ילקוט הרועים קכה

היא מוזהרת ובדידה ל"ה עשה ואפ"ה מותרת לעבור שוב צ"ל דומי' דמילה בצרעת דלא אפשר בקיומא דעשה באופן אחר ע"ש וקצרתי: עדל"ת בתו' קדושין דל"ד הק' הר"י גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דהו"ל עשה ול"ת אשה שאינה בעשה דיו"ט וכי מותר להדליק בש"ש ביו"ט אלא ע"כ דל"ת שיש עמה עשה אף הלאו אלים ול"ד לל"ת ע"ש והפנ"י תמה הא באשה ל"ה מ"ע דשריפות תרומה דהו"ל מ"ע שהז"ג ול"א אצלה עדל"ת כלל דל"ה עשה גבה ע"ש ונ"ל דראיות הר"י הוא עד"ז דהאחרונים העלו לענין אשלד"ע דל"מ השליחות ז"ד במקום דאפי' א"נ ישלד"ע גם כן יהיה עבירה אז אמרינן דאשלד"ע והעבירה היא על השליח אבל באם נימא דיהיה מועיל השליחות ל"ה עבירה כלל שפיר אמרינן דמהני השליחות ול"ש ד' הרב וכו' דאדרבה כיון דשומע לד' התלמיד ויש שליחות ולא עשה שום אחד איסור כלל וקיימתי מסברא דנפשאי והנה לפי"ז באם איש יצוה לאשה לשרוף ש"ש אם כן א"נ דמהני השליחות ל"ע לא המשלח ולא השליח שום איסור כלל והוא דהנה האיסור הוא רק מטעם דאין עדל"ת ועשה וז"נ באם עשה בעצמו משא"כ אם עשה על ידי אשה לפמ"ש הישועות יעקב והבית מאיר דלענין שבת ויו"ט ל"ש שליחות דמ"מ גופו שובת אך הגאון מוהמ"ז בסימן תמ"ז העלה דדוקא לגבי העשה דתשבות דהוא אקרקפתא דגברי ע"ז ל"ש שליחות כיון דמ"מ גופו שובת אבל לגבי הל"ת דלא תעשה כל מלאכה דהקפידה דהגוף לא יעשה המלאכה וכיון דעשה עי"ש ויש שליחות הו"ל כאלו עשה הוא המלאכה ע"ש ולפ"ז אם ידליק ע"י אשה אם יהיה מהני השליחות ל"ה לגבי המשלח רק האיתור דלא תעשה דשוי"ט אבל העשה לא עבר ע"י השליחות דמ"מ גופו שובת ושפיר י"ל אצלו עדל"ת לגבי המשלח אך לכאורה ז"א דאם לגבי העשה ל"ש שליחות אם כן שוב עוברת האשה על עשה דיו"ט דל"מ שליחות על העשה דמ"מ גופה לא נח ולפי"ז שפיר הקשה הר"י דאשה שאינה בעשה דיו"ט וכי תוכל להדליק ש"ש והיינו ע"י שליחות האיש כיון דאין אצלה שום עשה רק ל"ת ועל הל"ת אינה עוברת כלל כיון דגזיה"כ דששא"כ אין השליח עושה איסור כלל ורק המשלח עובר בל"ת לבד שפיר י"ל עדל"ת וע"כ דלאו שיש עמה עשה אף הל"ת לא נדחית כלל ודו"ק והוא ע"ד פלפול ואף שלכאורה הוא רחוק בכוונת הר"י אבל הענין נכון בעצמותה. ובלא"ה העירותי דאף א"נ אף דיש שליחות מ"מ גם השליח עבר אבל בשבת דקיי"ל שנים שעשאו פטורין ושוב י"ל דלענין איסור דרבנן דקיי"ל שנים שעשאו פטור אבל אסור י"ל בכה"ג דמותר לאשה לעבור באיסור דרבנן כדי שיקיים האיש מ"ע דאוריי' ועיין בתוספות גיטין דמ"א ובתורת גיטין