ילקוט הרועים קמא

מועיל תפיסה והרשב"א בסי' ק"ב כ' דר' פפא ס"ל בקלב"מ ל"מ תפיסה. ובים התלמוד ב"ק דנ"ו דהא דמועיל תפיסה בקלב"מ דוקא היכא שחסרו ממון אבל אם לא הפסיד ממון ממש רק גול"מ אף למד כממון דמי' מ"מ בכה"ג ל"מ תפיסה ועיין באוהל דוד פסחים דאביי ור' פפא ס"ל דל"מ תפיסה בקלב"מ ובס' פני ארי' לגאון מפלאצק דלמ"ד מעות קונות מוכח דבקלב"מ מחויב לצי"ש ומהני תפיסה אבל למ"ד משיכה קונה לדידי' בקלב"מ אינו מחויב לצי"ש ול"מ תפיסה ור' חסדא ס"ל כרבא דמועיל תפיסה ובחידושיו למכות העלה דלר' יצחק דס"ל אין מלקות בחייבי כריתות וס"ל דקלב"מ אין מחויב לצי"ש ול"מ תפיסה והאחרונים כ' דלמ"ד דבר הגול"מ כממון דמי' ל"מ תפיסה בקלב"מ דתפיסה דבר קל כמ"ש הלח"מ פכ"א מעדות וא"נ דיהי' מהני תפיסה א"כ הו"ל כאתה מחייבו משום ב' רשעות: קדושין התו' קדושין דנ"ה הקשו במקדש באיה"נ אמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות שלכדה"נ ותירצו דמיירי שאין שו"פ בשלכדה"נ והק' המפורשים דמ"מ ניחוש שמא שו"פ במדי ונ"ל הנה הפני יהושע בקדושין די"ב הק' האיך חיישינן ששו"פ במדי אפי' אם יבואו עדים ששו"פ במדי מ"מ הו"ל חצי דבר דהעדים שקדשה בפניהם לא הועילו כלל והו"ל חצי דבר ע"ש ואפילו באותו העדים עצמן ג"כ ל"מ דהו"ל הכחשה והזמה כמ"ש האחרונים ונ"ל לפי"מ דקיי"ל ביש ג' כיתי עדים על ג' שנים שאכל שני חזקה דל"ה חצי דבר כיון דכל כת עדותן מועיל על הפירות שיחזור מה שאכל אך רק בצירוף ג' העדות א"צ להחזיר והוי חזקה ל"ה חצי דבר א"כ הכא כיון דהוא לא נתן לה במתנה כ"א לשם קדושין ואם לא הוי קדושין מחייבת להחזיר הקדושין א"כ הועילו העדים על מעות הקדושין ול"ה חצי דבר וכמ"ש התוס' בב"ב דנ"ו לענין פירות ע"ש ואף דהוי פחות משו"פ דקיי"ל אין נזקקין לפחות משו"פ חדא לפמ"ש התומים בסי' ו' בשם הפוסקים דאע"ג דאין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ אבל אם הדבר בעין נזקקין אפי' לפחות משו"פ ועוד דנ"מ לענין תפיסה כיון שהעדים מעידין שהיא שלו ותפיסה דבר קל כמ"ש הכ"מ פכ"א מעדות ולפ"ז א"ש קו' המפו' "ל דז"נ בעלמא אבל הכא באיסור הנאה הרי קיי"ל דאיסור הנאה אין להם בעלים ול"ה שלו כלל וכמ"ש הצל"ח סופ"ק דפסחים דקו' התוס' אפי' דאינו שלו מ"מ כיון שבא הנאה לידי' מחמתו תהי' מקודשת ע"ש וכיון דאינו שלו ולא הועילו העדים כלל שוב הו"ל חצי דבר ול"ח שמא שו"פ במדי והיינו דאפי' אם אינה מקודשת ג"כ א"צ להחזיר הקדושין דאה"נ א"ל בעלים וכל הזוכה בו זכה ושוב