ילקוט הרועים כא

משום הנאה א"כ לכתוב לא יהנה. ולפי"ז י"ל דמכאן הוציא ר"ש דינו דג"ה אין נוהג בטמאה ולכך כתבה התורה לשון אכילה להורות דוקא ג"ה אסור באכילה הא הבשר התרתי לך אף באכילה ממש אבל בטמאה דאסור באכילה שוב אין הגיד נוהג ומעתה א"א לכתוב לשון לא יהנה דאה כן הי' באמת ג"ה נוהג בטמאה וז"נ לר"ש דסבירא ליה אין בגידין בנו"ט אבל לר' יהודא דס"ל יש בגידין בנותן טעם ממילא א"א למכתב לא יהנה דשפיר הוי בכלל אכילה א"כ אין כאן ראיה כלל דג"ה אין נוהג בטמאה. ולפ"ז א"ש קושית המהרש"א דהכא דאמרינן אלא קסבר יש בגידין בנו"ט שפיר לא יכלו התוספות לומר דטעמא משום דבשרו אסור דהרי אי יש בגידין בנו"ט אין ס' לומר דג"ה ל"י נוהג בטמאה אבל בסמוך דאמרינן אלא קסבר אין בגידין בנו"ט שפיר כ' דטעמו משום דבשרו אסור ודוק: עי"ל בישוב קושית המהרש"א בהקדם לבאר מחלוקת ר"י ור"ש דלמה ר"י ס"ל דג"ה נוהג בטמאה ולא דריש מי שבשרו אסור דהנה לכאורה הקשיתי לשי' הירושלמי בפסחים דהא דאמרינן כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה דוקא בנבילה אבל בכשרה אסור בהנאה ועיין בצל"ח שם די"ל דטעם הירושלמי כיון דבשרו אסור אין ג"ה נוהג ע"ש. ולפ"ז ק"ל טובא מנ"ל לר"ש למידרש מדכתיב ע"כ לא יאכלו בנ"י ג"ה הא בשרו מותר הא לא יאכלו דג"ה כולל אכילה והנאה ולשיטת הברוך טעם הנ"ל פירושו רק הנאה בכלל ואכילה דאסור ג"כ רק משום הנאה א"כ כיון דבנבילה מותר באמת בהנאה א"כ שפיר כ' התורה ע"כ ל"ו בנ"י את ג"ה הא בשרו מותר אז היכא דבשרו מותר שייך בודאי לעולם איסור הנאה אבל היכא דבשרו אסור שוב משכח"ל שלא יהיה איסור הנאה כמו בנבילה דבשרו אסור אז מותר בהנאה והא דכתיב ל"י גיד הנשה היינו אפילו בהנאה דוקא בשבשרו מותר כגון בכשרה אז בודאי יש איסור בהנאה (ובפנ"י כ' בפסחים דכ"ב דגם בטריפה אמרינן כשהותרה ע"ש): אך א"ש דלריש דס"ל אין בגידין בנו"ט ואפילו בנבילה ל"ה בכלל נבילה ואסור נ"ה בהנאה אפי' בנבילה שפיר דריש דג"ה אין נוהג בטמאה משא"כ לדודן דקיי"ל יש בגידין בנו"ט והותרה בכלל נבילה רק בכשרה אסור בהנאה שוב לא מוכח כלל דג"ה אין נוהג בטמאה דהא דדייקינן הא בשרו מותר קאי רק לאיסור הנאה דבכה"ג דבשרו מותר ולא הותר לא בכלל נבילה ולא בכלל טריפה אז אסור בהנאה ולפ"ז א"ש ג"כ קושית המהרש"א דלעיל דאמרינן קסבר יש בגידין בנו"ט לא היו יכולים לומר דהטעם משום דבשרו אסור אבל בסמוך דאמרינן קסבר אב"ג בנו"ט שפיר כ' דהטעם משום דבשרו אסור. ומה שכתבו התוס' גם לקמן הטעם דמי שבשרו אסור גם למ"ר וב"ג בנו"ט הוא רק דאיכא למדחי הכא וכמו שצ"ל ג"כ לתי' המהרש"א ודו"ק ובפשיטות י"ל בישוב קו' המהרש"א דהתוס' כתבו דלטעם דמי שבשרו אסור אין נ"ה נוהג הא דאר"י והלא מבני יעקב נאסר ר"ל כיון דאז נאסר אף בטמאה ל"ל דאח"כ כשנאסר טמאה פקע איסור גיד וז"נ רק למ"ד אין בגידין בנו"ט אם כן מצד טמאה הוא מותר דא"ב בנו"ט אבל א"נ דיש בגידין בנו"ט וג"ה מותר בהנאה אם כן שפיר אמרינן דאין נוהג בטמאה אף דפקע ממנו איסור גיד מה בכך סו"ס הרי אסור כולו ומצד טמאה וקיל (ובס' אשל אברהם ובס' תפארת שמואל ועוד בספרים ישינים מתרצים ג"כ עד"ז דתלי' בפלוגתא אי וב"ג בנו"ט ומתרצים קושית המהרש"א וכ' דמ"ש התוס' לקמן גם למ"ד יב"ג בנו"ט היינו ע"צ הדיחוי ע' בהם) ובקו' התו' בריש ג"ה דאמרי' אלא קסבר אין בגידין בנו"ט ובגיד איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא ופריך מירך שנתבשל ג"ה כו' והקשה התוס' דלמא ל"מ דיש בגידין בנו"ט ואפ"ה לא חל איסור מוקדשין אגיד דס"ל אין אחע"א אף בכולל ונ"ל להעיר בדבר חדש דהנה הר"ן נדרים די"ח כ' דנדר חל אשבועה ושבועה לא חל אנדר דנדר הו"ל איסור גברא ואיסור חפצא ושבועה לא הוי רק איסור גברא לכך שפיר חל נדר אשבועה ע"ש ולפיז נחזי אנן דהנה המפו' נסתפקו בכל האיסורין שבתורה אה הם איסור גברא לבד או אף איסור חפצא. ובאמת לדעתי י"ל אפילו א"נ דאיסורין הו"ל איסור חפצא כמו חלב ונבילה וכדומה מ"מ זה דוקא באם הנבילה או החלב כמות שהוא עכשיו אסור לאכול שפיר מונח האיסור על החפץ משא"כ אם כמו שהוא עכשיו מותר לגמרי באכילה מה"ת הכי נימא דיש איסור חפצא דהחפץ נאסר כמו נדר וקרבן הא אם יאכל טכשיו היתר גמור והאיך נוכל לומר דאיסורו מונח על החפץ והיינו לפי"מ דקיי"ל בפסחים דכ"ו אכל חלב חי דפטור דהו"ל שלכ"א וכן בכל האיסורין אם אכל חי כ"ז שלא נתבשל דפטור א"כ שוב כ"ז שלא נתבשל א"א לומר דאיסורו מונח על החפץ בכה"ג דפטור כשאוכל חי וז"נ מחמת איסור גיד מותר בחי כ"ז שלא נתבשל דהו"ל שלא כד"א משא"כ משום קדשים לפמ"ש האור חדש פ"ב דפסחים דבקדשים חייב גם בשלכ"א. ולפ"ז א"ש קושית התוס' הנ"ל דשפיר חל קדשים אגוד כ"ז שהוא בחיים דמצד גוד ל"ה רק איסור גברא דמוזהר שלא לאכול הגיד כדרך אכילתו על ידי בישול אבל משום קדשים הו"ל גם עכשיו איסור חפצא דאסור גם בשלכ"א ושפיר חל קדשים דהוא איסור חפצא וגברא אאיסור גיד קודם שנתבשל דל"ה רק איסור גברא לבד. ועפ"ז א"ש