שם ודוק ועיין באות ש' שליחות דלשיטת רש"י בכ"מ דישלד"ע הוי כאלו השליח ל"ע איסור כלל ע"ש. והנה התוס' בפסחים דפ"ד הקשה דל"ל לרבא קרא דאין שריפות קדשים דוחה ל"ת דיו"ט תי"ל דהו"ל עשה ול"ת ולהנ"ל י"ל דנ"מ לשרוף ע"י אשה או ע"י פועל נכרי דקיי"ל דבפועל יש שליחות לנכרי (וממילא מקיים גם כן המצוה ע"י פועל ועיין בשו"ת הרשב"א ובשעה"מ ה' חמץ) אם כן לא עבר המשלח רק על ל"ת לבד וצריך קרא דאפילו בכה"ג אסור ונא ס"ל כשיטת הר"י דלאו שיש עמה עשה אף הלאו לא נדחה כנ"ל ועי"ל בקו' התו' והיא לשי' הר"י בפסחים דכ"ט דהמשהא חמץ עמ"ל דא"ע עליו דב"י הו"ל להנל"ע והשאגת אריה ה' חמץ הקשה א"כ בכל להנל"ע נימא דיהיה מותר לכתחילה לעבור על הלאו שיקיים אח"כ העשה ותירץ כיון דהו"ל לשאב"מ מותר בכה"ג לכתחילה אך הקשה מנותר דג"כ הוי לשאב"מ ותירץ דהא דאסור לכתחילה להותיר משום מ"ע דאכילת קדשים ע"ש ולפי"ז בכה"ג ששורף הנותר דהו"ל להנל"ע נעקר גם הלאו דבל תותירו ומקיים בזה השריפה מ"ע ול"ת דבל תותירו דנעקר לגמרי ולשיטת הרמב"ם הביאו המפו' דעשה ול"ת דוחין לל"ת ועשה שפיר ס"ל לרבא דצ"ק דש"ק לא דחי יו"ט ודוק: עדל"ת שיטת התו' בעירובין ד"ק דעשה דעל ידי פשיעה ל"ד לל"ת ועפי"ז ישבתי ד' רש"י בביצה דכ"ז גבי חלה שנטמאת דגם להאכיל לכלבים אסור ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן והקשה הפנ"י מפסחים ד"ה דמנ"ל לרבא להוכיח לר"ע דס"ל אב"ח אלא שריפה הא אף אי השבתה בכ"ד אסור ונ"ל דהפנ"י הקשה מנ"ל לר"ע להוכיח דהבערה בעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי דלמא מותר מטעם עדל"ת ותירץ דאפשר לקיי"ש לבער מאתמול ע"ש. ולכאורה ל"ה זה אלקוי"ש דבכ"מ הפי' דעכשיו אפשר לקיי"ש משא"כ הכא דעכשיו א"א לקיי"ש מנ"ל דמקרי אפשר לקיי"ש מה שהיה יכול לבער מאתמול דל"נ עדל"ת ועכצ"ל דכוונתו הוא דהרי עיקר המצוה דתשביתו הוא רק בשוא"ת שלא יהי' לו חמץ ואטו המצוה שיהיה לו חמץ וישבית הרי המצוה היא של"י לו חמץ שלא יעבור בב"י ואם יש לו חמץ המצוה להשביתו ובאמת מי שאין לו חמץ כלל גם כן מקיים מ"ע דתשביתו כמ"ש המנחת חינוך מצוה ט' ועיין באות ת' תשביתו אם כן שפיר היה לו להשבית בעיו"ט ומה שלא השבית בעיו"ט והביא עליו המ"ע להשביתו ביו"ט זה הוא ע' דע"י פשיעה דבפשיעתו גרם שיהיה מ"ע לתשביתו ביו"ט ובכה"ג דע"י פשיעתו גרם שיצטרך לדחות הל"ח ל"א עדל"ת כשיטת התוס' הנ"ל וז"ב (ועיין ג"כ בש"מ כתובות ד"מ גם כן לענין אונס דאם אמרה ל"ב ליתא לע' כלל דכל דיכול לעקור העשה ל"א