ישמח משה, מקץ יד

שם (חולין צ"א ע"א) בתוספת ד"ה כמאן דאמר גיד הנשה נאסר לבני נח, ואם תאמר דילמא לא נאסר, ואפילו הכי היו מקיימין כמו שחיטה דקאמר פרע להם בית השחיטה. וי"ל מדקאמר והכן, משמע דבלאו הכי לא משתרי. אי נמי פרע להם בית השחיטה, היינו נחירה שנצטוו על הנחירה, עד כאן. ואני הוכחתי דלא כתירוץ התוספת הזה רק כמו שתירץ מעיקרא, דאיך יכול להיות דהיינו נחירה, אם כן מאי קאמר לעיל (חולין בדף פ"ה ע"א) דרבי שמעון גמר שחיטה דאותו ואת בנו, מטבות טבח והכן, מה להלן שחיטה ראויה, אף באותו ואת בנו שחיטה ראויה, אף דנחירה לדידהו הוי ראויה, מכל מקום האיך גמר גזירה שוה, כאן כתיב שחיטה וכאן טביחה, וגם הפירוש הוא נחירה. וגם מאי מקשה על ר' מאיר ליגמר מטבוח טבח, משני דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה, ומקשה הא תני דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן (ויקרא יד לט-מד), זו היא שיבה זו היא ביאה, והרי איכא לחלק דבהא דתנא דבי רבי ישמעאל אף דאין הלשון אחד, מכל מקום הפירוש הוא אחד, אבל הכא אין פירושו של זה כמו פירושו של זה. לכך נראה כתירוץ הא' של התוספת, וק"ל.