ילקוט הרועים כט

מן השם ויוה"כ לא הוי איסור כולל אשבת ה"ה דנבילה ל"ח כולל מחמת שמטמא: איילונית דאמרינן בכ"מ דאיילונית אין לה ימי נערות דמקטנותה יצתה לבגר כ' בנוב"י מהדו"ק סי' ו' ומהדו"ת סימן מ"ג דז"ד לשמואל אבל רב סובר דאפילו איילונית מקטנותה יצאה לנערות ומנערות לבגרות: איילונית ברמב"ם פ"ד ה' קדושין צריכה גט אפילו בלא הכיר בה ובשעה"מ ה' יבום דדוקא לרבא צריכה גט ד"ת אפילו בלא הכיר בה אבל לר' אשי א"צ גט כלל ושיטת ר"ת דאיילונית צריכה גט מדרבנן לרבא אבל לר' אשי אפילו מדרבנן א"צ ולהרמב"ם צריכה גט לרבא ד"ת ור' ירמיה מדפתי ס"ל כר' אשי ובאוהל דוד יבמות ד"ה דתלי' בפלוגתא דרב ושמואל דלרב א"צ גט ולשמואל צריכה גט ור' אשי ס"ל כרב ורבא ס"ל דצריכה גט מדרבנן ובנוב"י מהדו"ת א"ע דדוקא כשקדשה בגדלות אבל בקדשה בקטנות א"צ גט עיי"ש בסימן ע"ח א"ע. ובהנ"ל אמרתי ליישב קושית הרשב"א ביבמות דנ"ט דמתרץ הגמרא דמשכח"ל בעולה שלא כדרכה ול"ה לא זונה ולא גרושה לר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה בממאנת והקשה דאם כן האיך משכח"ל מה"ת בתולה ולא בעולה ול"ל בממאנת הא מה"ת ל"ש מיאון. ולהנ"ל י"ל באמת הקשיתי אמאי ל"מ הש"ס באיילונית דגם כן א"צ גט ול"ה זונה ולא גרושה. אולם לשיטת הרמב"ם הנ"ל דאיילונית צריכה גט ואפילו לפמ"ש נושאי כליו דרק מדרבנן הוא מ"מ פריך הש"ס כיון דמדרבנן צריכה גט הרי היא גרושה (וע' בבית שמואל אחרון בדרוש לחתונתו שתי' קו' הרשב"א באופן אחר וגם כן באופן כזה דמ"מ מדרבנן היא גרושה) ולפ"ז מה"ת ל"ק כלל ונ"מ באיילונית וא"ש קושית הרשב"א שהניח בצע"ג ובפני יהושע גיטין דמ"ו דר' אסי ורבא ס"ל דאיילונית לא בעי גט אבל אנן קיי"ל כר' כהנא משמי' דעולא דאיילונית בעי גט ע"ש בכל הסוגי': אין דנין ק"ו מהלכה בפסחים דפ"א ס"ל לרבא אף דאין דנין ק"ו מהלכה אבל גז"ש דנין מהלכה ובשבת קל"ב ע"א פירש"י דה"ה כל י"ג מדות און דנין מהלכה וכ' במחנה ראובן פסחים דפ"א דתליא בפלוגתא דתנאי במכות י"א ס"ת שתפרה בפשתן ר"מ ור"י ח"א כשרה וח"א פסולה מ"ד פסולה דאתקיש ס"ת לתפילין מה תפילין הללממ"ס לתופרן בגידין אף ס"ת כן וח"א כשרה בהלכותיו לא אתקיש ופירש"י כיון דתפילין גופי' לא ידעינן אלא מהללמ"ס אין דנין ממנו הרי דתלי' בפלוגתא דתנאי ורבא ס"ל דהיקש וה"ה כל י"ג מדות לבד ק"ו דנין מהלכה ע"ש ובצל"ח פסחים דפ"א העלה דהא דאין דנין גז"ש מהלכה היינו אם באנו לדון בגז"ש רק בדבר זה שהוא הלל"מ אבל הכא כיון דהגז"ש במועדו במועדו ילפי' תמיד מפסח לענין