ישועות יעקב קלו

לא מיקרי נתרחק ואינו כשר בעגונה רק משום תקנת עגונות ומהראוי ששונא יהי' פסול ומ"מ התירו בזכרים ה"ה בשאר זכרים הדומין לאלו הנשים יכשרו להעיד בעגונה דמה לי נשים ומה לי קרובים ולכך נקט הירושלמי דוקא יש לה בנים ולא נקט אין לה בנים במקום שרצונו לחלוץ דבאין לה בנים באמת נאמן מן התורה לפי שנתרחק ודו"ק היטב כי זה כפתור ופרח בפירוש הירושלמי ויש ראי' למהרש"ל:

סימן ב. להרבנים המופלגים דיינים מצויינים דק' בראד. מכתבם הגיעני ותורף דבריהם ששני שותפים הי' להם חוב אצל אדון א' מקופת השותפות והוא נכתב על שם שניהם והלך א' מהשותפים ומסר השטר ליד האדון וקיבל ממנו כתב על שמו לבד וכאשר תבעו חברו מדוע עשה כן השיב שהי' היזק בשותפות ולאשר אין לו בכיס השותפות רק כפי ההיזק א"כ זכה הוא בחוב של האדון ע"כ תוכן הטענות שבין הצדדים. נראה לי דאם הי' הכתב הזה דבר הידוע לשותפות אין ממש בתפיסה דכיון דאין להשותף מגו ותפיסת השטר לא מהני כיון דלא כתב ולא מסר וגם ביד השותף השני לתבוע את האדון כיון שנכתב על שם שניהם וגם אין ביד האדון לשלם לאחד נגד תורת השטר עד שיהי' נכתב על השטר פרעון בחתימת יד שניהם ואטו בחזרת השטר בלי פרעון זכה זה ואין לו מגו דלקוח הוא בידי משני טעמים האחד דבדבר הידוע להשותפות אין בידו לומר לקוח הוא בידי וגם שאין כאן לא כתיבה ולא מסירה בתורת קנין. ומ"ש מעלתם דבשותפים אינו צריך כומ"ס עיין בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק י"ח שכתב להדיא דבשותפים שחולקין בשטרות צריך כמו"ס ואף אי נימא דלא בעי כתיבה אבל מסירה מדעת בעינן כדי שיהיה דעת אחרת מקנה וכאן שמדעתו זכה בו פשיטא דאף מסירה לא חשיב וז"ב:

והנה דברי מהרמא"י סי' ס"ד שכתב דאף דליכא מגו מהני באמת הם דבריו תמוהין וכמו שתמהו בזה הרבנים האחרונים ועיין ט"ז מ"ש בזה ואמנם העיקר כמ"ש לענין שבועה בנק"ח שכתבו הגאונים לחלק בין כשרוצה לגבות החוב וטוען כמה מגיע לו דצריך שבועה בנק"ח וכשבעל המשכון תובע יתן לי משכוני והוא אומר כך וכך מגיע לי דבזה לא מיקרי נוטל וה"ה בזה כיון שאומר למשכון ניתן לי נאמן ומעתה כאן איירי רמ"א בליכא עדי פקדון ואיכא עדי ראי' דיש לו מגו דלמשכון ניתן לו וכיון שאינו תובע ללוה רק שהוא תובע ממנו השטרות ע"ז הוא מוחזק גמור כשבא לידו השטרות בתורת משכון בתחלה וזה לי זמן רב הקשיתי על זה שכתבתי דהיכי דחשיב כמוחזק גמור לענין שא"צ שבועה אף בלי מגו נאמן דחשיב כמוחזק גמור וכמו שנראה מדברי רמ"א כאן מהא דהקשה הש"ס במס' ב"ב (דף מ"ה) לאביי דס"ל דלא מהני מגו באומן ממתני' דנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת וכו' כל זמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראי' ומה קושי' דהרי דעת הרמב"ן דלכך באומן א"צ שבועה בנק"ח לפי דאומן קונה בשבח כלי והוי מוחזק גמור וא"כ מה"ט אף בלי מגו דלקוח נאמן וכדעת רמ"א כאן ואמרתי בחידושי שם דבאמת תמה בספ"י בלא"ה על הרמב"ן דהרי קאמר בש"ס שם עבר זמנו המע"ה ומשום דחזקה אין בעה"ב עובר על בל תלין ולמאן דסובר אומן קונה בשבח כלי ליכא בל תלין רק היכי דליכא שבחא וצריך לומר דהך ברייתא סוברת אין אומן קונה בשבח כלי ושפיר הקשה הש"ס לאביי ודברי הרמב"ן אולי קאי על הך דתני' בברייתא בשבועות במחולקים בקציצה המע"ה משום דקציצה מידכר דכירי ומשמע דאם האומן מוחזק על בעה"ב להביא ראי' וע"ז קשה שבועה מיהת לבעי וע"ז תירץ דהך ברייתא סוברת אומן קונה והך ברייתא דמס' ב"ב באמת סוברת אין אומן קונה ומ"מ א"צ שבועה מטעם שכתב הר"ן כיון דכל השבועה אינו רק בשביל להפיס דעת כשהוא מוחזק בלא"ה דעתו של בעה"ב מפויס כיון דהך ברייתא דמס' ב"ב אתי' כר"י דקציצה לא דכירי א"כ השבועה אינו רק בשביל הפסת דעת והבן. ובעל ש"ך במח"כ עצמותיו הקדושים טעה בזה שם במה שהקשה על תירוצו של הר"ן וכבר השיגו בתומים. דרך כלל טעמו של הרמ"א שם כיון שאינו תובע רק תופס השטרות אצלו ע"ז בבא לידו תחלה במשכון יוכל לתפסו ולא צריך להחזירו עד שיפרע לו את שלו ואם כן אין דברי רמ"א ענין לנידון שלפנינו ואין להתופס מגו דלקוח עד כדי דמיו דבדבר הידוע להשותפים אינו נאמן לומר שלו ובפרט שיש ביד השותף לתבוע להאדון חלקו כיון שלא נכתב על השטר פטורי' בחת"י שניהם כפי נימוסיהם וגם כיון שכבר תבעו עצמן קודם שבאו לב"ד ולא טען שלי הוא רק טען שהי' היזק בשותפות הוי מגו למפרע כמ"ש התוס' שם בהך עובדא דמלוגמא דשטרי ודע שאני מסתפק היכי שתפסו למשכון את השטר וחזר הראשון ומחלו אי חייב לשלם מה שהפסידו דאף דבמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו א"צ ליתן רק דמים שקיבל היינו כמ"ש בס' בעה"ת דהוא פשע מתחלה דהי' לכתוב השטר על שמו וזה לא שייך בתפסו למשכון ואם הדבר כן הי' מקום ליישב קושי' התוס' דנאמין לה במגו דלקוח ודו"ק. והנה בשותפים שחלקו בשטרות אי בעינן כתיבה ומסירה נחלקו בדבר האחרונים והעיקר כדעת הסוברים דבעינן כתיבה ומסירה כמ"ש. ואמנם אין זה נוגע לנ"ד דכאן לא נמסר מיד השותף האחד להשני על אופן שיהי' שייך להשני ומסירה ודעת אחרת מקנה ודאי בעינן לכ"ע. גם במה שמסר הכתב להאדון עדן לא יצא מחזקת הראשון כן נ"ל:

סימן ג. לכבוד הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסם מ' משה נ"י אבד"ק סאדיגערא בעהמ"ס "פני משה":

מכתבו ה' קבלתי ע"י כבוד חתנו המופלג נ"י