ילקוט הרועים קכט

הכוהנים בכלל עריבין ור' שמלאי סבירא ליה כהירושלמי בזה ערבות בשלום ירושלים מגילה נסתפק אי קבלו עריבות גם על מצוה דרבנן וכ' דתליא בפלוגתא דהרמב"ם והרמב"ן דלהרמב"ם דדרבנן מקרי דאורי' מטעם לא תסור גם על דרבנן יש עריבות מה שאין כן לשי' הרמב"ן והיא פלוגתא דתנאי כמ"ש באות ד' דרבנן: עריות בח"ס בסוגיא דר"ק דהא דבעריות קרקע עולם פטור היינו דילפינן מרוצח ואם כן לר' יצחק דסבירא לי' דרוצח הלכתא גמירי וצריך למסור עצמו מלהשליך עצמו על התינוק אם כן גם בעריות קר"ע חייב ור"א בר מתנא בשבועות די"ח סבירא ליה כר' יצחק דחייב קרקע עולם ורבא לטעמי' משום מה חזית כו' ופטור קר"ע בעריות והרמב"ם דפסק כר' יצחק חייב קר"ע בעריות: ערילות שלא בזמנו אי הוי ערילות בעי' דלא איפשטא ביבמות דע"ע והרמב"ם פסק דל"ה ערילות וביד מלאכי אות צ"ד דפסק כירושלמי דפשיטא ליה דל"ה ערילות: עשה דל"ת דבאפשר לקיי"ש דל"ד כ' בישוע"י או"ח סימן תרמ"ו דמכל מקום בדעבד דחי אע"ג דאלקיי"ש ועיין תוס' מנחות ד"מ והאחרונים הקשו מיבמות דכ"א דאמר הש"ס דלכך ליד משום דאפשר בחליצה ופריך הקתני אם בעלי קני והרי בדעבד עדל"ת באלקיויש ואולי י"ל דתליא בפלוגתא אי טומאה דחי' אי הותרה ואם הותרה הה"ד בעדל"ת הו"ל הותרה ועדל"ת בדעבד כשאלקיויש ובבית יצחק א"ע סימן ס"ב בד' שושה"ע דלאו שאין לוקין עליו נדחה מפני עשה אע"ג דל"ה בעדנא ואולי אף באפשר לקיי"ש: עדל"ת ביד מלאכי אות נ"ד דהא דאמר רבא ערוה ל"צ קרא דאין עדל"ת שי"ב כרת היא אליבא דר' טרפון דאמר היכא דמופרך קו"ח ל"א דין משא"כ לרבנן שפיר עדל"ת שי"ב כרת: עדל"ת דקיימא לן דא"ד לב' לאוין כ' בהפלאה יבמות דדוקא כשהשני לאוין באין כאחד משא"כ היכא דדחי לאו אחד ואחר כך בא הלאו הב' ש"ד: עדל"ת בבית יצחק אכ"ז סי' ק"י בפלוגתת הקדמונים אי עשה חמור מל"ת תליא בפלוגתא דלרבא דסבירא לי' בזבחים דצ"ז און עדל"ת שבמקדש משום דסבירא ליה דל"ת חמיר מעשה והוי חידוש ע"כ א"ל בו אלא חידושו ובמקדש ל"ד משא"כ ר' אשי דסבירא ליה עדל"ת שבמקדש משום דסובר דעשה חמיר מל"ת ע"כ גם במקדש עדל"ת ועי"ש די"ל גם כן להיפוך: עשה דהשלמה בפסחים דנ"ט ר"כ רמי כתיב לא ילין חלב חגי הא כל הלילה ילין והכתיב עליה השלם היא מותיב לה והוא מפרק כשנתותרו ודקדק האו"ח על הלשון היא מותיב והוא מפרק גם קשה בתירוץ כשנתותרו משמע דהך מלתא דכשנתותרו דמותר להקריב היא דבר פשוט ומנ"ל זה ונ"ל דבחי' רע"א תמה לשיטת התוספות במנחות דמ"ט דקודם הקטרת התמיד ל"ש עשה דעליה השלם אם כן מ"פ הש"ס דלמא הא דכל הלילה ילין קודם שנקטרו אימרי התמיד ונ"ל דילד"ק עוד בלשון התי' כשנתותרו והול"ל כשנתותר ע"כ י"ל דבאמת זה כוונת הש"ס כשנתותרו אתרווייהו ר"ל דנתותר התמיד והחגיגה ולא הקטירו עדיין התמיד שפיר כל הלילה ילין קודם הקטרת התמיד. והנה לכאורה קשה דמ"פ הש"ס והכתיב עליה השלם לשיטת המל"מ דחגיגה הבא עם הפסח דינה דפסח אחר התמיד ועכצ"ל דר"כ לשיטתו לקמן דע"א דלא ילין חלב חגי מיירי בחגיגת ט"ו וש"פ אם כן ז"כ הש"ס אחרי דהוא מותיב לה וס"ל דאיירי בחגיגת ט"ו שפיר משכח"ל כשנתותרו משא"כ א"נ דמיירי מחגיגת י"ד ל"ש לשנוי כשנתותרו כיון דהוי עולת חול ואסור להקטיר בליל פסח אבל לדידן בלא"ה ל"ק דבחגיגת י"ד שכיר נקטר אחר התמיד (ואף דמחגיגה ל"ק דשי"ל דכל הלילה ילין דהוי צורך יו"ט כקו' העט"ז כיון דכ"כ דלא מקטרי האימורים ל"מ לאכול הבשר וקו' הש"ס רק מפסח לראב"ע דנאכל רק עד חצות וקשה לאחר חצות שוב ל"ה צורך יו"ט אבל על עולת התמיד ש"ק דלא עולת חול ביו"ט). ולפירש"י דהך כשנתותרו כפשוטו דמותר להקריב אז אחר כך כיון דנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם וע"כ דזה נשמע מהקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר ולולי זה הקרא ל"ה יודעין דמותר להקרוב בכה"ג אחר התמיד א"ש עפ"ז קושית התוס' בחגינה ד"י ע"ב ד"ה בזמן חג כו' כתבו כי מוקמינן בחגיגה ל"ש לאקשויי חגיגה הוא דל"י הא שאר כל הקרבנות ילין דז"א דאה"נ דתמיד לא ילין רק לגופי' אצטריך דכל הלילה ילין ול"ש עשה דהשלמה. והתוס' תירצו דאיכא למימר דל"ה מוקמינן הקרא אלא לעולה שהוא כולה כליל אבל שאר קרבנות כשלמים וחגיגה לא ותמה הטו"א אם כן אפילו מוקמית לה לחלב הבא בזמן חג ל"ש להקשות הא כל השנה ילין עד בוקר כתיב דהאי בעולה דכליל אבל בנאכלין דוקא בזמן חג לא ילין הא כל השנה ילין עוד הקשה הא דפריך בסמוך כי מוקמינן ללאו כתיב קרא אחרינא ל"י הא כי מוקמינן נמי קרא לחגיגה ממש אכתי תקשי הא כתיב לא ילין ללאו אע"פ שאינו כליל ולע"ד דבריהם מזוקקים שבעתים דכוונתם עפימ"ש בפסחים דע"א אר"כ מנין לאימורי חגיגה שנפסלין בלינה ופירש"י ואע"פ שזמן אכילת בשרה כל יום המחרת ע"כ הרי דזה היא החידוש דשייך לא ילין באימורין אע"פ דמותר עדיין לאכול הבשר וזה דדייקו התוס' דל"ה מוקמינן לקרא רק לעולה שהיא כולה כליל ע"כ שייך לא ילין אז כיון דאין חילוק בין בשר לאימורין אבל שאר קרבנות כשלמים וחגיגה לא דקס"ד כיון דזמן אכילתו ליום המחרת וע"כ גם האימורין לא נפסלין קמ"ל ולפי"ז ז"נ אם נוקמי בחגיגה דוקא דנאכל לב' ימים כשלמים אבל אם נוקי לחלב הבא בזמן חג דלא ילין והכל בכלל אפי' תודה דנאכל רק ליום ולילה ואם כן הדיוק הא כל השנה ילין אפי' בנאכלין רק ליום אחד ובנאכלין ליום אחד שוב אין סברא כלל לחלק בין עולה לשאר קדשים. ונתרץ ג"כ קו' השני' דהנה התוס' כ' בסמוך ד"ה ולא ילין אע"ג דמיירי בבשר חגיגה דנאכל לב' ימים מ"מ מפקינן נמי אימורין מדכתיב ביום הראשון לבוקר ול"כ שלישי וכ' המהרש"א דוודאי למאי דבעינן למימר דליכא חגיגה כלל הוי מוקמינן דרשא דפסחים בבשר הנאכל נונ"ד ושלמים הבאין בחג ולמסקנא דהכא דאיכא חגיגה ניחא לן טפי לאוקמי בחגיגה גופי' ע"כ. ולפי"ז א"ש דבאמת הא דמוקמינן הקרא דלא ילין גם באימורין היא מדכתיב ביום הראשון לבוקר א"כ ז"נ א"נ דליכא חגיגה כלל והקרא מיירי בשלמים אם כן מוכח מדכתיב ביום הראשון לבוקר דקאי אאימורין דבשלמים בלא"ה הקרא מפורש דנאכל לב' ימים אבל לפי האמת דהקרא לחגיגה שוב ל"א כלל דביום הראשון לבוקר קאי אאימורין דהרי באמת בפסחים דע"א מוכח הש"ס מקרא דיום הראשון לבוקר דנאכל החגיגה לב' ימים א"כ שוב אמרינן דקאי רק אבשר לבד ושוב צריך לא ילין חלב חגי לאימורין וע"ק הטו"א כל הלילה דגבי עולה ל"ל עיין יומא דף כ' ע"א רא"א כל הלילה והקטיר כו' הרי דצ"ק בעולה לש"ד ע"ש: פדיון הבן שי' הריב"ש הובא בב"י סי' ש"ה דעיקר המצוה דפדיון הוא על הבן רק דבקטנותו דא"א הוי החיוב על האב ובשו"ת כתב סופר סי' קמ"ז יו"ד דדבריו אליבא דת"ק בקדושין דכ"ט דהוא קודם לבנו אבל ר' יהודא ע"כ ס"ל דעיקר המצוה דפדיון הבן הוא רק על האב: פדיון הבן בתוס' קדושין ח' ע"א דר' כהנא שקל סודרא בפדיון הבן בשביל אשתו ע"ש ובפנ"י אולם ברא"ש סוף בכורות חולק ע"ז דדוקא מתנות כהונה אמרינן כהן אפי' כהנת במשמע משא"כ הכא דכתיב אהרן ובניו ממעט בנות ובחתם סופר יו"ד סי' ק"א הוכיח דהש"ס וירושלמי מחולקין בזה דהש"ס דילן סובר היכא דכתיב אהרן ובניו ממעט בנות וירושלמי ס"ל בניו אפי' בנות במשמע ור' כהנא סובר כירושלמי ע"ש: פועל בנתיבות סי' של"ג דפלוגתא בירושלמי הוא דרב ס"ל דליכא קנין כלל מדאורייתא בפועל ישראל ורק בע"ע בזמן שהיובל נוהג ור' יוחנן סובר דיש