הו"ל חצי דבר ודו"ק: קדושין בתוס' ב"ק דפ"ז ע"ב בד"ה לא דמה שהבת נפחתת לקדושין דס"ל לרב ולר"ל דלא זכה האב בבתו אלא קדושין ממש הא מה שאחר פחתה לקדושין לא זכה האב ור' יוחנן ס"ל דגם הפחת שפחתה לקדושין ג"כ מגיע להאב ובמחנה לוי שם דרב ור"ל אזלי לשיטתי' דס"ל דנערה יכולה לקדש עצמה לכך אותה הפחת מגיע לעצמה ולא לאביה אבל ר"י דאזיל לשיטתי' בקדושין מ"ה דנערה א"י לקדש עצמה לכך ס"ל גם פחת הקדושין הוא לאב: קלב"מ דס"ל לרחבה"ק דכרת פוטר מתשלומין שי' רש"י והובא בפ"י כתובות ד"ל דז"ד במזיד אבל בחייבי כריתות שגגין מודה רחבה"ק דחייבין בתשלומין וכ' דתלי' בפלוגתא דאביי ורבא דשי' רש"י רק לאביי אבל לרבא אין חילוק ולגמרי פטור אפי' בשוגג ושוב הק' ט"ז ע"ש ובדף ל"ה העלה דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל דרש"י ז"ל כ' רק לר"י ורבא אבל לר"ל דפוטר בחייבי מלקות שוגגין ה"ה דפטור גם בשוגג לרחבה"ק ע"ש: קלב"מ בהג"א פ' שור שנגח כ' וז"ל ראובן שנגח שמעון אע"פ שחייב מיתה משלם דמים ליורשין לצי"ש ובתפסי לא מפקינן מיני' ובקצה"ח סי' ת' דהא דממעט קרא עליו ולא על האדם היינו מכופר אבל דמים מחייב ופטור רק מקלב"מ דמועיל תפוסה ותלי' בפלוגתא אי מהני תפיסה בקלב"מ ושי' הרמב"ם פ"י מנזקי ממון דאין דמים לב"ח וסוגי' דב"ק דמ"ג דמשמע דיש דמים לבן חורין היא לרבה ולדידן לא ס"ל ע"ש באריכות: קלב"מ בירושלמי מגלה פ"א דר' שמעון בן יוחאי ס"ל כרחבה"ק דכרת פוטר מן התשלומין ובמנחת עני פסחים דל"א הוכיח דרחבה"ק דס"ל דכרת פוטר מתשלומין ס"ל כר"ח בן גמליאל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. ובפנים יפות בפ' קדושים דר' לוי ס"ל כרחבה"ק דכרת פוטר מתשלומין: קלב"מ בתוס' כתובות דל"א הוכיח ר"ת דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב דהא קלב"מ כו' מל"י אסון נפקא והתם הוי מיתה לאשה ותשלומין לבעל ואור"י דא"ר דהתם כיון שהוולדות הן בגוף האשה חשוב מיתה ותשלומין לאחד וכ' בפנ"י דשי' הריי ור"ת פליגי רבנן ור' יונתן בן שאול דרבנן ס"ל כשי' הר"י ור' יונתן בן שאול ס"ל כשי' הר"ת וקיי"ל כר' יונתן בן שאול דאין לחלק בהך סברא ע"ש: קלב"מ שי' התוס' פסחים דכ"ט דקלב"מ אינו פוטר מקרבן ובחתם סופר שבת דס"ח דלמונבז גם קלב"מ פוטר מקרבן דס"ל דחיוב קרבן הוא כעונש מן העונשים דחייבי' רחמנא בקרבן אבל לר"ע לא יתואר חייב קרבן בעונש כלל ואדרבה מיחס חס רחמנא עליו להצילו מעונש לכך ל"ש קלב"מ דל"ה כלל ב' רשעות ועיין בצל"ח פסחים