ילקוט הרועים יט

ושוב אסור להכהן לישא אותה דלמא תשאל טל הנדרים ותהי' אלמנה לכ"ג ושפיר הוי ירא מעבירות שבידו ולפי"ז לאחר דמשני דא"ח עד שיקדש ויבעול ואף דהוי איסור דרבנן בקדושין שוב ל"ה איסור בכה"ג בקדושין מחמת ס' שמא תשאל על הנדרים דהו"ל ס' דרבנן ושפיר נ"מ כה"ג ואף בגרושה משכח"ל כנ"ל שלא ידע אם יש עלי' נדרים וקדשה וגרשה ואח"כ נודע שהיה עלי' נדרים ודוק: והנה המ"ל ה' רוצח נסתפק אי באיסור דרבנן אמרינן ג"כ אשלד"ע והביא ראו' ממה דאמרינן בב"מ ד"י ע"ב א"ב איש דאמר לאשה אקעי לי קטן והא מ"מ מדרבנן אסורה אשה להקיף ומוכח דבדרבנן ישלד"ע ע"ש ונ"ל דאין ראי' דלפמ"ש הש"מ בב"מ שם דהך מ"ד דס"ל דתלי' באי בעי עביד ס"ל דשייך ד' הרב ודה"ת ד' מ' שומעין אף בל"ה בר חיובא משום לפני עיור ולמ"ד דהיכא דל"ה ב"ח ישלד"ע ס"ל דבעי שיהיה עובר ד' הרב מן העבירה עצמה ע"ש ולפ"ז הא כל ספיקות המ"ל באיסור דרבנן אם אשלד"ע הספק הוא אם שייך ד' הרב באיסור דרבנן דלא חמירי לי' לאנשי וז"נ למאן דס"ל דתלי' בבר חיובא וצ"ל שייך ד' הרב מן העבירה עצמה אבל למ"ד דתלי' באי בעי עביד וס"ל דשייך ד' הרב משום לפ"ע ולפי"ז גם באיסור דרבנן שייך אשלד"ע לפ"מ דהעלו הפוסקים ומטו לה מהתוס' ע"ז דמי שמכשיל לחבירו באיסור דרבנן ועובר המכשילו באיסור דאוריי' דל"ג מנותן אבן לסומא ועובר בל"ע לית מכשול וכיון דלדידי' משום לפ"ע הוי בר חיובא שוב גם באיסור דרבנן אשלד"ע דשייך ד' הרב משום לפ"ע דהוא דאוריי'. ולפמ"ש הש"מ בשם גליון דלמ"ד דתליא בבר חיובא אף דבאמת ס"ל דהוי בר חיובא משום לפ"ע אך ס"ל דצריך להיות תרתי שיהי' שייך ד' הרב וגם אם הי' בעצמו הי' מתחייב ע"ש ולפ"ז לכאורה א"ן מקום לספיקות המל"מ כיון דעובר באיסור דרבנן על לפ"ע דאוריי' א"כ שפיר שייך ד' הרב כיון דהוא איסור דאוריי' ומה שאם היה עושה לעצמו ל"ה רק איסור דרבנן ע"ז אין לחלק בין דרבנן לדאוריי' דמה סברא יש לחלק וכל דתיקן רבנן כדאוריי' א"כ באמת בכ"מ י"ל דגם באיסור דרבנן אשלד"ע ול"ק מאיש דאמר לאשה אפקי לי קטן לשי' האגור הובא בישועות יעקב סי' א' ה' שחיטה דנשים חשידי על לפ"ע דהם מפרשו כפשוטו ע"ש א"כ לשי' הרמ"א דבמוחזק לעבור ל"א אשלד"ע ולפ"ז משום לפ"ע בנשים ל"ש דברי הרב דהם חשידי ע"ז ונשאר רק האיסור דרבנן שפיר אמרינן ישלד"ע ודוק. וע' בקובץ להירושלמי במס' שבת דהכא אף דל"ק בב' עברא דנהרא מ"מ חשוב לפ"ע דאוריי' כיון דמאכילו האיסור לפיו ועיין בהגהות הג' רצ"ה חיות מס' שבת דהביא דברי