ילקוט הרועים פז

אליעזר סובר דעה אחרת דמה"ת אין איסור לשחרר ורק מדרבנן אסור אבל ר"ע ס"ל דהוא מה"ת ורב יהודא ס ל כר' אליעזר ובשו"ת מאיר נתיבים פ' ויגש דאי אסור לשחרר העבד תליא בפלוגתא אי קרקע נגזלת ור' אליעזר דס"ל בב"ק דקרקע נגזלת ס"ל לבה"ת חובה ע"ש ובשמן רוקח פסחים מ"ז דהיכא דמשחרר עבדו לצורך מצוה ולא משום חנינא בכה"ג ל"ה האיסר רק מדרבנן משא"כ כשמשחרר משום חנינא האיסור מדאורייתא משום לא תחנם ע"ש ובמחנה ראובן יבמות דצ"ג דר' שמלאי ס"ל כר' ישמעאל דלעולם בהם תעבודו רשות ע"ש והר"ן בהשולח הביא ד' הי"מ של"א תורה לבה"ת אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין לא תחנם אבל במקום מצוה לא משום חנינא דידהו עביד אלא לצורך עצמו ע"כ ובבאר יעקב יו"ד דפ"ט דד' הר"ן במחלוקת שנוי' דבברכות דמ"ז דפריך והא מצהב"ע לא ס"ל כשי' הר"ן רק דהוי עשה בפ"ע אכל הש"ס בגיטין דל"ח דמשני מצוה מצוה שאני ס"ל דהאיסור רק משום לא תחנם כשי' הר"ן ועוד כ' דדוקא לר' יהודא דס"ל בע"ז די"ח דלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם י"ל כשי' הר"ן אבל לר' מאיר דל"ל איסור ליתן לנכרי מתנת חנם ס"ל דהוי עשה בפ"ע ואביי לא ס"ל כשי' הר"ן ורבינא ס"ל כשי' הר"ן דהעש' משום לא תחנם ובכתב סופר פ' בהר דלר' יהושיע בן לוי דס"ל דט' ועבד מצטרפין א"א לדידי' לומר כשי' הר"ן כיון דהוא בכלל ישראל משא"כ לשארי אמוראי דס"ל דט' ועבד אין מצטרפין שפיר י"ל כשי' הר"ן ע"ש ובס' החיים כתב למ"ד מצוה ללה"נ ס"ל דמותר לשחרר עבדו הצורך מצוה משא"כ למ"ד מצוה ליהנות נתנו ס"ל דאסור לשחרר עבדו לצורך מצוה ובנוב"י סי' ע"ו וסי' ע"ז דלר' מאיר דס"ל חוב הוא לעבד מוכח דס"ל דלעולם בהם רשות ע"ש. לפני עור. שי' האמונות שמואל דל"ש לפ"ע היכא שלהמושיט ל"ה שום איסור ובפמ"ג בפתיחה או"ח דלמ"ד בב"מ ד"י ע"ב דהיכא שהשליח ל"ה בר חיובא אמרינן אשלד"ע ס"ל כהא"ש הנ"ל וממילא ל"ה ב"ח משום לפ"ע אבל המ"ד דס"ל דאף היכא שהשליח ל"ה ב"ח אמרינן אשלד"ע ס"ל דעובר משום לפ"ע ואף של"ה איסור להמושיט ושפיר הוי ב"ח משום לפ"ע והנה שי' הרמב"ן ביבמות ר"פ יש מותרות דלאו דלפ"ע אינו אלא בלאו השוה בכל אבל בלאוים שאין שוים בכל ל"ש לפ"ע ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' ר"ב דדוקא אשה פטורה מלאו דאינו שוה בכל ואיהי אינה מקפדת אבל אנשים לעולם חייבים בלאו דלפני עור אפי' אינה שוה בכל ועיין