ילקוט הרועים עד

טריפה בלב אריה חולין דל"ב כ' דלמ"ד טריפה אינה חיה ומשעת טריפתה הוי אתחלתא דמיתה וכי נגמר הדבר אח"כ ומתה לגמרי אינו חייב רק משום נבילה לחוד דכולה חדא מלתא הוא ולמ"ד טריפה חיה ואינה אתחלתא דמיתה אם מיתה אינו חייב רק משום טריפה דאיסור נבילה ל"מ לחול אאיסור טריפה ולעולם אינו חייב משום שני שמות ע"ש: טריפות שי' הרשב"א בתה"א דמ"ג דניטל הכבד דטריפה הוא מחמת חסרה המרה ובתב"ש סי' מ"א דהא דס"ל דטריפות הכבד משום מרה רק למ"ד דס"ל כזית במקום מרה א ל למ"ד במקום חיותה מודה הרשב"א דטריפה מחמת עצמו ע"ש ש פה עיין בש"ך חו"מ סי' ל"ג דטריפה אין פסול להעיד רק משום דהו"ל עדות שאאי"ל ולכך בממון יכול טריפה להעיד ובים התלמוד ב"ק העלה דתליא בפלוגתא דלמ"ד טריפה חיה לדידי' טריפה אין פסול הגוף אבל למ"ד טריפה אינה חי' לדידי' טריפה פסול הגוף ואף בממון א"י להעיד ע"ש: טריפה ביו"ד סי' מ"ד בהקטינה הכוליא טריפה אע"פ שנטלה אח"כ כולה אע"ג דנטלו הכליות כשירה אבל כיון שהקטינה לפחות מכשיעור דטריפה שוב א"י לחזור לכשרות ע"ש דהרש"ל חולק ע"ז וס"ל דאם נטלו כל הכליות כשרה ודמיא לריאה דניקבה ודופן סותמה ע"ש ובס' אור חכמים כ' בפסחים חלק ב' דתליא בפלוגתא דרבה ועולא בחולין דס"ח ע"ב דלרבה דאמר מה טריפה שאין לה היתר ע"ש ס"ל דאין יכול לחזור לכשרותה אבל עולא ס"ל כשי' הרש"ל דיכולה לחזור לכשרותה. טענה בקצוה"ח סי' פ' דהיכא דטען טענה דסבור שיפטור בה אע"ג שהדין לחיוב יכול לחזור ולטעון אע"ג דבכ"מ אין חוזר וטוען וזה רק אם הודאת בע"ד מטעם חיוב ומתנה אבל אם הא דהודאת בע"ד מטעם נאמנות לעולם א"י לחזור ולטעון עיין אות ה' הודאת בע"ד: טבילת כלים כע"ז דע"ה קמבע"ל משכנתא מהו ומביא ממר בר ר"א דמשכן לי' נכרי' ואטבלה ול"י אי, משום דמשכון כזביני דמי' א"ד משום דחזי לנכרי דדעתי' לשקועי' והרמב"ם ז"ל לא הביא הדין דדעתי' לשקועי דיצטרך לטבילה והכ"מ כ' דר' נחמן א"ר בר אבוה ל"ש אלא בלקוחין פליג וס"ל דאפי' דעתי' לשקועי' א"צ טבילה ובשו"ת תועפת ראם יו"ד דדוקא לר' אשי דס"ל גזל נכרי מותר כמ"ש הש"מ ב"ק דקי"ג ולא כשי' התוס' לכך מהני דעתי' לשקועי אבל אנן דקי"ל דגזל עכו"ם אסור ל"מ דעתי' לשקועי דמ"מ לא קנה וא"צ טבילה ע"ש: טריפה בישועות יעקב יו"ד סי' נ"ז דמ"ד טריפה אינה חיה היינו דאף המיעוט אינו חיה ומ"ד טריפה חיה היינו דהמיעוט יכול לחיות אבל רוב טריפות לכ"ע אינם חיים גם למ"ד ט"ח ע"ש: טבל ה"ג מפאקש בת"ת חלק עשירי נסתפק בטבל דמותר בכל הנאות רק הנאה של כילוי כמה הוא השיעור אי בכזית או בשו"פ וא"נ דהשיעור בשו"פ י"ל קצת בקו' התוס' בפסחים ל"ג ע"ב דהוי שירי' ניכרים לישראל דמקודם הי' אסור בהנאה של כילוי ועכשי' מותר ולפי"ז י"ל דמשו"ה ל"ח שירי' ניכרים לישראל כיון דגם מקודם הי' מותר להדליק בפחות משו"פ ובשעת הזול שוב ל"ה שירי' ניכרים שוב לעולם ל"ח שירי' נוכרים: טבילת כלים שי' הה"מ דלכך מותר לטבול כלים טמאים ביו"ט ול"ח כמתקן משום דגם קודם הטבילה חזי לטמא ולימי טומאתו ועיין בספר יהושע או"ח דז"ד לדידן אבל רבא ל"ל ס' הה"מ וגם חכמים דס"ל דאין מעלין המדומע ל"ל ג"כ ס' הה"מ: טבל דאינו מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כ' בעדות לישראל מכות די"ז דר' שמעון סובר כתי' ב' בכ"מ דפ"ז דדוקא בזיתים וענבים בעינן ראיות פני הבית אבל בדגן כיון שנגמר מלאכתו אסור: טבל הרמב"ם פסק דטבל למעשר עני אינו במיתה והיא נגד הירושלמי הובא בתוי"ט פ"ד דדמאי ובעדות לישראל