הרמב"ם אף דל"ק בב' עברי דנהרא מ"מ יש ג"כ איסור דאוריי' ובטל מ"ע דהוכח תוכיח ע"ש: אין בגידין בנו"ט סי' הרמב"ם באוכל ג"ה של נבילה דחייב שתים והעלו האחרונים בטעמו אע"ג דפסק אב"ג בנו"ט מ"מ חייב משוה נבילה מטעם אחשבי' מיגו דהתורה אחשבי' לאכילה לגבי גיד חייב ג"כ משום נבילה אך תמהו ע"ז מחולין ד"צ דאמרינן אלא קסבר אב"ג בנו"ט ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא מבואר דל"א מיגו ונ"ל הנה בפלתי סי' ס"ה כ' דלמ"ד נותן טעם לפגם מותר ונבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה שפיר י"ל מיגו דהתורה אחשבי' לאכילה משום גיד כו' משא"כ למ"ד נותן טלפ"ג אסור ובעינן שתפסול מאכילת כלב א"כ כיון דבתחילת יצירת הגיד יש בו טעם גמור ורק אח"כ כשנתקשה ועדיין חזי לכלב א"כ לא אחשבי' התורה כלל לגבי איסור גיד רק דהוי ככל איסורין שבתורה דלא נפקע האיסור כ"ז דחזי לאכילת כלב משא"כ משום נבילה הו"ל סרוחה מעיקרא דמותר ע"ש ועפי"ז יש להעיר לדעתי לשי' הנ"א ברא"ש סוף ע"ז דבאיסור הנאה גם נוטלפ"ג אסור ולפי"ז א"נ דג"ה חסור בהנאה א"כ ממילא אסור גם נוטלפ"ג ובעינן עד שתפסל מאכולת כלב, א"כ ממילא א"א לומר אחשבי' דלא אחשבי' התורה כלל לג"ה רק דאסור ככל איסורי הנאה דלא נפקע האיסור רק עד שתפסול מאכילת כלב וגיד חזי לכלב אולם הרמב"ם דפסק ג"ה מותר בהנאה ושוב מותר נוטלפ"ג שפיר מוכח דאחשבי' וש"פ דחייב שתים אולם הפוסקים תמהו עליו כיון דס"ל אין בגידין בנו"ט א"כ מהראוי שגיד יהי' אסור בהנאה כמו דס"ל להש"ס פסחים דכ"ב דל"ה בכלל היתר הנאה דנבילה וע' בשעה"מ חמ"א ובכו"פ סי' ס"ה ובישי"ע יו"ד ס"ה שמתרצים כ"א לפ"ד דהרמב"ם ס"ל דאפי' דאב"ג בנו"ט אפ"ה ג"ה מותר בהנאה ממילא שפיר ס"ל דאמרינן אחשבי' ולפי"ז ל"ק מחולין ד"צ דאמרינן איסור מוקדשין ליכא דהש"ס שם אזיל בשיטה זו דא"נ דג"ה אין בו בנו"ט ג"ה אסור בהנאה וכדס"ל להש"ס פסחים דכ"ב א"כ דאסור בהנאה שוב ל"א כלל אחשבי' ושפיר איסור מוקדשין ליכא ודוק. ועפ"ז יש לומר ג"כ בישוב ד' הרמב"ם שפסק דג"ה מותר בהנאה אע"ג דפסק דאין בגידין בנו"ט נגד ד' הש"ס פסחים דכ"ב דאמרינן דלר"ש דאב"ג בנו"ט ל"ה בכלל נבילה ונ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגיא עד"ז והוא דהתוס' פסחים דכ"ב הקשו לחזקי' דס"ל דלא יאכל מותר בהנאה מר"ש דאוסר גיד בהנאה ותירצו כיון דאב"ג בנו"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דל"ש בי' אכילה ע"כ ולהנ"ל יובן כוונתם