דברים הכתובים בפירוש דפסח דוחה שבת וכדומה וממילא בכלל זה ילפינן ג"כ מה שהיא הלכה ע"כ ובשו"ת תורת חסד סימן מ"א דתלי' בפלוגתא דתנאי הנ"ל דלמאן דפסול ס"ל כס' הצל"ח כיון דילפינין מהקישא לשאר דברים ילפינן מני' ג"כ למה שהוא הלל"מ ונמאן דמכשיר ס"ל דאף דילפינן מהקישא לשאר מילי מ"מ אין ללמוד מהקישא לענין מה שהיא הלל"מ ופליגי ג"כ בגז"ש אי דנין מהלכה בס' הצל"ח הנ"ל וד' הצל"ח תלי' בפלוגתא דתנאי ע"ש ובזרעו של אברהם פסחים דפ"ב דראב"ן ס"ל דבג"ש דנין מהלכה: אין עד נעשה דיין. שיטת הי"מ הטעם משום דהו"ל עדות שאאי"ל דלא יקבלו הזמה על עצמן בכתובות ובאוהל דוד ב"ק דגם הי"מ ס"ל דאין ענ"ד מקרא דביום הנחילו את בניו רק דק"ל קושית הרמב"ן לחכמים דס"ל ביום הנחילו לתחילת דין שאין דנין בלילה מנ"ל דאין ענ"ד ולכך כ' הטעם משום עדות שאאי"ל. ולפ"ז קשה לר"מ ל"ל קרא ת"ל מטעם עדות שאאי"ל וצ"ל דנ"מ לר"מ מקרא דביום הנחילו לדיני ממונות דל"צ עדות שאתה יכול להזימה ורבנן ס"ל בדיני ממונות שפיר עד נ"ד ורב דס"ל גם בד"מ אין ענ"ד ס"ל כר"מ: איני יודע א"פ דחייב. שיטת הפוסקים דבלא הו"ל למידע פטור גם בא"י אם פרעתיך ובתומים סי' י"ז דז"ל לדידן אבל רבא ס"ל גם בל"ה לי' למידע חייב בא"י א"פ והנה שי' שערי ר' אלפס דבא"י א"פ צריך התובע לישבע וכ' המפו' דזה רק למ"ד בו"ש לאו ברי עדיף ואפ"ה בא"י א"פ חייב צריך עכ"פ התובע לישבע משא"כ למ"ד ברי ושמא ב"ע אזי בא"י א"פ א"צ התובע לישבע והנה בפני אריה כתב הטעם דצריך התובע לישבע בא"י א"פ כיון דבא"י אם הלויתני מחויב לצי"ש ומהני תפיסה לכך חיישינן דגם המלוה א"י ול"ל דאם יזכור המלוה יחזיר ז"א כיון דמהני תפיסה שוב לא יחזיר ועיין בב"ש אחרון סי' כ"ח הא דבא"י אם הלויתני דמחויב לצי"ש תלי' בפלוגתא אי ס"ד מה"ת לחומרא ע"ש והנה בלא ה"ל למידע כ' המפורשים דאינו מחויב לצי"ש בא"י אם הלויתני ובכה"ג שוב ל"מ תפיסה ובזית רענן סי' פ"א מסופק ביש חזקה מסייע להלוה אי פטור בא"י א"פ וכ' דלר' ששת דס"ל חזקה שליח ע"ש מוכח דל"מ חזקה נגד חזקת חיוב וחייב אבל לר"נ דס"ל דל"א חזקה שע"ש מוכח דבכה"ג פטור דמוקמינן חזקה נגד חזקת חיוב ופטור ובים התלמוד ב"ק קי"ח מסופק באם הלוה מודה איברי בשר נחירה בחולין די"ז אבע"ל לר' ירמיה בהכניסו לא"י מהו והרא"ש כ' ע"ז דנ"מ באדם שאסר ע"ע באחד מהמינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין אם מותר לאכול מה שנתותר בידו ובנוב"י תנינא יו"ד סימן ס"ד דלהרא"ש אין נזיר אסור ביין שכבר היה בעת שנזר וכן אין אסור