עדל"ת ע"ש וכ"ש כאן ודוק) והנה השעה"מ פ"ב מנדרים דהיכא דגם הלאו בא מל ידי פשיעה דלולי הפשיעה ל"ה לאו כלל ותרווייהו הלאו והעשה באין ע"י פשיעה בכה"ג שפיר עדל"ת דעל ידי פשיעה ע"ש ולפ"ז א"ש קושית הפנ"י דא"נ השבתה בכ"ד רק דאסור מכח המצוה דרחמנא אחשבי' להבערתן אם כן בעצם ל"ה איסור כלל רק ע"י פשיעתו שגרם להיות המ"ע ביו"ט ויאסור מכח דרחמנא אחשבי' שוב י"ל דתשביתו ביו"ט מטעם עדל"ת ועכצ"ל דאב"ח א"ש ואפי' בלא המצוה אסור ודוק. ושוב מצאתי בשושנת העמקים כלל כ' בסופו לענין ש"ע בפסח דלרבי דס"ל מבע"י מותר דהוי אלקיו"ש ואפילו אם לא שבר מבע"י שוב הוי עשה דע"י פשיעה ע"כ וממילא הוא ברור כמ"ש בכוונות הפנ"י הנ"ל: עדל"ת בירושלמי ובקדושין ל"ח בתו' הק' דאמאי לא אכלו מצה מחדש נימא עדל"ת ובברוך טעם הקשה הא קיי"ל דבשעת כיבוש אשתרי כל האיסורין ואפילו חמץ מותר אם כן אין יוצאין ידי מצה כלל דל"ה איסורו משים ב"ח חמץ ע"ש ויש להעיר לפמ"ש בספרי בדף א' דקושית הירושלמי היא למאן דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ע"ש א"ש קו' הנ"ל כיון דחמץ מותר בשל עכו"ם רק משנכנס לישראל חל האיסור חמץ אם כן הוי שלל דידן דלא אשתרי לפימ"ש בישועות יעקב ה' פסח לענין חדש דהוי שלל דידן כיון דאין חדש נוהג בשל נכרי רק משבאה לרשות ישראל חשיב שלל דידן דלא אשתרי ע"ש. ועפ"ז א"ש קושית התוס' בפסחים דכ"ח דהאיך משכח"ל דיהיה מותר לאכול חמץ של נכרי דאי גזלו חייב באחריות ואי נתן במתנה ה"ה שלו ולהנ"ל אתי שפיר דנ"מ במה דמותר לאכול חמץ של נכרי כ"ז שהוא של נכרי ואף משבא לרשות ישראל אסור מ"מ נ"מ דמחשיב שלל דידן דאסור בשעת כיבוש. עי"ל בישוב קושית התוס' דנ"מ אי מותרין ליתן לקטן דהקטן אינו קונה ול"ע איסור כלל וי"ל עוד דאפי' דאשתרי האיסורים בשעת כיבוש מ"מ חמץ דענוש כרת לא הותר וסברא לחלק עפ"ד הר"ן בסנהדרין לחלק בדשא"מ בין איסור לאו לכרת ע"ש ולפ"ז י"ל דבשעת כיבוש נטלה התורה מהם דין מזיד ונשארו כשוגגין דאין צריך כפרה על השוגג משא"כ בחמץ דענוש כרת גם השוגג צריך כפרה לא היתר להם וצ"ע ובקו' התוס' הנ"ל לראב"י דיליף שאור דאכילה מראיה איך משכח"ל נ"ל עפ"ד המפורשים ובטעם המלך ה' א"ב דהא דחל חמץ על טבל בכולל הוא רק כשנתחמץ קודם פסח דבשעה שבא פסח חל איסור חמץ על כל עיסות חל נמי על טבל משא"כ כשנתחמץ ביו"ט דכבר נאסרו כל חרץ שבעולם ל"ח כולל ע"ש ולפי"ז נ"מ כגון שהיה לנכרי עיסה של טבל או של חדש ונתחמץ קודם דם ירט וכיון דחמץ של נכרי מותר רק כשבא לכלל ישראל אסור