ילקוט הרועים כ

ל"ה איסור גיד כלל ויש ליישב בזה ד הרמב"ם ז"ל אף על גב דאב"ג בנו"ט מ"מ חייב מטעם נבילה דס"ל דהוי בכלל נבילה מטעם הנ"ל והארכתי בזה וקצרתי כאן: אמנם אילולי דמסתפינא הייתי מחדש ואומר להיפוך מד' בפלתי והוא דכל הפלוגתא אי יש בגידין בנו"ט או אין בגידין בנו"ט הוא רק על תחילת יצירת הגיד דלמ"ד יש בגידין בנו"ט וס"ל דבתחילת יצירה כ"ז שלא נתקשה לגמרי יש בו טעם גמור ואף דלאחר שנתקשה תו א"ב טעם מכל מקום כיון דחזי עדיין לכלב שפיר אסור ככל איסורין דלא פקע איסורו מיני' עד שתפסל מאכילת כלב אבל ר' שמעון דס"ל דנביל' שא"ר לגר ל"ק נבילה א"כ א"א לומר דהתורה אסרה הגיד מחמת דבתחילה יש בו טעם דא"כ אחר שנתקשה ואז אין בו טעם ואין ראוי לגר מהראוי שיהיה מותר באכילה ועכצ"ל דהתורה לא אסרה כלל משום הטעם ואף בתחילת יצירה ג"כ אין בו טעם ואפ"ה אסור חדא. ועוד קאמינא אפילו את"ל דליתא לדברינו אלה רק דלמ"ד יש בגידין בנו"ט ס"ל דגם עכשיו יש בו טעם אבל מ"מ י"ל דר' ישמעאל בנו של ריב"ב דס"ל בחולין צ"ט אין בגידין בנו"ט אין סובר לגמרי כר' שמעון בזה דאב"ג בנו"ט רק דיש חילוק גדול בינם והוא דלר' שמעון דס"ל נבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה עכצ"ל דאין חילוק בין תחילת יצירה לאח"כ דל"ל דהתורה אסרה הגיד מחמת תחילת יצירה דיש בו טעם אם כן אחר שנתקשה ותו א"ר לגר מהראוי שיהיה מותר וכיון דע"כ גזיה"כ דגיד אסור אע"פ שאין בו טעם מהכ"ת דנימא דבתחילת יש בו טעם בשעה שחל איסור וממילא ס"ל אף בתחילת האיסור שנתקשה גם כן אין בו טעם ראוי לגר ואפילו הכי אסור מגזיה"כ אולם ר' ישמעאל בנו של ריב"ב י"ל דס"ל אף דאב"ג בנו"ט היינו אחר שנתקשה אין בו טעם אבל מ"מ בתחילת חלות איסור יש בו טעם ושפיר אסור הגיד ככל איסורין שבתורה דס"ל כהלכתא כר"מ דנבילה שא"ר לנר ג"כ קרוי נבילה ממילא אסרה התירה ככל איסורים דאסור בהו נוטלפ"ג (ול"ל דא"כ אמאי אין אוסר התבשיל ז"א דמ"מ אין בו טעם כלל ליתן בתבשיל רק דגופו של גיד אסור עד שתפסל מאכילת כלב ומה שכתבתי די"ל דמ"ד יש בגידין בנו"ט ס"ל דלאחר שנתקשה גם כן מודה דאין בו טעם י"ל ג"כ כמ"ש הפוסקים דטעם קלוש יש בו וכיון שחל על הטעה איסור ממילא אסור הטעם ולא פקע איסור מיניה כמו דקיי"ל בנ"ט בר נ"ט דאיסורא דאסור ובהתירא דמותר אבל עכ"פ מה שאמרתי דלמ"ד אב"ג בנו"ט עכשיו אין יכול ליתן טעם כלל באחרים כן הוא מוכרח לומר גם כן לדברי הפלתי שכתב דלמ"ד אין בגידין בנו"ט מכל מקום בתחילת יצירה יש בו טעם ודוק): ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דעפי"ז יתיישב קו' הפליתי בסימן ס"ה בפסחים דכ"ב דאמרינן מאן תנא דס"ל אב"ג בנו"ט ר' שמעון והקשה דלמה לא קאמר ה"מ ר' ישמעאל בנו של ריב"ב. ולהנ"ל א"ש דלר' ישמעאל דסבירא ליה דבתחילת יצירה יש בו טעם רק אח"כ אין בו טעם אבל מ"מ אסור ככל איסורים דאף נבילה שא"ר לגר קרוי ג"כ נבילה א"כ שפיר הוי בכלל נבילה וכמו שכתבתי לעיל לתרץ דברי הרמב"ם או כמו שהקשיתי לעיל דמשכח"ל שנמצא בנבילה תחילת יצירת הולד ואז עדיין יש בו טעם אבל אליבא דר' שמעון דס"ל דגם בתחילת יצירה אין בו טעם ונבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה שפיר ל"ה בכלל נבילה וממילא שע"פ כל הדברים הנ"ל יתיישב הרמב"ם ז"ל כמין חומר וי"ל עוד שהרמב"ם לשיטתו דפסק נבילה שא"ר לגר קרוי נבילה אם כן שוב אין הכרח לומר דגם בתחילת יצירת הגיד א"ב בנו"ט ושפיר י"ל להרמב"ם דבתחילת יצירה י"ב טעם ושפיר הוי בכלל נבילה והדברים מזוקקים וברורים: הנה א"נ כמש"ל דלמ"ד יש בגידין בנו"ט ג"כ מודה דעכשיו אין בו רק טעם קלוש רק כיון דחל בתחילת יצירה האיסור על גיד ועל הטעם גם אח"כ לא פקע האיסור מיניה כיון