גם קושית התוס' לעיל בד"ה ואחי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד והא תנן ואין נוהג בטומאה דאין איסור גיד חל על טמאה ולפ"ז א"ש דקדשים שפיר חל אאיסור גיד דהו"ל חפצא אגברא ודוק: ועפי"ז מיושב קושית המפו' הנ"ל על הרמב"ם דפסק באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים מיגו דהוי אכילה לגיד חשוב אכילה לגבי הנבילה אם כן אמאי קאמר הש"ס דלמ"ד אין בגידין בנו"ט איסור מוקדשין ליכא. ולהנ"ל א"ש דהנה בפמ"ג סימן ס"ה ובזרע ברוך פסחים דכ"ב העלו דלמ"ד אין בגידין בנו"ט חייב בגיד אף שלא כדרך אכילה כיון דגם אכילה הו"ל שלכה"נ דאין עומד רק להנאה וכ"כ בברוך טעם בשער הכולל ובבית אפרים בפתיחה ליו"ד ע"ש ולפ"ז א"נ דג"ה אין בו בנו"ט שוב חייב גם שלכ"א וחייב באוכל הגיד אף קודם שנתבשל ממילא הו"ל הגיד ג"כ איסור חפצא שוב לא יוכל לחול איסור מוקדשין מטעם דאאחע"א כיון דגם מצד גיד הו"ל איסור חפצא ואיסור גברא ודוק: והאמת שכעין דברי הנ"ל נתעורר הגאון בטל כסת דהרסנא בכל איסורין דאמרינן אאחע"א הא הו"ל איסור בת אחת דקודם שנתבשל פטור דהו"ל שלכ"א והאיסור רק אחר שנתבשל ושוב הו"ל בב"א ע"ש. ובאמת דלק"מ דמ"מ איסור גברא קודם לאיסור האחד מהב' דתיכף שבא איסור הראשון חל אגברא שלא לאכול על ידי בישול ואף שלא נתבשל מדיין ושפיר הו"ל קודם אגברא לאיסור הב'. ועוד י"ל עפ"מ דהעלו הפוסקים דשלכ"א נהי דאין לוקין אבל איסור דאוריית' יש בשלכ"א וא"נ כשיטת הרשב"א דאף על איסור דאורייתא אע"ג שא"ב מלקות גם כן אמרינן אאחע"א אם כן א"ש ולפי"ז יש להעיר בחצי שיעור דכ' הבית יוסף באו"ח סימן תרי"ב דבכה"ג מותר שלכ"א דהוי תרתי ח"ש ושלכ"א והמפורשים הסבירו הטעם דח"ש אסור רק מחמת חזי לאצטרופי והכא כיון דגם בשיעור שלם אין לוקין ל"ש חל"א עיין בהם ולפי"ז שוב י"ל דהו"ל איסור בת אחת ושפיר חל איסור אחר על איסור ח"ש כחקירת הכסא דהרסנא ודוק: והנה האחרונים כ' וכן כ' בחי' הרי"ם שבועות דלכך חל שבועה על ח"ש אף דח"ש אסור מה"ת דהטעם מחמת חזי לאצטרופי והכא אם חל איסור שבועה בח"ש שוב ל"ש חזי לאצטרופי מטעם דנבילה אפילו אם יצטרף לשיעור לא יחול איסור נבילה על ח"ש כיון דקדמה איסור שבועה תו לא יחול נבלה על איסור שבועה ועפי"ז י"ל בקו' החתם סופר בשו"ת יו"ד דהקשה דהש"ס פריך דקדשים קדים בעוד שלא נקשרו איבריו בגידין הא מבואר בגמרא דבשעה שחל איסור גיד ל"ה עדיין כזית בשר א"כ מצד קדשים ל"ה רק ח"ש אבל על גיד חייב אף פחות