בישועות יעקב יו"ד סי' א' דאשה ועבד לא נזהרין בלפ"ע דל"מ להו איסור ע"ש בשם האגור ובנוב"י מהדו"ק אע"ז סי' פ"א דלוקין אלאו דלפני עור ולא הוי לאו שבכללות ע"ש וק"ק לי מפסחים דכ"ג הא לכלבים שרי ע"ש ולהנ"ל דלמא אסור ג"כ בהנאה רק דמחמת הנאה אין לוקין כשיטת הרמב"ם משא"כ מחמת לפני עור. לקתה הכוליא דטריפא אבל בעוף פסק הרמב"ם דאין טריפות בכוליא של עוף ובפלתי סי' כ"ט דתליא בפלוגתא דרכיש ודבני מערבא בחולין דצ"ז דשיטת האגור דטריפות הכליות לא הוי מחמת עצמו רק משום הב"מ דסופן להתקלקל ושארי הפוסקים ס"ל דהוי טריפות מחמת עצמו ופליגי בזה רכיש ודבני מערבא דרכיש ס"ל דטריפות הכליות מחמת עצמו לכך ס"ל דל"ב שיגיע הלקותא למקום חריץ וגם בעוף פוסל משא"כ בני מערבא ס"ל דטריפות מחמת הב"מ ולכך ס"ל דבעי שיגיע לקותא לחריץ דשם תלוין המעיים ובעוף כשר דאין המעיים תלויים בחריץ בעוף ועולא ס"ל ג"כ כבני מערבא דטריפות מחמת הב"מ ע"ש. לשמה האחרונים נסתפקו בדבר שצריך לשמה ומחשב לשני דברים הצריכין לשמה מי מהני כיון דצריך לחשוב לתרווייהו ל"ח לשהה והביאו ראיה מהא דצריך קרא דאינו יכול לגרש ב' נשים כאחת בגט אחד ותי"ל דצריך לשמה והכא ל"ה לשמה דצריך לחשוב לתרווייהו ול"ל קרא ע"כ ולדעתי י"ל כמו דאמר הש"ס בהשולח לענין קנין פירות דמדכתב רחמנא לביתך ילפינן מכאן בעלמ' וכ"ה בפסחים דע"ה א"כ י"ל דבאמת מכאן ילפינן כיון דגלתה התורה דאין שני נשים מתגרשות בגט אחד י"ל דהטעם משום דצריך לשמה ול"ח לשמה כיון שצריך לחשב לתרווייהו וממילא ילפינן בעלמא דהיכא דצריך לשמה ל"מ במחשב לב' דברים הצריכין לשמה. ועפ"י נ"ל ליישב מה שהקשיתי בגיטין ד"ט דלמה לא תני דשווי ג"נ לש"ע לענין זה דאין ב' נשים מתגרשין בגט א' וה"ה בש"ע ועיין רש"י גיטין דמ"ב ולפ"ז א"ש כיון דהטעם משום לשמה אם כן שוב הוי בכלל מוליך ומביא כמו דמתרץ הש"ס על לשמה דהוי בכלל מוליך ומביא ובד' הרמב"ם פרק ד' מגירושין ה"ג שכ' ונמצא שאין מגרש לזו אלא לב' אחרות ק"ק דאפילו מגרש לזו גם כן מ"מ הא אין ב' נשים מתגרשות בג"א כנ"ל: לאו שא"ב מעשה. בגינת וורדים ובתועפות ראם העלו דלשאב"מ דאין לוקין מ"מ כשהוא ניתק לעשה ולמ"ד ביטלו ולא בטלו כשמבטל העשה בידים חייב מלקות וחשיב י"ב מעשה אע"ג דעיקר הלאו אין בו מעשה וכ"ז למ"ד ביטלו אבל למ"ד קיימו ול"ק גם בכה"ג פטור אע"ג שמבטל העשה בידים: לאמור עיין אות ל' ואות י' בהשמטה פלוגתא אי לאמור