דכ"ט: קלב"מ בתרומות הכרי סי' שצ"ב העלה דשי' הירושלמי כדעת הרשב"א דכל שחיוב מיתה בא קודם אפי' אי עקירה צורך הנחה לא מפטר מתשלומין אבל הש"ס דילן פליג אירושלמי דאפי' חיוב מיתה קודם מ"מ כל שעקירה צורך הנחה מפטר מתשלומין הבאין אח"כ ע"ש בארוכות: קלב"מ בחתם סופר או"ח סי' צ' בשי' התוס' דל"ש בב"נ קלב"מ דכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבי משום ב' רשעות ל"ש בב"נ וכ' דתלי' בפלוגתא דר' יצחק ור' יוחנן דלר"י ל"ש בב"נ שום דיני תורה ול"ש קלב"מ בנכרי משא"כ לר' יצחק גם בב"נ שייך קלב"מ ע"ש: קלב"מ בהפלאה כתובות ל"ד דהא דס"ל לר"מ דחידוש שחדשה תורה בקנס דמת ומשלם דתליא בפלוגתא דלר"מ דס"ל עדים זוממין קנסא מוכח דבקנס מת ומשלם אבל לרבנן דס"ל ע"ז ממונא שפיר ס"ל דגם בקנס אין מת ומשלם ור' עקיבא דס"ל עדים זוממין קנסא ס"ל כר"מ דבקנס מת ומשלם ע"ש ובד"ה אזדי לטעמייהו דר"ל ס"ל דר"מ סובר עדים זוממין ממונא הוא לכך ס"ל דלר"מ אפי' בקנס אין מת ומשלם ולר' יוחנן ס"ל לר"מ ע"ז קנסא וס"ל כרבה דבקנס לוקה ומשלם ואביי ס"ל דר"מ סובר עדים זוממין ממונא הוא. קלב"מ בהפלאה כתובות ד"ל ודל"א דהא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב רק לדידן דחייבי מיתית שוגגין פטורין אבל לר' נחוניא בה"ק דס"ל דחייבי מיתות שוגגין ג"כ חייבין בתשלומין ליכא הוכחה דמיתה לזה ותשלומין לזה חויב רק באמת פטור וע"ש עוד דהא דממון לזה ונפשות לזה חייב אע"ג דהו"ל עדות שאאי"ל מ"מ בממון ל"צ עדות שאאי"ל והוא תליא בפלוגתא עיין אות ע' עשאאי"ל: קנס בתוס' יבמות דנ"ט ד"ה אלא בסופו דלא מחייב קנס בהעראה אלא בגמר ביאה ובנוב"י מהדו"ק אע"ז סי' צ"ה דתליא בזה דא"נ דעריות דבהמה לא נכלל בהקישא דר' יונה שפיר י"ל דלא מחייב קנס בהעראה אבל א"נ דגם בהמה נכלל בהקישא דר' יונה ומיותר העראה דכתיב באחות אב ומוכח לאונס ומפתה וממילא דיש קנס בהעראה ותליא בפלוגתא דר"א בר שמעון ורבנן דלראבר"ש דס"ל גם בע"ז ושבת מצילין אותו בנפשו מוכח דגם בהמה אתקיש להקישא דר"י ומוכרח לדידיה דלא כס' התוס' רק דיש קנס בהעראה אבל לחכמים דס"ל דע"ז ושבת לא ניתן להצילו בנפשו ובהמה לא אתקיש בהקישא דר"י אמרינן דאין קנס באונס ומפתה רק בגמר ביאה ע"ש: קנס בפנ"י כתובות דל"ד דרבה ס"ל כשי' הירושלמי דקנס לאו בר מחילה הוא ע"ש: קנס בשו"ת עטרת צבי להגאון ר"צ האלברשטאט ז"ל בשיקול הדעת דאמימר ס"ל כרב שהביא הש"ך סי' שפ"ב דס"ל דילפינן קנסא מקנסא ולא כשמואל דס"ל דלא ילפי' מקנסא: