ישועות יעקב קג

נעשה וכאשר הגיע זמנו של האיש לילך בדרך כל הארץ עשה צוואה בלשון דייטש כפי הנהוג כעת שאשתו השני' תקבל לידה כל הנשאר מעזבונו ותחזיק על שלחנה הבת או תתן לה ג' רייניש לשבוע בעד פרנסתה ובעת שתהי' ראויה לנשואין תתן לה לנדוניא סך חמשים רענדיל מלבד בגדים והמותר יתחלק בינה ובין הבן אשר יש להם ואחר מותו חתמה האשה לקיים הצוואה ומסרה ליד המאגיסטראט ואח"ז נשאת האלמנה לאיש אחר וקנה האיש האחרון החוב מן האדון עפ"י צעסי' כנהוג גם החזיק את הבן ואת הבת על שלחנו ועתה רצון האיש לגבות את שלו בעד החוב של האדון וגם בעד המזונות והאשה רצונה לגבות דמי כתובתה ואומרת שמה שמגיע להאדון אינה מחויבת לשלם ומה שחתמה עצמה נחת רוח עשתה לבעלה וגם רצונה לבטל צוואת בעלה ואומרת כי אין להאמין שציוה כן והיא שחתמה עצמה לקיום הצוואה לא עשתה כן רק שלא ישלחו המאגיסטראט ידם בעזבון המנוח:

והנה ראשון תחלה כיון שהעכו"ם אין רצונו לישבע או שא"י לישבע אם יהי' לישראל הקונה ממנו כח לגבות מיתמי המנוח או ממנו כשהוא חי וטוען פרעתי יש לכאורה מקום עיון דהרי ישראל מישראל כשהמוכר הראשון אינו רוצה לישבע הלוקח אינו יכול לגבות בשטר זה ואף דשם הטעם משום דהוי כאומר בפירוש שהוא פרוע ונאמן לומר שהוא פרוע במגו דאי בעי מחל ובנכרי שמכר שט"ח מבואר שם דא"צ כתיבה ומסירה וגם א"י למחול וה"ה דאינו נאמן לומר פרוע וגובה הישראל הלוקח בשטר זה וכ"כ בספר כנסת הגדולה בהגהת בית יוסף סי' ס"ו בשם מהרש"ך דעכו"ם אינו נאמן לומר שהוא פרוע כיון דאינו יכול למחול אמנם בגוף דין זה המבואר בדברי הפוסקים דא"י למחול לא נודע לי טעם הדבר ומה בכך דבדיניהם כן הוא שאין המוכר יכול למחול כיון שהבאים לפנינו לדין אשר להם הריב המה שני ישראלים ולמה לא ניזול בתר דיני התורה שהמכירה שמכר העכו"ם אין בה כח מכירה של תורה או שנשאר שיעבוד הגוף ויש במכירה זו ממש ביד המוכר למחול ואף שאמרו ישראל הבא מכח כותי הרי הוא כותי מלבד שיש בדבר מחלוקת אי נאמרו הדברים לטובת הבא מכח העכו"ם או רק לגריעותא עיין לקמן סי' קנ"ד ואמנם כ"ז כשהי' כח עכו"ם עדיף מכח ישראל זולת המכירה אבל כאן זולת המכירה הי' ביד העכו"ם למחול על החוב רק שע"י המכירה נעשית של הקונה אין ביד העכו"ם למחול וא"כ כיון דבדיני ישראל יכול למחול ה"ה במוכר עכו"ם וגם בדין השני המבואר בש"ע דעכו"ם שמכר השטר לישראל בלי כתיבה ומסירה דיכול הישראל הקונה לגבות בשטר זה כמו ישראל הבא מכח כותי הדבר תמוה דהרי כיון דל"ה כתיבה ומסירה א"כ אין הישראל בא מכח הכותי וע"ז אנו דנין אם הוא חשיב בא מכח הכותי שוב ראיתי בשו"ת מהר"מ לובלין סי'. הרגיש בזה קצת וגם בגוף הדבר שכתב מעלתו כיון שאין ביד הנכרי למחול ה"ה כשהודה הנכרי שהוא פרוע או שאינו רוצה לישבע שהישראל גובה בשטר זה ואני כתבתי שכ"כ הכנה"ג בשם מהרש"ך ואני מסתפק בזה כיון דקיי"ל בכמה מקומות דטענת עכו"ם חשיב כטענת שמא ובשטר קיי"ל בסי' נ"ט דאם המלוה טוען שמא וא"י אם נפרע השטר אף בשטר מקוים אינו גובה בו ה"ה בעכו"ם שהוציא השטר והישראל טוען שהוא פרוע שדי בזה אם הישראל נשבע וצריך לומר כיון שבדיניהם העכו"ם נוטל בשטר שבידו א"כ הישראל בעת שנתן השטר ביד העכו"ם התחייב עצמו נגד העכו"ם כל מה שיזכה בדיניהם והישראל בא מכחו שהרי בכתב צעסיא שנותן העכו"ם לישראל כתב בו שמוכר החוב הזה עם כל הזכות שיש לו בשטר ההוא א"כ ישראל הקונה זכה בכל זכות שהי' לנכרי בשטר זה:

ובענין הרבית שעלה על החוב הנה מעת שקנה הישראל פשיטא דאינו רשאי לקבל הרבית אף פרוטה אחת ואמנם הרבית שנתחייב הישראל הראשון להנכרי עד זמן הקני' והעכו"ם מכר לו הקרן והרבית שעלה על החוב מבואר בסי' קס"ט ביו"ד סעיף י' ובהגה"ה שם ובטו"ז ס"ק י"ב דמותר ואמנם שכיח טובא שבעת ההלואה מוסיף הלוה להנכרי סך מה בשביל הרבית כי אין בידו לקחת יותר מן חמשה למאה ואין דרך המלוים לקבל מעט רבית וע"כ הוא כולל קרן ורבית וזהו יותר מן דינא דמלכותא ובזה אין לישראל הבא מכח הנכרי שום זכות ומעשים בכל יום שאם הלוה טוען בדיניהם שיש בשטר הזה רבית ואף מה שכבר נתן להנכרי רבית יותר מן חוק הקצוב דהיינו חמשה פרצענט מנכין לנכרי מן הקרן וא"כ פשיטא דישראל הבא מכחו לא עדיף ממנו וע"ד הצוואה שנעשה מאת הבעל והיא חתמה עצמה לקיים ועכשיו אומרת שהיתה אנוסה בדבר אין בדברי' ממש מאחר שלא מסרה מודעא על קיום הצוואה שקיימה בחתימת ידי' ואמנם אם יתברר שגם הבעל לא צוה כן ועדי הצוואה משקרים המה ממילא גם מה שחתמה עצמה לקיום הדברים אין בזה ממש שהיא לא הסכימה דעתה לזה רק אם כן צוה הבעל כי לא רצתה לבטל דבריו דמצוה לקיים דבריו ועכשיו שנתברר שלא צוה מעולם ממילא גם דברי' בטלים כיוצא בדבר מבואר בשו"ת ראש יוסף וזה פשוט מאוד:

ומה שתובעת האשה כתובתה הדין עמה רק שצריכה שבועה כדינא ותכלול כי לא הסכימה מעולם ליתן להבת חלקה המבואר בצוואה. ומה שטוען בעל השני כי מגיע לו בעד מזונות וכסות הבנים בזה יש אריכות דברים בדברי האחרונים בתשובותיהם ובח"מ סי' רמ"ו מבואר דהאומר לחבירו אכול עמי מחויב לשלם לו וה"ה באומר לחבירו דור בחצרי דדין אחד הוא ובסימן שס"ג מבואר דהאומר לחבירו דור בחצרי פטור לשלם וכבר הרגיש בדבר הב"ח שם וכתב דבין אכול עמי ובין דור בחצרי הוי ספיקא דדינא ואמנם בש"ע אהע"ז סי' ע' שם באחד שזן ופרנס בתו וחתנו על שלחנו ואח"ז תובע את חתנו מחויב לשלם לו בעד מזונות עצמו ואינו מחויב לשלם לו בעד מזונות בתו מבואר דבעד מזונות עצמו מחויב לשלם וכבר הרגיש בדבר בס' ב"ש שם והביא גם דברי הב"ח ומסקנת