הוי לאו ע"ש. לאו שא"ב מעשה בשבועות דכ"א בתוס' ד"ה חוץ דעדים זוממין חשוב לאו שאב"מ אף על גב דמתחייב הנידון על פיהם אולם בב"ק ד"ה מבואר דעדים זוממין חשוב לאו שי"ב מעשה והריטב"א כתב דהסוגית פליגי באמת בזה ובשו"ת נטע שעשועים אע"ז דהש"ס דב"ק ס"ל דבזה נחלקו ר' עקיבא ור' יהודא דלר"י חשוב לשאב"מ אע"ג דמתחייב הנידון על פיהם ולר' עקיבא חשוב י"ב מעשה. לאוין התוס' בב"מ רא"ל דהיכא דליכא מכות לא מוקמינן בלאוי יתירא ובאוהל דוד פסחים דמ"ב דז"ד היכא דאיכא לאוקמי אמילתא אחריתא אבל בלא"ה מוקמינן ללאו יתירא אף דל"ש מכות. לשאב"מ בתוס' ע"ז דס"ד בשם הערוך דר"ע ס"ל לשאב"מ לוקין ולפי"ז ל"ק קושית התוס' יומא דל"ו דאמאי ל"א ר"ע דעולה מכפרת על לשאב"מ דאין לוקין לאו שבכללות בזרע ברוך פסחים דכ"ד הוכיח דר' שמעון סובר אין לוקין אלאו שבכללות ובאוהל דוד פסחים כ"ג דחזקיה סובר דלוקין אלאו שבכללות לאמור בפסחים דמ"ב דלר' יהודא היכא דאיכא לאו הבמכ"ע וכתיב בריש הפרשה לאמור הוי לאו וכ' בראש יוסף שם דמ"מ אין לוקין דל"ה דומיא דחסימה ולמ"ד אליבא דר"י דה"ס ל"ש התראה ע"כ ל"ל לר"י דכ"מ דכתיב לאמור לאי אמור. באוהל דוד שם: לאוין. ברמב"ן פרשת ויקרא דכל איסור לאו בשוגג א"צ שום ריצוי ונשיאות עון כלל ובמשיב נפש פסחים דכ"ו דתליא בפלוגתא דלר"ש דס"ל דשא"מ מותר דס"ל כרמב"ן אבל ר' יהודא ס"ל דגם השוגג צריך כפרה וע"כ דשא"מ אסור ומה"ט באיסור דרבנן דכ' הנה"מ דבשוגג א"ל כפרה ע"כ בדרבנן לכ"ע דשא"מ מותר ובאמת י"ל דגוף ד' הנתיבות תליא בפלוגת' זו דהנתיבות ל"כ כ"א אליבא דר"ש דמה"ת בשוגג א"צ כפרה ע"כ בדרבנן אף מדרבנן א"צ כפרה בשוגג משא"כ לר"י י"ל כל דתיקון רבנן כו' ואף בדרבנן צריך כפרה בשוגג לאו הנל"ע דאין מנתק לב' לאוין בנהרי אפרסמון דקע"ד דתליא בזה דלמ"ד קיימו ול"ק אין עשה מנתק לב' לאוין ולמ"ד בטלו עשה מנתק לב' לאוין ולמ"ד בטלו מותר לעבור בלהנל"ע ע"מ לקיים אח"כ העשה כ"ד הר"י בתוס' פסחים דכ"ט ולמ"ד קיימו אסור לעבור ע"מ לקיים העשה בסופו. לוי אי מקרי עם כ' בח"ס חולין דקל"א דלמ"ד לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי א"כ זכה לכל שבט לוי בהנהו מתנות ואיך כתיב בקרא מאת העם אע"כ לוי לא מקרי עם ואידך ס"ל פנחס כהן הי' מעולם ולא זכה במתנות אלא לכוהנים ולא ללוים ולוי בכלל עם דקרא: לינה. בס' מלוא רצון פסחים דפ"ה דר' יהודא ס"ל דטעון לינה בירושלים כל