ילקוט הרועים קא

נתנו אף מצהב"ע יוצא דהא לא נהנה מעבירה כלל ע"ש באריכות: מצוות צ"כ הר"ן ר"ה דכ"ח אף דמצות אצ"כ מ"מ בכיון שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא ובברכת אברהם פסחים דתלי' בפלוגתא דאביי ורבא בלא אפשר וקמכוין ולאביי אף בכיון שלא לצאת יוצא אבל לרבא דאסר בלא אפשר וקמכוין ה"ה בכיון שלא לצאת אינו יוצא ור"ה ס"ל כרבא ור"ל סובר כאביי ומחלק דבמידי דא"ב מעשה לכ"ע א"י בכיון שלא לצאת ובישועות יעקב או"ח סי' ס' דבכיון שלא לצאת דא"י הוא רק מדרבנן ע"ש ובנ"י ר"ה דכ"ח דהא דאמר ר"ז איכווין ותקע לי משום דס"ל כשי' הר"י שהבאתי בסמוך דבמידי דאמירה וא"ב מעשה לכ"ע צ"כ ע"ש: מצוות צריכות כוונה שי' הר"י בברכות די"ב דאע"ג דמצות אצ"כ מ"מ במידי דאמירה לכ"ע צריך כוונה ובס' מגן גבורים סי' ס' הוכיחו דלדידן שפיר י"ל כהר"י אבל רבא בר"ה דכ"ח לא ס"ל כהר"י וס"ל אף במידי דאמירה א"צ כוונה ובס' החיים ה' ר"ה דלמ"ד הרהור כדיבור דמי' לדידי' בדיבור צריך כוונה אבל למ"ד הרהור לאו כדיבור דמים גם בדיבור א"צ כוונה והנה שו' הפוסקים דאף דמצות אצ"כ מ"מ בכיון שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא ובביאור מרדכי פע"פ ד"צ ע"ב דמ"מ במצות אכילת מצה וכדומה דכ' המפו' דאסי' למ"ד מצות צריכות כוונה מ"מ במידי דאכילה א"צ כוונה לכך גם בכיון שלא נצאת יוצא במידי דאכילה למ"ד מצות אצ"כ וע"ש דהרמב"ן ס"ל דר' הונא סובר מצות צ"כ ובביאור מרדכי כ' די"ל דר"ה ג"כ סובר דמצות אצ"כ ור"ח ס"ל מצות אצ"כ ובישוע"י או"ח סי' ס' דהא דבכיון שלא לצאת דא"י דוקא במצוה שלא יתבטל אם לא יעשה עכשיו יעשה אח"כ כמו במצה ושופר אז א"י בכיון שלא לצאת אבל בתפילין דהמצוה כל היום ואם כוונתו שלא לצאת מגרע המצוה בעת הזאת בכה"ג אפי' כיון שלא לצאת יוצא ע"ש ובבית אל מוכיח דר' אליעזר בר' צדוק בפסחים קי"ד ס"ל מצות אצ"כ ובס' החיים ה' מגלה העלה דלמ"ד מצות צ"כ ובלא כוונה אינו יוצא אם מכוון בעשי' אחת לב' מצות בכה"ג אף אחת א"י. ובפסחים דקי"ד דאמר ר"ל ש"מ מצ"כ והק' המפו' דלמא בכ"מ מצאצ"כ והכא מיירי בכיון שלא לצאת ונ"ל דהתוס' הקשו דיבטל החרוסות להמרור ותרצו כיון דחרוסת ל"ה רק משום קפא לא מבטל למרור והנה במהר"ם ברבי הק' לראב"צ דס"ל דחרוסת מצוה וצריך שיעור יבטל החרוסת למרור ועק"ל דהרי רבנן קאמרי אע"פ שאין חרוסת מצוה משמע דכ"ש אי חרוסת מצוה והרי אדרבא דאי חרוסת מצוה שוב הי' מבטל להמרור ואף דמצות אין מבטלין זא"ז מ"מ הא חרוסת לכ"ע