ישמח משה, בהעלותך ז

במדרש (ב"ר א' י"א) מעשה היה ביום סגריר, ולא נכנסו חכמים לבית הוועד, והיה שם תינוקת ואמרו בואו ונעשה בית הוועד, אמרו מה טעם כתיב מ"ם מ"ם, נו"ן נו"ן, צד"י צד"י, פ"א פ"א, כ"ף כ"ף. אלא מממאמר למאמר, ומנאמן לנאמן, ומצדיק לצדיק, מפה לפה, מכף לכף. ממאמר למאמר, ממאמר של הקב"ה למאמר של משה. מנאמן לנאמן, מהקב"ה שנקרא אל מלך נאמן, למשה שנקרא נאמן, דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא. מצדיק לצדיק, מהקב"ה שנקרא צדיק, דכתיב (תהלים קמה יז) צדיק ה' בכל דרכיו, למשה שנקרא צדיק, דכתיב (דברים לג כא) צדקת ה' עשה. מפה לפה, מפיו של הקב"ה לפיו של משה. מכף לכף, מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה וכו', עיין שם.

וכדי להבין מה חידשו בזה, הלא זה הדבר שניתן התורה מיד הקב"ה ליד משה, קטני שבקטנים ידעו זה, ולמה לי כל הני רמזים. והנ"ל על פי מ"ש החן טוב (בפרשת יתרו) בפסוק (תהלים עה ב) הודינו לך אלקים וגו', ותורף דבריו דלכך החיוב להזכיר יציאת מצרים בכל יום, מה שאין כן בכל הניסים הנעשים, כי התורה היא יסוד הבריאה והקיום וכלי אומנתו (עיין ב"ר פ"א א'), ואם כן שמאחר שניתנה התורה לנו התורה והכלי אומנות בידינו, אין פלא כל כך שישתנו הטבעים עבורינו. מה שאין כן ביציאת מצרים שלא היה בידינו תורה ומצות, ואחת היתה ופרסמה הכתוב (שמו"ר א' כ"ח), עד כאן דבריו ודפח"ח. ונמצא לפי זה מי שמקיים התורה, הוא שליט על הכל וגוזר והקב"ה מקיים. והנה כבר כתבנו בדרושים (בפרשת בראשית ד"ה ויהי ערב), כי עשרה מאמרות הוא עשרת הדברות, כי תורה יסוד הבריאה ויסוד הקיום, והנה בכולן העיקר הפועל והתכלית הם מקבלי התורה, וכמו שדרשו רז"ל (ויק"ר ל"ו ד') בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, והכל אחד, והבן: ְ

והנה הקב"ה נקרא נאמן, שנאמן לקיים הבטחתו, כי אין מעכב על ידו כי מי יאמר לו מה תעשה, ועל כן הצדיק המקיים התורה, נקרא גם כן נאמן, כי נאמן לקיים גזירתו כי הקב"ה מקיים דבריו, וכמו שמצינו במשה (במדבר טז ל) שאמר אם בריאה יברא, בלשון ציווי. ועוד יותר מזה שאפילו יכול לבטל גזירת השי"ת, כמו שדרשו רז"ל (מו"ק ט"ז ב') בפסוק (שמואל ב' כג ג) צדיק מושל וגו'. והנה גזירת השי"ת הוא בבחינת צדיק, כי בבחינת חסיד הוי ויתור, והבן. ועל פי זה מבואר ממאמר של הקב"ה, דהיינו ויאמר דבראשית (א ג), שהוא הפועל, למאמר של משה דהיינו שקבלו משה והוא התכלית, והן הן הדברים כי קבל יסוד הבריאה והקיום, על כן מנאמן לנאמן, כמו שהקב"ה נקרא נאמן כנ"ל, הכי נמי מקבל התורה דכתיב בכל ביתי נאמן, היינו בכל הבריאה נאמן הוא לקיים מה שאומר כי שליט על הכל, ולא עוד אלא מצדיק לצדיק, דאם השי"ת גוזר בבחינת צדיק, הצדיק מבטלו בבחינת צדיק. והנה מפה לפה מכף לכף, דינא אשמועינן כריש לקיש דאמר בגיטין (דף סמ"ך ע"א) תורה חתימה ניתנה. ואם כן מקודם היה מפה לפה, ואחר כך מכף לכף היינו דבר הנותן מיד ליד, וכמ"ש המהרש"א בחידושי אגדות (בשבת דף ק"ה א') בנוטריקון אנכ"י (שמות כ ב), דנחלקו חד אמר אמירה נעימה כתיבה יהיבא, וחד אמר יהיבא כתיבה נאמנים אמרים, עיין שם והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי האמור נ"ל לפרש (תהלים פ"ה) אמת מארץ תצמח וגו'. דהנה כתיב (ויקרא כו ד) ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. וידוע דהתורה מדברת בעליונים, ולפי זה ונתנה הארץ יבולה היינו האמת שמארץ יצמח, ועץ השדה יתן פריו היינו חקל תפוחין קדישין. והיינו אם אמת מארץ תצמח שצדק משמים נשקף, מכל מקום (תהלים פה יג) גם ה' יתן הטוב, ואין צריך שהצדיק יבטל, הואיל וארצינו תתן יבולה כנ"ל.

עוד באופן אחר נ"ל המדרש (ב"ר א' י"א) מפה לפה מכף לכף. על פי הנזר הקודש (פרשה א' סימן א') (מובא לקמן פרשת חקת ד"ה וממדבר), ההפרש שבין יד ליד, היינו השגת העיון בתורה שבעל פה. והיינו מה שהוא מפה לפה כמשמעו, הוא מכף לכף, ר"ל ההפרש שמכף לכף, והבן. או יאמר, כי בתחלה זכה מפה לפה, דהיינו בההפרש שבין יד ליד, ואחר כך מכף ידו של הקב"ה דייקא לכף ידו של משה בהדרגה, תחלה בחלק הנגלה, ואחר כך בחלק הנסתר, והבן. (