דעדיין יש בו טעם קלוש והוי כנ"ט בר נ"ט דאיסורא. ועפי"ז יש מקום לתרץ קו' התוספות בחולין ד"ו דהקשו דלאחר זריקה דפקע איסור קדשים יחול איסור גיד ולהנ"ל א"ש כיון דבתחילת יצירה אין מקים לאיסור גיד לחול רק עכשיו אחר זריקה שוב הו"ל סרוחה מעיקרא וכ"ע מודים בכה"ג דנוטלפ"ג מותר א"כ א"א לחול עכשיו איסור גיד והבן: עי"ל קו' התוס' דהקשו דלאחר זריקה דפקע איסור קדשים יחול איסור גיד והוא דהשאגת אריה הק' מ"פ הש"ס וכיון דאקדשי' פקע איסור גיד אה"נ כיון דיש עליו מ"ע דאכילת קדשים נימא עדל"ת אולם בברוך טעם בשער הכולל כ' דאין התחלה לקושייתו דדוקא בזבחים דצ"ז גבי יקדש להיות כמוה כיון שעל הבשר יש עשה דאכילת קדשים ורק כיון דנבלע בה איסור שפיר אמרינן דע' דאכילת בשר דוחה לל"ת דבליעת איסור משא"כ הכא הכי נאמר כלל העשה דואכלו על גיד שאסור באכילה הרי על האיסור לא נאמר כלל המ"ע דאכילת קדשים ע"ש ולפ"ז א"ש קושית התוספות דודאי להס"ד דחל האיסור גיד תיכף רק דאחר כך נימא עדל"ת שפיר אמרינן דלא חל העשה על דברים האסורים כיון דע"כ יש כאן איסור גיד מהכ"ת לומר דיש ע' דאכילת קדשים על דברים האסורים אבל לפי המסקנא דאיסור קדשים קדים וא"א להגיד לחול כלל על מוקדשים וממילא כיון דיש בגידין בנו"ט והוה קדוש כשאר הבשר א"כ בשעה שזרק הדם מביא הזריקה מ"ע על הבשר ועל הגיד לאכול וכיון דחל עליו המ"ע תו א"א אז לחול איסור גיד על ידי הזריקה דאדרבה הזריקה מביא מ"ע לאכול וממילא אמרינן עדל"ת והכא ל"ל דעל איסור לא חל המ"ע דאכילת קדשים ז"א חל הרי המ"ע פועל שלא יחול כלל איסור גיד וכיון שלא חל האיסור שפיר יש מ"ע דאכילת קדשים על הגיד כיון דעד עתה לא היה איסור גיד רק בשעה שמצוה אין חלות כלל לאיסור גיד והוי כהיתרא ודוק היטב: ולהנ"ל אמרתי בקו' המהרש"א בריש ג"ה דאמרינן וכ"ת קסבר וב"ג בנו"ט ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד הקשה התוספות הא תנן ואין נוהג בטמאה דאין גיד חל על טומאה והקשה המהרש"א דלמא הטעם התם משום דבטמאה אין גיד נוהג כיון דבשרו אסור כמו שכתב התוספות בסמוך ותי' המהרש"א דחוק דא"כ מה הועילו התו' בתירוצם בסמוך דכ' דהטעם כיון דבשרו אסור ע"כ נ"נ דס"ל להתו' דהטעם דאין ג"ה נוהג בטמאה מכח דבשרו אסיר זה יצדק מאוד רק א"נ דאין בגידין בנו"ט אבל א"נ יש בגידין בנו"ט א"א לומר הטעם דמי ש בשרו אסור לכך בהס"ד דיש בגידין בנו"ט תירצו דלכך מוקדשין חל על גיד דחמיר ולא משום הטעם דבשרו אסור והתוס' שכ' לקמן התירוץ גם למ"ד יש בגידין בנו"ט היינו דאיכא למדחי הכי אבל לא אליבא דאמת ולכך בחרו כאן התוס' בתירוץ יותר נכון והסיגנון יהיה עד"ז דלכאורה במה פליגי ר"י ור"ש דר"י ס"ל דנוהג בטמאה אף דבשרו אסור ואם היה איזה יתור בפסוק מ"ט דר"י דלא דרוש וע"כ דאין כאן יתור כלל א"כ מ"ט דר"ש דס"ל דג"ה אין נוהג בטמאה ונ"ל דלכאורה הקשיתי פליאה נשגבה לדברי הברוך טעם שהבאתי לעיל כיון דאין בגידין בנו"ט אמרינן שאסרה התורה הגיד רק משום הנאות מעי' ומוכח שאסור בהנאה ואסור גם הנאות מעיו ולפ"ז מנ"ל דג"ה אין נוהג בטמאה מדכתיב ע"כ לא יאכלו בנ"י ג"ה משמע דבשרו מותר כיון דלא יאכל גבי גיד הוא רק הנאה וגם האכילה דאסור אע"ג דל"ש אכילה האיסור רק משום הנאה א"כ גם טמאה הו"ל בשרו מותר כיון דטמאה מותר בהנאה ושפיר מדריש לא יאכל ב"י ג"ה היינו הנאה הא הבשר מותר בהנאה כגון טמאה אע"ג דאסור באכילה מ"מ בהנאה מותר אך י"ל דהדבר נכון והוא דהגאון מוה' אברהם ברודא הקשה על התוספות סנ"ל כוון דל"ש אכילה וג"ה אסור בהנאה א"כ לכתוב לא והנה ויותר יקשה לדברי הברוך טעם דאיסור אכילת הגיד נמי אסור רק משום הנאות מעיו א"כ בודאי יקשה אמאי כתבה התורה לשון אכילה כיון דל"ש אכילה והאכילה דאסור רק