ל"ה רק מצוה דרבנן ומרור דאורייתא בזמן המשנה כמ"ש המפו' אך י"ל דשפיר הוכיח ר"ל דמצית צ"כ והיינו עפמ"ש בשו"ת שמש צדקה דלמ"ד דמצות צ"כ הוא רק מדרבנן ולא מה"ת ע"ש א"כ דמה"ת א"צ כוונה שוב יצא כבר מה"ת בטיבול ראשון ורק מדרבנן לא יצא ומדרבנן שוב הוי חרוסת ג"כ מצוה דרבנן ושוב מצות א"מ זא"ז והנה י"ל הא דמה"ת א"צ כוונה י"ל דאמרינן סתמא לשמה קאי ורק מדרבנן ל"מ וצריך כוונה וכמ"ש המפו' ולפי"ז י"ל דבכיון שלא לצאת אף מה"ת אינו יוצא ולפי"ז ל"ק קו' המפו' דמנ"ל דמצ"כ דלמא מיירי בכיון שלא לצאת ולפ"ז א"ש דאם מיירי בכיון שלא נצאת שוב מה"ת א"י וק' דיבטל החרוסת למרור כנ"ל. והנה המהרש"א הק' דלמה לא הקשו התוס' ג"כ לראב"צ דס"ל החרוסת מצוה וקשה דהא מבטל למרור ואנכי לא הבנתי דנראב"צ דס"ל החרוסת מצוה י"ל דהי' אוכל החרוסת אחר המרור דנ"ש לומר דיבטל למרור ובשלמא למ"ד משום קפא עכצ"ל דהי' החרוסת והמרור בב"א ושפיר הק' ותרצו כיון דנ"ה רק משום קפא ל"ש דיבטל אבל לראב"צ דס"ל דהיא מצוה ובעי שיעור מנ"ל דלא הי' אוכל אח"כ וצ"ע ובחתם סופר או"ח סי' ט"ו דס"נ לשמואל מצות צ"כ כדשלחו לי' לאבוה: מצוה ללה"נ נתנו הנה שי' הרשב"א בנדרים ט"ו דאם מצות ללה"נ גם הנאות הגוף בהדי המצוה אמרינן מצוה ללה"נ ובפסחים דכ"ב גבי ולא יסיק תנור וכיריים אמרינן מ"ד הואיל ואב"ח אלא שריפה בהדי דקשריף לתהני מיני' קמ"ל וכ' בשו"ת אבני מילואים סי' כ' ובא"מ אע"ז סי' כ"ח דהכוונה כיון דהנאות הגוף בהדי המצוה שרי קס"ד דמותר להנות בשעת קיום. המצוה רק דקמ"ל דמ"מ אסור דל"ק הרשב"א רק היכא דא"א להמצוה בלא הנאות הגוף אבל היכא דאפשר לקיים המצוה בלא הנאות הגוף אסור להנות הנאות הגוף ע"ש ובאמת לפי"ז הקשיתי קו' עצומה ונחמדה דבפסחים ד"ה ס"ל לר"ע דתשביתו ע"כ מעיו"ט דאי ביו"ט הבערה ביו"ט מי שרי וכ' התוס' אע"ג דכשנשרף ונעשה גחלים הנאתו מותר מ"מ כיון שבתחלת הבערה א"י להנות אסורה ע"כ ולהנ"ל ק' דלמא באמת המ"ע דתשביתו רק ביו"ט ול"ל כיון דאסור בתחילת העברה אסור ביו"ט ז"א דאם נימא דתשביתו ביו"ט מותר גם תחילת הבערה מטעם דהו"ל הנאות הגוף בהדי המצוה ול"ל כד' הא"מ הנ"ל דאפשר לקיים המצוה בלא הנאות הגוף ז"א דאם תשביתו ביו"ט א"כ א"א לקיים המצוה בלא הנאות הגוף דאז יהי' אסור מצד יו"ט ובאמת המצוה דוקא ביו"ט ולהנות בשעת ביעורו שלא יעבור על איסור יו"ט וכיון דא"א להמצוה בלא הנאות הגוף שפיר מצוה ללה"נ וצ"ע. אולם לשי' הר"ן בריש פסחים דמה"ת מ"ע דתשביתו או ביטול או ביעור