לטמא למתים שכבר מתו קודם שנזר והקשה ע"ז מנזיר י"ז בעי רבא כו' ובשו"ת זכרון יצחק סי' ה' דהרא"ש כ' אליבא דר' ירמיה ורבא לא ס"ל הא דר' ירמיה וס"ל דבשר נחירה שהכניסו לא"י אסורין ור' ינאי ור' יוחנן ס"ל איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לא"י מותרין ולדידהו אין הנזיר אסור ביין שכבר היה קודם נזירתו: אכלה כולה אין נשאלין עליו כן ס"ל לרבא שבועות דכ"ו ובתומים סי' ע"ג רוצה לומר דמ"ד ה"ס ל"ש התראה ס"ל אכלה כולה אין נשאלין עליו והגם דכ' דמ"מ הקשה התוס' מאל תשתה אל תשתה אולם באמת זה ליתא ואף מאל תשתה אל תשתה ג"כ י"ל דזה היא ברגע אחד אבל אבל אין שהות לילך לחכם ולאמר לו הפתח חרטה ושישאל לו אכילה גסה בשבת דע"ו פלוגתא דר"י ור"ל ר"י סביר' ליה אכילה ע"י הדחק ל"ש אכילה ור"ל ס"ל אכילה ע"י הדחק שמיה אכילה ובהה"מ פי"ח מה' שבת הביא הגירסא ר' אושעי' במקום ר"ל ובשמן רוקח ברכות די"ב דמ"מ ר"ל סובר בזה כר' אושעיא יע"ש דפליגי ר"י ור"ל דר"י סבירא ליה דאכילה גסה ל"ש אכילה ור"ל ס"ל דאכילה גסה שמי' אכילה ועיין במל"מ פ"ה מיסוה"ת שפלפל בדין אכילה גסה: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. ובירושלמי קדושין איתא הטעם משום דכתיב לה' הארץ ומלואה ובכ"מ שהוא ברשות הגבוה אולם שי' הרא"ש נדרים כ"ט דהטעם דחייב לקיים דבריו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ול"ג למהדר ביה והנ"מ בין הטעמים היא מ"ש התוס' בקדושן דכ"ט ד"ה משכו דהיכא דבטעות היה כמו הכא שלא הה סבור שישתנה השער ל"ה כמסירה להדיוט וז"ל אם הטעם משום נדר כהרא"ש שי"ל היכא שהיה בטעות ל"ש אמל"ג אבל אם הטעם משום לד' הארץ ומלואה אז אין חילוק כ"כ דעת קדושים להגאון ר' רפאל בעל ושב הכהן ומוכח דהש"ס דילן לא ס"ל כטעם הירושלמי רק כטעם הרא"ש ועוד יש נ"מ אי בנכרי שייך הדין דאמירה לגבוה דלטעם הירושלמי גם בנכרי שייך אמל"ג דהוי כאלו הקדש משכה החפץ אבל לטעם הרא"ש משום מוצא שפתיך והכתוב נאמר בישראל ולא בנכר ממילא בנכרי שפיר יכול לחזור ותלי' עוד בפלוגתא בירושלמי נזיר ר"פ הכותים דלר' יוסי דאין הכותים בכלל לא יחל וא"צ היתר חכם ממילא גם כן אינו במוצא שפתיך ושמור ול"ש אמל"ג בנכרי אבל לר' יונה דס"ל כותים אין להם היתר חכם לדידיה גם בנכרי שייך אמירה לגבוה ע"ש בארצות וקצרתי: אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט. בשו"ת ושב הכהן כ' דוקא כשהקדיש בהיתר אבל כשהקדיש באיסור כגון מתפיס תמימין לבדה"ב דמה שעשה עשוי ובכה"ג ל"ה מסירה להדיוט