מכות דט"ז דע"כ הש"ס דילן סוכר דטבל הטבול למ"פ ל"ה במיתה: טבול יום. בתוס' סוטה דכ"ט דלר' יוחנן ר' מאיר סובר אוכל שנגע בטבו"י מטמא קודש ור' יוסי סוכר דאמ"ט קודש אפילו מדרבנן ובמעילה ד"ח כ' התוס' דרבא חולק א"ר יוחנן דסוטה אלא דגם לר"מ אין מטמא קודש מה"ת אצא מעלה בעלמא מדרבנן ואליבי' גם ר' יוסי לא נחלק על ר"מ וסבור ג"כ לטמא קודש מדרבנן ובאהעו"ז פסחים דאביי ס"ל כר' יוחנן דפליג ארבא וכן ר' יוחנן עם בר קפרא נמי פליגי דב"ק ור"ל ס"ל כרבא דחולק אר"י. טומאת ידים בשירי קרבן פסחים פ"ז ה"ו דרבנן פליגי אדר"ע דס"ל דאין טומאת ידים במקדש וס"ל לרבנן דגם במקדש יש טומאת ידים. ועפ"ז ישבתי מה דק"ל בזבחים ד"כ ע"ב קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילין וא"צ לקדש וקשה הא אין טומאת ידים במקדש ולפי"ז א"ש דלרבנן שפיר יש טומאת ידים כמקדש וא"ש ד' הירושלמי פ"ב דיומא שנסתפק אי הציץ מרצה על טומאת ידים. והקשה המל"מ פ"ד מביא"מ הא אין טומאת ידים במקדש ולפי"ז א"ש דהאיבעי לרבנן וגם מ"ש המל"מ ואם הכוונה כגון שנגע חוץ למקדש באוכלי קודש הא אין הציץ מרצה על טומאת הנאכלין. ובאמת שי' הרמב"ם בפ"ד מביא"מ דרק על אכילות קרבן יחיד אין מרצה אבל הציץ מרצה על אכילות של ציבור ועיין לח"מ פ"א מפסוהמ"ק ושי"ל דמספ"ל להירושלמי בעכילת ק"צ בטומאת ידים אי הציץ מרצה. טומאת אוכלין הנה אי פחות מכביצה מקבל טומאה כ' במשיב נפש פסחים דט"ו דתליא בפלוגתא דלר"ש דס"ל נוטלפ"ג מותר פחות מכביצה מק"ט ולר"מ דס"ל נוטלפ"ג אסור ע"כ דפחות מכביצה אמק"ט ועוד כ' דתליא בפלוגתא דלמ"ד שו"ן על ט"ש ס"ל דמק"ט בכ"ש ולמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש ס"ל דגם לקבלת טומאה צריך כביצה ובח"ס פסחים ל"ג דלר' שמעון אמק"ט פחות מכביצה. ולדידן מק"ט בפחות מכביצה: טומאה דחוי' בתורת נתנאל אף דר' יהודא ס"ל טומאה הותרה ז"ד ביוהכ"פ שבו תלוי כפרת כל ישראל משא"כ בכ"מ טומאה דחוי בציבור ורבא סובר ג"כ דביוהכ"פ הותרה ובכ"מ דחוי' בציבור. טמא דמשלח קרבנותיו שי' הרמב"ם פ"ב מביא"מ דמצורע וט"מ אין משלחין קרבנותיהם וס"ל לזקני דרים דבט"מ מהני בדעבד כששלח אבל למצוה לא ישלח ור"ל פליג עלייהו דבדעבד נמי לא ואע"פ שטבל וע"ש בכ"מ. טומאה מבואר בפסחים דע"ז דלמ"ד טומאה הותרה א"צ ציץ לרצות ובמהרש"א סנהדרין די"ג דר' שמעון ס"ל טומאה הותרה ובכ"ז צריך ציץ לרצות: טומאה. כצל"ח פסחים דע"ט אף דס"ל לר' מתיר דגם בטומאה שאין הנזיר מגלח חייב על ביאת מקדש ז"ד אם טמא טומאת ז' אבל בטומאת ערב גם ר"מ מודה לת"ק דא"ח אביאת מקדש ובמחנה ראובן פסחים ע"ט דר' חסדא סובר ג"כ דאף על הטומאה שאין הנזיר מגלח חייב על ביא"מ: טובת הנאה. בשם ארי' חו"מ סי' ל"ז הוכיח דרבה דס"ל תקפו כהן מוציאין מידו סובר טוה"נ ממון: טעמא דקרא. במרדכי ב"ק מובא בפחד יצחק אות ט' בקו' הש"ס מ"מ אמרה תורה מוב"מ ישבע הגם דל"ד טעמא דקרא בכ"ז בדבר התמוה והיפוך משיקול הדעת לכ"ע דרשינן טע"ד אף דיש נ"מ לדינא: יאוש בתוס' ב"ק דס"ט הוכיחו דיאוש ל"ר מטעם הפקר ובנתיבות סי' שנ"ג דתליא בפלוגתא דרמי בר חמא ורבא דרמב"ח דס"ל דרשות יורש כרשות לוקח ס"ל דיאוש מטעם הפקר ורבא ס"ל דיאוש ל"ה מטעם הפקר לכך ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח וכן רב ור"ל ס"ל דיאוש ל"ה מטעם הפקר ע"ש והנה ביאוש וש"ר דשי' הרמב"ם דצריך הלוקח ליתן הדמים לבעלים כ' בנתיבות הנ"ל דלמ"ד יאושי מטעם הפקר א"צ לשלם הדמים ע"ש ובעטרת חכמים קדושין