וכשלא ביטל נחלקו מה השבתה אי שריפה או בכל דבר אבל כל שביטל א"צ ביעור כלל א"כ שפיר כתב הא"מ דאפשר להמצוה בלא הנאות הגוף דהיינו ביטול ושפיר אסור הנאות הגוף אך ק' דדוקא א"נ דתשביתו בעיו"ט שפיר נוכל לומר כד' הר"ן אבל א"נ דחשביתו עיו"ט וכיון דקיי"ל דלאח"ז איסורו א"י לבעל וא"כ א"א בביטול רק בשריפה שוב ק' דנימא מצוה ללה"נ אולם לפמ"ש האבן עוזר דא"נ דאב"ח אלא שריפה וכיון דכל הנשרפין אפרן מותר שפיר הו"ל חמץ ברשותו דיכול להנות מהאפר ושפיר הוכיח הש"ס דר"ע ס"ל דאב"ח א"ש ממילא יכול לבטל אח"ז איסורו אבל אי השבתם בכ"ד הוי חמץ מן הנקברין דאפרן אסור וא"א בביטול א"כ שוב מותר הבערה דמצוה ללה"נ נתנו אך ק' הא א"נ דס"ל לר"ע השבתה בכל דבר שוב שפיר אסור הבערה ביו"ט אף דא"א בביטול מ"מ משכח"ל להמצוה בלא הנאות הגוף דהיינו בהשבתה בכ"ד אך ז"א דא"נ דמה"ט אסור לר"ע שריפה ביו"ט כיון דאפשר לקיים המצוה בלא הנאות הגוף היינו ע"י שאר השבתות מוכרח אתה לומר דשאר השבתות מותר באמת ביו"ט ול"א אחשבי' דגם שארי השבתות יהי' אסור לבער ביו"ט דהתורה אחשבי' לביעורים שיהי' אסור ביו"ט א"כ שוב מנ"ל דתשביתו מעיו"ט דלמא תשביתו רק ביו"ט ול"ל דא"כ הבערה ביו"ט מי שרי ז"א דבאמת מותר השבתה בכ"ד לא בשריפה דמותר ביו"ט. ועפי"ז א"ש קו' הפני יהושע דמנ"ל לרבא לדייק דר"ע ס"ל דאב"ח אלא שריפה דלמא ס"ל השבתה בכ"ד ואפ"ה מוכח דבעיו"ט דאי ביו"ט גם שאר השבתות אסור מטעם אחשבי' וכשי' רש"י בביצה דכ"ז ע"ש ולפי"ז א"ש דע"כ שפיר הוכיח רבא דר"ע ס"ל אב"ח אלא שריפה דאי השבתה בכל דבר ואפ"ה ג"כ אסור מכח אחשבי' א"כ שוב ק' הא מותר שריפה ביו"ט וע"י הנאות הגוף מטעם מצוה ללה"נ כקושייתו הנ"ל דל"ל דאפשר לקיים המצוה ע"י ביטול הא אם השבתה בכל דבר שוב לאח"ז איסורו א"י לבטל ול"ל דאפשר ע"י השבתה בכ"ד הא ג"כ אסור מכח אחשבי' וכיון דסוף סוף א"א לקיים המצוה בלא האיסור שוב שפיר מותר ע"י שריפה ולהנות מגחלתו ומטעם מצוה ללה"נ וע"כ מוכח דס"ל אב"ח א"ש והוי מהנשרפין דאפרן מותר ויכול לבטל ואפשר לקיים המצוה ע"י ביטול ודו"ק ובהנ"ל יש להעיר בקו' התוס' בפסחים כ"ב ע"ב מנין שלא יצבע דגבי ערלה צריך קרא למיסר הסקה וגבי תרומה צריך קרא להיתר הסקה ונ"ל לפמ"ש התוס' בסוכה דנ"ה דערלה מה"ת בשריפה שפיר קס"ד דמותר הסקה דמצוה ללה"נ ויהי' שרי להנות בשעת קיום המצוה וצריך קרא דאסור כד' הא"מ הנ"ל כיון דאפשר המצוה בלי הנאות הגוף משא"כ בתרומה טמאה דל"ה המ"ע דשריפה מה"ת ועיין שבת דכ"ד