ישמח ישראל (רמב"ם) מג

דהלא הי' כסף וזהב ואב"ט לכל א' מישראל די והותר כמ"ש דעם המן ירד להם אב"ט כמ"ש בתרגום יונתן והנשיאים הביאו ר"ל ענני כבוד אך י"ל מפני שנתמשכן בעוה"ר ושפך חמתו ית' עליהם ולטובתנו שלא נאבד ח"ו ולא יהי' כליון לנו ח"ו ונדבות ישראל הוצרך להיות הן בפועל הן במחשבה טהורה וז"ש אשר ידבנו לבו כו' תרומתי וזאת התרומה כו' ושתי קדושות הן. א) מקדש ד' מהמחשבות טהורות בנדבת הלב. ב) מקדש ישראל מהמעשה בפועל וכשנחרב ונתמשכן בעונינו וגלה יקרינו מ"מ מקדש ד' לא בטלה וא"ש פסק הרמב"ם דשכינה לא בטלה וקדשה לעת"ל ומקריבין אע"פ שאין בית והא דפסק הרמב"ם פ"א מהל' מע"ש דאין אוכלין מע"ש אלא בפני הבית היינו מטעם גזה"כ דאתקש לבכור כמ"ש בגמ' (מכות י"ט) ובתוס' (זבחים ס') אף למ"ד קדשה לע"ל והא דכ' הרמב"ם פ"ו מהבהב"ח גם מע"ש היינו משום דנקט לשון המשנה וברייתא כצורתה וכמ"ש (מגילה ט') אבל באמת להלכה מע"ש אין אוכלין בירושלים בזה"ז וירקבו: וא"ש דבונין ע"י עכו"ם עפמ"ש תוס' (זבחים ג' ע"ז כ"ו גיטין כ"ב) דעכו"ם סתמא עושה וכמ"ש במילה ימול ארמאי אף דגם מילה בעי לשמה וע"כ משום דמילה צערא לינוקא סתמה לשמה קאי וכן בקדשים משא"כ בגט עיי"ש וכמ"ש בענין סוכה וד' מינין דמשום טרדא דמצוה וחסרון כיס אמרינן סתמא לשמה וה"נ די"ל גם בבנין בהכ"נ ועוד דמקדש ד' כבר נבנה מנדבת הלב שפיר אמרינן דהבנין בפועל ומעשה סתמא לשמה

ובזה א"ש קושית אחרונים שהקשו מגמ' גיטין מ"ב) עבדי שהי' כבר ולמה דרשו ז"ל מפסוק והשימותי את מקדשיכם דבקדושתו עומד אף לאחר שנחרב כמ"ש (מגילה כ"ט) בהכ"נ שחרב כו' ונאמר ג"כ מקדשיכם שהי' כבר דשם הי' לו קנין הגוף בהעבד משא"כ כאן מדכתיב בלשון מקדשיכם ולא בלשון מקדשי כמ"ש מקדשי תראו ועשו לי מקדש וע"כ דמקדשי לא בטלה רק מקדשיכם ר"ל הנעשה בפועל וכמש"ל ולכן אסור להשתמש בה תשמיש בזוי אף בחורבנה ועוד א"ש קושית הטו"א (מגילה שם כ"ט מיבמות ו') דיליף מקדש משבת דלעולם אסור והכא יליף מהא דוהשימותי כו' דברמב"ם פ"ו שם מבואר היטב הא דיליף משבת היינו לענין מורא מקדש וכבודו כמו שהי' בבנינו ואין שום חילוק וזה לא מוכח מפסוק והשימותי כו' דעכ"פ בטל מקדשינו והו"א דקל קדושת המקדש מבקודם דבעינן לעולם ב' קדושות קמ"ל הילפותא משבת דלעולם אסור כמו בבנינו וא"ש מדרש ורש"י ז"ל ויברך אותם משה מה ברכה ברכם יה"ר שתשרה שכינה במעשי ידכם ולכאו' מבואר כן בפסוק ושכנתי בתוכם אך לפמ"ש א"ש דתשרה שכינתו ית' גם במעשי ידכם מלבד השראת שכינתו ית' ע"י נדבת לבכם שלא בטלה לעולם אף בחורבנה והכפול לשון בפסוק א"ש עפמ"ש ועתה יגדל נא כח ד' דבמעשי המצות מוסיפים כח כו' וז"ש מעש"י כוננה עלינו כנ"ל ועוד דמעש"י כוננהו ר"ל בהוספת כח פמש"מ כביכול באתערותא דלתתא לשם שמים בלב

רמב"ם (פ"י מהל' יבום) בחייבי לאוין וחייבי עשה אם בעלו קנו. והקשו כולם והלא אין עשה דוחה עשה ומפני זה דחה רש"ל דבריו ז"ל והנוב"י תי' דשוב לאחר שבעל אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה: והנלע"ד דלכאורה לשיטת הריב"א (חולין קמ"ב) דהל"ת נדחה מפני העשה שכנגדה ועשה שעם הל"ת קיים א"כ גם באלמנה לכה"ג מן הנשואין דגם להרמב"ם אינה מתיבמת ואם בעלו לא קנו נימא דרק העשה נשאר ודמי לחייבי עשה דאם בעלו קנו. אמנם נ"ל בהקדם קושיתי לשי' הריב"א למה לא נאמר הא דאהדרי' לאיסורא קמא כמ"ש בתוס' (חולין צ"ח ב') ד"ה רבא ותוס' ע"ז ס"ז) ד"ה אר"י לר"ת דטכע"ק מה"ת לוקה אף דיליף מגעולי מדין לרע"ק ורק ה"ל לאו הבא מכל"ע מ"מ אמרינן אהדרה כו' וכמו בגיזה דבכור בע"מ ופסוהמ"ק כו' והיכא דיש לפנינו עשה ול"ת וקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולשי' הריב"א הל"ת נדחה ונאמר אהדרי' כו' וממילא נשאר לפנינו גם הל"ת