כמין חומר כיון דס"ל אב"ג בנו"ט ול"ה בכלל נבילה הראוי לגר דקיי"ל דפקע מיני' איסורו ולמה אסרה התורה הגיד ועכצ"ל דאסור בהנאה ובאיה"נ שי' הג"א דנוטלפ"ג אסור ולא פקע איסורו מיני' כיון דעדיין חזי לכלב ומוכח דג"ה אסור בהנאה ולפי"ז זאת היא פרכת הש"ס אלא למ"ד אין בגידין בנו"ט האיך נוכל לומר דהוא בכלל היתר הנאה דנבילה הא אדרבה מדגילתה התורה דנבילה שא"ר לגר ל"ק נבילה א"כ מהראוי דגיד יהיה מותר אף באכילה כיון דהוי נוטלפ"ג ומוכח מדאסרה התורה הגיד דאסור גם בהנאה וממילא אסור בי' נועלפ"ג דאם הוא מותר בהנאה שוב אף באכילה יהי' מיתר וש"ק ה"מ ר"ש ולר"ש ג"ה אסור בהנאה ולפי"ז י"ל לפמ"ש הפלתי בסי' פ"ז דהרמב"ם פסק כר' יוחנן דטומאה חמירא עד לכלב וגם נבילה שא"ר לגר קרוי' נבילה ועיין בנודע ביהודא מהדו"ק סי' כ"ו יו"ד א"כ אף דאב"ג בנו"ט והוי א"ר לגר מ"מ שפיר הוא בכלל נבילה ודו"ק: והנה באות א אחשבי' הערתי בס' המפורשים הנ"ל דאמרי' אחשבי' מיגו דהוי אכולה לגבי גיד לפמ"ש הברוך טעם בסוגי' דהואיל לפרש כוונת התוס' שהבאתי כיון דאב"ג בנו"ט ול"ח לאכילה ע"כ דאסרה התורה משום הנאות מעיו ומוכח דג"ה אסור בהנאה ואסור אף הנאות מעיו ואסרה התורה הגיד משום הנאות מעיו ע"ש ולפי"ז איך נוכל לומר מיגו דהוי אכילה לגבי גיד חשיב אכילה משום נבילה הא גבי נבילה האיסור רק הנאות גרון ובשעה שחל איסור גיד כבר חלף עבר האיסור נבילה ועכצ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אע"ג דאב"ג בנו"ט אפ"ה מותר ג"ה בהנאה וא"א לומר דהאיסור גיד משום הנאות מעיו רק דגזיה"כ דחייב מטעם אכילה אע"ג דא"ב בנו"ט שפיר פסק דחייב מטעם נבילה אבל הסוגיא דחולין אזלא בשיטת הש"ס פסחים דאם אב"ג בנו"ט ג"ה אסור בהנאה ואסרה התורה הגיד משום הנאות מעי' שוב ל"ל אחשבי' ושפיר אמרינן איסור מוקדשין ליכא ודוק. אולם בד' הפלתי הנ"ל שכתב דבתחילת יצירת הגיד קודם שנתקשה יש בו טעם גמור ורק אח"כ שנתקשה אז פקע טעמו מיני' ק"ל מסוגיא דפסחים הנ"ל דפריך למ"ד אין בגידין בנג"ט ל"ה בכלל נבילה ולהנ"ל גם כי אב"ג בנו"ט מ"מ כשהתורה התירה נבילה לעולם התירה ואף שנמצא בה וולד בתחילת יצירה שנתקשה איבריו בגידין דעדיין רך ויש בו מעם גמור ואז שפיר הוא בכלל נבילה ואטו חילקה התורה בהיתר נבילה דאם נמצא בה תחילת יצירת הוולד שיהי' אסור ליתנה לגר ואמת שי"ל לפמ"ש התוס' בחולין ד"ל דלר' יוחנן לא חל איסור גיד רק משיצא לאויר העולם ולשי' התוס' דבעינן שיחול מחיים א"כ בכה"ג