר שראשו קרח ז"א דהא קרח הוא בעל מום (עי' ה' ביאת מקדש רפ"ח) אף בכהן הדיוט ומכ"ש כה"ג שצריך להיות ג"כ מובדל בנוי והדרת פנים:

ומצינו למימר דשפיר אפשר כהן גדול ונזיר. כגון שנדר בנזיר מקודם ונתמנה לכה"ג בימי נזירותו. אי נמי בנזיר עולם דמותר להתגלח משלשים יום לשלשים יום לפירש"י. ואפי' לדעת רבינו דאסור להתגלח עד שיכבד שערו. אפשר לומר דהא גופי' שהוא מחוייב משום מצות כהונה להתגלח חשיב כהכביד שערו. שלא יהי' כבוד שמים קל מן כבוד הדיוט. כך אפשר למדחק. אבל אכתי גופא דמלתא קשה. אמאי לא אשתמיט שום תנא לאשמעינן דין זה דכהן גדול אסור לקבל נזירות משום דאסור בגידול פרע. וקצת יש להביא ראיה בדרך פלפול דאין הכי נמי שאין מהראוי שכה"ג ידיר בנזיר. דיש לדקדק לשיטת רבינו שכתב בפ"ז ה' נזירות דנזיר שנטמא בכלים שנטמאו במת